מדענים רבים קוראים לשדות הטראומה והפסיכוזה לאחד כוחות, בשל הממצאים המרובים החשובים שיצאו משדה הטראומה, ואשר ביכולתם להסביר למטפלים את הגורמים להתנהגויות מטופלים במצוקה.
מחקרים שבחנו את הדרך בה המוח הבריא נפשית מסתגל ללחץ כרוני, הדרך בה הצטברות תופעות לוואי עלולות להשפיע על האופן בו אנשים תופסים את העולם הסובב אותם ומגיבים אליו, והדרכים היצירתיות אותם מוצאים חלק מהאנשים על מנת להתגונן מפני המודעות למצוקתם, יכולים לסייע למטפלים להבין את הבלתי מובן. מעבר לכך, תחום הטראומה הוכיח שוב ושוב כי טיפול פסיכולוגי מסייע לאדם להחלים בהדרגה מחוויות חיים נוראיות.
יחד עם זאת, עדיין קיימת הפרדה בין תחום הטראומה והדיסוציאציה ורופאים רבים סבורים שיש להפריד הפרדה מוחלטת בין "הפרעות" טראומה אמיתיות לבין "סכיזופרניה". הפרדה זו מבוצעת במידה רבה באמצעות הרמיזה לפיה "ניתוק" מבוסס על טראומה ומסביר התנהגויות מוזרות של אנשים במצוקה הזוכים לתארים כגון "גבולי" או "הפרעת זהות דיסוציאטיבית", ואילו הגורם הקוגנטיבי או המוח החולה הוא התורם לפסיכוזה "אמיתית".
יתכן שאדם עם סכיזופרניה יתנסה בטראומה, אך זו לחלוטין אינה רלוונטית למצוקתו הנוכחית. כך או אחרת, עולם המדע והרפואה עדיין אינם מסכימים ביניהם, וקיים חוסר בראיות ממשיות שיובילו למסקנה אחידה, כך שלעת עתה קיימת חפיפה והפרדה בין "ניתוק" לבין פסיכוזה עד שתתקבל הבנה טובה יותר.
מה כל זה אומר?
דיסוציאציה היא חוויית אובדן שליטה או מידע המתבטא בתהליכים מנטאליים, שבמצבים נורמאליים זמינים למודעות ותואמים את ההתפתחות הקוגנטיבית של המטופל, ואת גילו. מצב זה מתבטא בדרך כלל באחד או יותר מההיבטים הבאים:
- חוסר יכולת לשלוט בתפקודים מנטאליים, או היעדר גישה למידע. כשאלו בדרך כלל נמצאים בשליטה וזמינים.
- פגיעה ביכולת החוויה הסובייקטיבית המלווה בחדירות התנהגויות בלתי רצוניות ומצבים מנטאליים. כגון קוגניציות, השתלטות רגשות, תפיסות חושיות, דימויים מנטאליים או התנהגויות מוזרות, כשכל אלו קשורים לטראומה ונובעים ממנה.
- חוסר חיבור. תחושה זו מלווה לעיתים בעיוותים בתפיסת המציאות, בכל הנוגע לסביבת המטופל או אישיותו. במילים פשוטות, תחושת ניתוק מהעולם הסובב אותו, והרגשה כאילו הוא אינו אמיתי.
- עוצמת הדיסוציאציה משתנה וניצבת על טווח נרחב של חומרת המצב. כשמטופל מאובחן עם טראומה מורכבת או עם פוסט טראומה, הוא סובל בדרך כלל מרמות מתונות של דיסוציאציה, אשר נחשבות לפחות חמורות מדיסוציאציה המאפיינת מטופל שאובחן עם הפרעות דיסוציאטיביות. לדוגמה, כשמטופל סובל מהפרעה פוסט מטראומטית, תפיסתו את עצמו עלולה להיפגע, אך לא נפגעת מלוא תפיסת זהותו העצמית, כפי שקורה בהפרעת אישיות מרובת פנים.
ההקשרים השונים בין טראומה ודיסוציאציה
כמעט כל הספרות הרפואית מתייחסת לדיסוציאציה בהקשר הפרעות דיסוציאטיביות, כקשורה לטראומה. יחד עם זאת, המחקרים שבחנו הקשר זה הם מועטים היות והפרעות דיסוציאטיביות הן מועטות.
בנוסף, גם לאור מיעוט הממצאים המקשרים בין טראומת ילדות הנובעת מהתעללות לבין תסמינים דיסוציאטיביים, מידת הקשר בין חומרת הדיסוציאציה לחומרת הטראומה, היא משימה מורכבת הנובעת מהקושי לכמת את חומרת הטראומה. למרות כל זאת, מדענים סבורים כי נוכחות תסמינים פוסט טראומטיים קשורים במידה מסוימת גם לחומרת הדיסוציאציה.
תסמיני דיסוציאציה מופיעים סמוך להתרחשות הטראומה, ונרגעים במהלך מספר שבועות או חודשים לאחריה. אחוז קטן בלבד מהמטופלים שעברו טראומה, חווים רמות דיסוציאציה מהן הם סובלים גם כעבור שנים לאחר הטראומה.
מספר מחקרים בוחנים האם גורמים ביולוגיים מבדילים בין אנשים שאינם סובלים מפוסט טראומה, לבין אנשים הסובלים ממנה. חלק מהמדענים שביצעו מחקרים בתחום זה לא הצליחו להגיע עם ממצאים חד משמעיים, אך הם מקשרים בין הגברה בפעילות המוחית והגברה ברמות הקורטיזון בתגובה לגירויים הקשורים לטראומה, לבין תסמיני דיסוציאציה, וסבורים כי ההגברה בפעילות המוחית באזור הקשור לוויסות חושי ועכבות, מצביע על קשר בין שני התחומים.