האבות המייסדים
תחילתו של העיצוב הגרפי הישראלי אינו עם קום מדינת ישראל. פעילות בתחום זה התרחשה כאן גם לפני שנת 1948. אחת מנקודות הציון החשובות בתקופת טרום המדינה, היא שנת 1935, שבה נוסדה אגודת הציירים לגרפיקה שימושית בארץ-ישראל. נקודת ציון משמעותית נוספת היא הקמתה של המחלקה לגרפיקה שימושית בבצלאל החדש בשנת 1936, שאותה ייסד ובראשה עמד רודי דיין.
אפשר לקבוע כי האבות המייסדים של העיצוב הגרפי בישראל הם אותם עשרים גרפיקאים שהיו חברים באגודה, ביניהם מעצבים מהבולטים גם בשנים שלאחר קום המדינה, כגון האחים גבריאל ומקסים שמיר, פרנץ קראוס, טוביה אהרוני, יחיאל כגן, דוד שניאור, שבתי רובין ורודי דיין, ששימש כיו"ר האגודה הראשון. מעצבים נוספים בולטים שפעלו בשנים אלה הם פסח עיר שי ואוטה וליש.
מימין- חוברת גרפיקה שמושית בארץ ישראל, פרנץ קראוס, 1938, באדיבות מיכאל קראוס ומכון שנקר
משמאל- כרזה לאטס, 1943, האחים שמיר, באדיבות יורם שמיר ומכון שנקר
שנות החמישים - מחפשים זהות
בסוף שנות הארבעים ובשנות החמישים היה היקף פעילותה של הגרפיקה הישראלית מצומצם ביותר. את עבודות העיצוב שבוצעו בשנים אלה אפשר לחלק באופן כללי לשני סוגים: עבודות מסחריות ועבודות "לאומיות", שבוצעו עבור גופים כגון משרדי הממשלה, צה"ל וקק"ל.
זאב ליפמן הוא ככל הנראה המעצב הוותיק ביותר שחי ופועל כיום בישראל. ליפמן, בוגר המחזור הראשון של המחלקה לגרפיקה שימושית בבצלאל החדש, עובד במקצוע מאז 1939. ליפמן, שייסד עם גד רוטשילד את סטודיו רולי, מספר: "בשנות החמישים עבדו בארץ גרפיקאים בודדים. איתי בכיתה למדו 15-10 סטודנטים". לדבריו, מקורות ההשראה היו ירחוני עיצוב שהגיעו מחו"ל, בעיקר מגרמניה ומשווייץ. עוד מוסיף ליפמן כי בשנות החמישים לא היה קיים "עיצוב גרפי ישראלי". "העיצוב בארץ היה המשכו של העיצוב שהיה נהוג במדינות שמהן הגיעו המעצבים".
בשנים אלו מעוצבת דמותה של התרבות ה"ישראלית", המחליפה את התרבות ה"עברית" שמלפני הקמת המדינה. תופעה מעניינת שהתרחשה בשנים אלה היא ניסיון ליצור דימוי לאומי על ידי חיפוש שורשיו ההיסטוריים של עם ישראל. בין המעצבים הבולטים שהובילו את המגמה הזו היה ז'אן דוד, שבשנים 1954-1953 עיצב סדרת כרזות בנושא "ארץ התנ"ך". בין המעצבים הבולטים שפעלו בארץ בעשור זה, נוסף לדור המייסדים, אפשר למצוא את פאול קור, שמואל גרונדמן, ואותם מעצבים שהקימו את אגודת המעצבים.
מימין - כרזת יום העצמאות תשט, 1949, עיצוב יוחנן סימון, באדיבות מגדל שלום
משמאל - כרזה מנע בזבוז מזון, 1959, רודי דיין, באדיבות מכון שנקר והמחלקה לעיצוב גרפי באקדמיה ויצו חיפה
שנות ה -60 - מחזקים את האתוס הלאומי
בשנות השישים היה בארץ מיתון כלכלי, שממנו התאוששה המדינה רק לאחר מלחמת ששת הימים.
המעצב הגרפי חיים שטייר מספר: "בשנות השישים תרבות הצריכה בישראל התקיימה בשוק מצומצם, ובעיקרה סיפקה צרכים בסיסיים". שטייר, שהחל את דרכו בסטודיו גרפיס המיתולוגי, בהנהלתו של הרי פרנק, ולצדם של מעצבים בולטים כגון אורה ואליהו (מתוקה) שוורץ וארי רון, מוסיף: "האירועים הביטחוניים וכור ההיתוך החברתי, הקרינו על השפה שבה עשו שימוש והיו חלק ממאגר הדימויים הוויזואליים, תוך הדגשת ערכי האתוס הלאומי. כל זאת תוך השפעה מהנעשה בעולם, לצד השראה מתרבות הפופ-ארט".
כמו כן, התרחשה בשנות החמישים והשישים בישראל מהפכה בתחום הטיפוגרפיה, שבמסגרתה עוצבו אותיות עבריות חדשות. החשובות שבהן "נרקיס בלוק", האות הראשונה שעיצב צבי נרקיס בשנת 1958, ואות "אורון", שעיצב אשר אורון בשנת 1965.
מימין- כרזה לשבוע בטיחות, 1964, רודי דיין, באדיבות מכון שנקר והמחלקה לעיצוב גרפי באקדמיה ויצו חיפה
משמאל- כרזת מסעו של פרישון, 1965, גד אולמן, באדיבות מכון שנקר
שנות ה -70 - השפעות בינלאומיות
בשנות השבעים חלה מהפכה נוספת, הפעם טכנולוגית. שיטות ההדפסה שודרגו. לעומת שנות החמישים והשישים, שבהן שיטת הדפוס הנפוצה הייתה בלט, בתחילת שנות השבעים נכנס לשימוש בצורה נפוצה דפוס האופסט.
גד אולמן, כיום יו"ר אגודת המעצבים הגרפיים בישראל, מספר כי בתחילת שנות השבעים נפתח עולם העיצוב הגרפי בישראל להשפעה עולמית בצורה משמעותית מאי פעם. "אותו תהליך התרחש לא רק בעיצוב אלא בתחומים נוספים, כגון מוסיקה ואמנות", הוא מדגיש. בין השפעות הבולטות אפשר למצוא כאלו שהגיעו לדבריו מארצות הברית. עוד מוסיף אולמן כי בשנות השבעים נעשה פחות שימוש באותן "דמויות מתקתקות" כפי שהוא מכנה אותן, שאפיינו את הגרפיקה הישראלית בעשורים קודמים.
אירוע משמעותי בעולם העיצוב הגרפי בישראל בשנות השבעים הוא הקמתה של המחלקה לעיצוב גרפי במכללת ויצו-חיפה בשנת 1972 על ידי אליהו (מתוקה) שוורץ, אשר עמד בראשה במשך 28 שנה.
בשנות השישים והשבעים החלה גם פעילותם העיצובית הענפה של שלושת זוכי פרס ישראל, דן ריזינגר, דוד טרטקובר וירום ורדימון (ראה מסגרת). מעצבים בולטים נוספים, שפעלו בשנות השבעים, הם אשר קלדרון, ראובן אדלר, עמרם פרת, גד אלמליח, אליעזר וייסהוף, רן כספי, גבי נוימן, שוש כהן ויצחק בכר.
מימין- כרזת לקרן היסוד, 1974, פאול קור, באדיבות מכון שנקר
משמאל- כרזה לתערוכת הפרחים, 1973, חיים שטייר
שנות ה -80 - גרפיקה באריזה
בשנות השמונים, שילובו של הצילום בצבע, במיוחד באריזות, היה מבין המאפיינים המרכזיים. רות רהט, מהמעצבות הגרפיות הבולטות בעשור זה בתחום האריזות, מספרת: "באותן שנים לא היו פרסומות בטלוויזיה. האריזות היו צריכות לנצח על המדפים". עוד היא מציינת, כי באותן שנים החל השימוש המסיבי במעברי צבעים, זאת באופן ידני, בעזרת "Air Brush".
בשנת 1989 יצא לאור הספר "עיצוב גרפי בישראל 89'", שהיה במתכונתו ובהיקפו הראשון מסוגו שיצא לאור בישראל. המעצבים הבולטים שפעלו בשנות השמונים בישראל היו אילן הגרי, רוני ואריה הכט, יגאל גבאי, אשר ארנון, דב פז, נעמי ומאיר אשל ודרור בן-דב.
כרזה להצגה נישואי פיגרו בתיאטרון חיפה, 1988, חיים שטייר
שנות ה -90 - מחשב לכל פועל
בשנות התשעים חלה מהפכה טכנולוגית נוספת בעולם העיצוב הגרפי בישראל. המעצב יוסי ג'יברי מספר כי האירוע הבולט בעולם העיצוב הגרפי בארץ בעשור זה היה כניסת המחשב. ג'יברי, שבשנת 1989 הביא מניו יורק מחשב מקינטוש, מעיד: "הטכנולוגיה החדשה אפשרה ביצוע גרפיקה מורכבת בהשוואה למה שהכירו באותן שנים". "המחשב הוא כלי טכני, אבל ברגע שיש יכולת טכנית, החשיבה היא זו שמשתחררת". לדבריו, העבודה באמצעות מחשב אפשרה התנסויות רבות יותר מבעבר, ובעקבות כך השתנה מראהו של העיצוב הגרפי בישראל. בשנות התשעים אפשר למצוא אקלקטיות, אשר באה לידי ביטוי במגוון שפות גרפיות וטכניקות כגון צילום ואיור ובמגוון צבעים וסוגי אותיות.
מעצבת נוספת שחוותה את כניסתו של המחשב לעולם העיצוב בישראל בשנות התשעים היא חני עבודי, המשמשת כסגנית יו"ר אגודת המעצבים הגרפיים בישראל. עבודי טוענת כי "ברגע שנכנס המחשב, כל התפישה השתנתה". לטענתה, "רמתו של העיצוב ירדה וכל אחד נהיה פתאום מעצב. מצד שני, העבודה נעשתה ליותר מדויקת ונפתחו יותר אפשרויות". עוד מספרת עבודי, כי מהפכה נוספת שהתרחשה באותו עשור היא החיבור לרשת האינטרנט. כך הופיעו תחומים חדשים בעולם העיצוב הגרפי במסגרת המדיה הדיגיטלית.
שנות השמונים והתשעים הן גם העשורים שבהם החלה באופן משמעותי תופעת עיצוב כרזות אישיות בנושאים חברתיים ופוליטיים. תופעה זו לא נולדה בעשורים אלו אלא תפסה תאוצה בהן. לראיה, כרזת "Let My People Go", שעיצב דן ריזינגר בשנת 1969.
הבולטים במעצבי הכרזות שעסקו בנושאים מסוג זה, החל מעשורים אלו, ולמעשה עד היום, הם דוד טרטקובר ויוסי למל. בעשור האחרון הצטרף לרשימה גם להב הלוי. יוסי למל, שמעצב כרזות בנושאים חברתיים ופוליטיים משנת 1987, מספר: "ישנה בעבודות שלי אגרסיביות, וזאת משום שהן נוצרו בישראל. השפה הוויזואלית שלי חריפה משום שהיא נוצרה בעקבות האקלים שבו אני חי". לדבריו, הנושאים שבהם עוסקות כרזותיו הם "נושאים מקומיים שנוגעים לי בגלל הרקע שלי, כגון פוליטיקה, שואה ואיכות הסביבה". לטענתו, "אמן כרזות מביע את דעותיו, ולעומת זאת מעצב גרפי משרת את הלקוח". בעיניו, ישנם קווי תפר שמאפשרים חיבור של הדברים.
כרזת יום העצמאות החמישים, 1998, יוסי למל
שנות האלפיים - ימי מיתוג
בשנות האלפיים אפשר להרגיש בפריחה בכל הקשור בתחום המיתוג בישראל. בתחום זה מובילים כיום שלושה בתי סטודיו בולטים: Neogroup של פיליפ בולקיה, Baruch Naeh Creative Branding של ברוך נאה ו-Adlai&Partners של עדלי סטוק.
סטוק מספר כי תחום עיצוב אריזות המזון בישראל מתקדם מאוד. לדבריו, "העיניים של המעצבים הישראלים בתחום זה נשואות לבריטניה". סטוק גם מצביע על תופעה שקיימת בשנים האחרונות, והיא החזרה לרטרו ישראלי. "זה נובע מכך שישנו דור חדש של מעצבים, שהרטרו נראה לו פחות זקן, אלא אותנטי ומדליק". סטוק, שעבד כמעצב גרפי ביפן במשך שש שנים, מציין: "בישראל, לקוח מתקשר ומבקש עבודה דחופה לאתמול. ביפן, לקוח מתקשר ומבקש עבודה דחופה לעוד שנה". יחי ההבדל הקטן.
מימין- דף מתוך הפרוייקט המוזיקלי תדרי מלחמה בהוצאת תדר, 2008, ג'ובוי
משמאל- ADLAI&PARTNERS ,כרזה לאסקייפ, 2004
שוקולד חייל חיילת עלית מהדורה נוסטלגית, 2008, סטודיו עלית
בחלק השני של הכתבה: על עתידו של העיצוב הגרפי הישראלי ועל שלושת המעצבים שזכו בפרס ישראל על פועלם»
מתוך: מגזין DO
לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה
גולשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב: