ראשית, אתוודה: עד לפני כמה חודשים לא ידעתי דבר על אודות טסמניה. הייתי אמור להגיע לסידני שבאוסטרליה והתלבטתי מה עוד כדאי להספיק בביקורי. בסופו של דבר ההחלטה נפלה: מסע רגלי בשמורת הטבע הר קריידל ואגם סנט קלייר (Cradle Mountain - Lake St. Clair National Park) בטסמניה. חברים ניסו להבין מדוע ברצוני ללכת במשך שבוע במקום שאין בו אוכל, ועוד לבד. גם אני שאלתי את עצמי את אותן שאלות, אבל בסוף החלטתי שיש משהו מרגש בלא נודע.
היום הראשון: ביקור לילי לא צפוי
היום הראשון הוא אחד הימים הקשים ביותר במסלול, מכיוון שהוא כולל עלייה ממושכת להר קריידל. בהתחלה נחשף העמק המרהיב שלמרגלות ההר. לאחר כשעה של הליכה בעמק מתחילים בטיפוס. הלב דפק במהירות, הכתפיים כאבו מהתרמיל הכבד, וכאשר הגעתי לבסוף לקצה הרכס, הרוח הקרה הפתיעה אותי. מעכשיו זה היה מסע נגד הזמן - השמש החלה לשקוע והקור נעשה בלתי נסבל. היה לי ברור שלא אצליח להגיע לבקתה הראשונה במסלול באותו הערב. ואז, לפתע, גיליתי בקתה קטנה ורעועה שעליה כתוב: לשימוש במקרי חירום בלבד.
התמקמתי בבקתה ויצאתי החוצה לאכול. ואז הם התחילו להגיע. נשיפות וחרחורים חדרו דרך קירות הבקתה ומתחת לרצפה. חיות השמורה הסתגלו, כך נראה, למטיילים ופיתחו חיבה לאוכל שהם נושאים איתם. בבקתה שלי ביקרו אופוסומים שהחליטו לא לוותר על האוצר הטמון בתיק הגב שלי. וכך, לילה שלם, לאורו של פנס כיס ובעזרת מוט עץ, נאלצתי להדוף את היצורים.
חברים ניסו להבין מדוע ברצוני ללכת במשך שבוע במקום שאין בו אוכל, ועוד לבד. בסוף החלטתי שיש משהו מרגש בלא נודע.
היום השני: יתרונות הירידה
עם אור ראשון יצאתי לדרך. האוויר החל להפשיר מהקור הלילי, וההליכה במישור ובירידה היו שינוי מרענן. לאחר כשעתיים הגעתי לתחנה הראשונה, שבצמוד אליה מתגורר שומר יער שתפקידו לבדוק את כרטיס המסלול ולעזור במידת הצורך.
התנועה במקום היתה ערה: ארוחת בוקר מתבשלת בצד אחד, התארגנות לקראת יציאה לדרך בצד אחר. עצרתי כדי לאכול ולהירגע מחוויות הלילה הקודם. התפריט שלי כלל טונה מקופסה, קרקרים, ממרח גבינה משומר, חטיפי גרנולה, שקדים, תמרים ועוגיות. בדיעבד, היה משתלם לסחוב מתקן בישול, כי הרי אין דבר מנחם יותר מאוכל חם במסעות שכאלה.
אבל אני חסר ניסיון, וכך, עם נעלי ספורט לבנות ואוכל משומר, החלטתי לכבוש את הטבע.
אחרי כוס תה חם מהשומר הרגשתי איך הגוף צובר כוחות מחודשים, והייתי מוכן להמשיך.
התחנה הבאה, במרחק שלוש שעות הליכה, היא בקתה קסומה על גדת אגם. אני נתקל לראשונה בוולבי. מיד לאחר השקיעה התמוטטתי על דרגש העץ לשנת לילה.
טבע מפעים לאורך המסלול בשמורת הטבע הר קריידל. צילום: סער פלס
היום השלישי: איטיות מרגיעה
קרני השמש הנעימות האירו את הבקתה, ואני מוכן להמשך הדרך. המסלול שינה את פניו: יער של עצי אורן נחצה פה ושם בנחלים, קולות של בעלי חיים לא מוכרים הפרו את השקט המאיים. באחד מערוצי הנחל עצרתי להפסקת אוכל. עברתי כבר 25 קילומטרים. אמנם זה לא נשמע כל כך הרבה, אבל התיק הכבד והדרך ההררית גורמים לי להתקדם באטיות מרגיעה.
לאחר כשש שעות הליכה הגעתי אל התחנה השלישית. התמקמתי ויצאתי לחפש את המאובנים ששמעתי שיש במקום. באמצע הדרך נפתחו ארובות השמים. החלטתי לוותר על המאובנים ולחזור לבקתה.
בוא לטסמניה
- איך להגיע: לטסמניה אפשר להגיע בטיסה מסידני או ממלבורן באוסטרליה לשני שדות תעופה מרכזיים: Hobart International Airport בדרום-מזרח טסמניה (כשעתיים טיסה מסידני) או Launceston Airport בחלק הצפוני של האי (שעת טיסה ממלבורן).
- המסלול: המסע המתואר פה נקרא מסלול אוברלנד (Overland Track), ואורכו כ-65 קילומטרים. יש לתאם מראש את תאריך הכניסה לשמורה בטלפון 03 6233 6047 או דרך האתר
- לינה: לאורך המסלול יש שבע בקתות מרכזיות המשמשות ללינה. הבקתות עלולות להיות מלאות, ולכן יש להצטייד באוהל (ליד הבקתות יש שטחים המתאימים להקמת אוהלים).
- טיפ: המסלול מאופיין במזג אוויר קיצוני, ושלג וברד נפוצים גם בחודשים החמים. לכן יש להקפיד ולהצטייד בבגדים חמים.
היום הרביעי: אוויר פסגות
הבוקר שלאחר הגשם הגדול היה ערפילי למדי. לאחר כשעת צעידה בתוך היער הפראי נחשף מישור פתוח ורחב, ומימיני התנשא הר אוסה (Mount Ossa), הפסגה הגבוהה ביותר בטסמניה, 1,614 מטרים של סלע.
לאחר כשעה וחצי של טיפוס מאומץ הגעתי לפסגה. הקור היה חד והראות לקויה. שאפתי עמוק את האוויר הקר, והתחלתי לרדת. השמש החליפה את העננים, וכך, לאחר כשלוש שעות, נשארתי עם מכנסיים קצרים, משתעבד לקרני השמש החמימות. עוד שעתיים של הליכה הביאו אותי אל התחנה הרביעית.
היום החמישי: מפלים חבויים ביער
אף שהתעוררתי כהרגלי עם שחר, המתנתי עד ששכני לבקתה, שהספקתי להתיידד איתם בערב הקודם, ישכימו. אחרי ארוחת בוקר יצאנו יחד לדרך.
זה היה היום הקר ביותר עד כה. צעדנו במשך כשעה וחצי עד לצומת הדרכים הראשון, שבו מסלול צדדי מוליך אל מפלים חבויים בתוך היער - מפלי דלטון (Dalton Falls) ופרגוסון (Ferguson Falls), המתנשאים לגובה של שמונים מטר.
חזרה למסלול הראשי, ושוב - צומת דרכים. כאן נפרדתי מחברי ויצאתי אל עבר מפלי הרנט (Harnett Falls), המתנשאים לגובה של תשעים מטר. לאחר התרעננות במים הקפואים חזרתי למסלול לשלושה קילומטרים נוספים שהביאו אותי לתחנת הלילה החמישית.
ולבי שפגשתי בדרך. צילום: סער פלס
היום השישי: חול לבן ושקיעה מרהיבה
חמישה קילומטרים בתוך יער אקליפטוסים, עוד ארבעה עד לגשר התלוי ועוד קצת, והגעתי לבקתה השישית במספר. עצרתי למתוח שרירים, ומשם המשכתי עד לנקודה שבה זורם הנחל אל אגם סנט קלייר. סוף המסלול נראה קרוב מתמיד.
אחרי מנוחה יצאתי לדרכי אל עבר התחנה האחרונה, ובתוך שלוש שעות הגעתי ליעדי. במדריך כתוב שהבקתה ישנה ושורצת חולדות ואופוסומים, אבל המציאות שונה לגמרי: בקתה קטנה על חוף לבן לגדותיו של אגם מרהיב, ומרחוק נשקפים ההרים המקיפים את האגם. נשכבתי על החול אל מול שקיעה מרהיבה בגוונים של ורוד וכתום, והחלפתי חוויות עם כמה מטיילים שפגשתי.
היום השביעי: סוף סוף מקלחת
הבוקר האחרון בשמורת הטבע. בתוך הבקתה יש תחושה של סוף. יצאנו לדרך כמה מטיילים יחדיו, אבל איש לא דיבר. צעדנו דוממים, בתוך השקט הרועש של היער.
תשעים קילומטרים של מסע הגיעו לסיומם במרכז המבקרים של שמורת הטבע. שם, שוב במציאות, אפשר להתקלח במים חמים תמורת שלושה דולרים לשש דקות. כל דקה שחולפת מסירה עוד אחת מהשכבות שהצטברו במהלך המסלול.
סער פלס - דייל אוויר בחברת אל על, גר בשוהם
מתוך: מגזין מסע אחר
לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה
יש לכם סיפור מרתק מטיול בעולם? שתפו אותנו
