תארו לעצמכם את בנכם נכנס הביתה לאחר ששיחק בחצר, ובידיו צנצנת זכוכית המכילה חיפושיות שאסף. הוא פונה אליכם בחיוך, ומבקש שתראו את החיפושיות שלו. אלא שאתם גוערים בו שיוציא אותם החוצה, וכדי לוודא שאכן הוא עושה זאת, אתם מובילים אותו החוצה ומסבירים לו כי מקומם של החרקים בחוץ.
התנהגות כזו מצד ההורים, אומרים ד"ר דניאל ג'יי סיגל, חבר קליני לפסיכיאטריה בפקולטה של המרכז לתרבות, מוח והתפתחות באוניברסיטת UCLA, ומרי הארצל, מומחית להתפתחות ילדים וחינוך הורים, גורמת לכך שהילד מחמיץ לחלוטין את החוויה הרגשית, כיוון שההורים לא חלקו עמו את רגש השמחה שלו. בגלל תגובתם, הוא אינו יכול להיות בטוח בנוגע למשמעות החוויה שעבר.
סיגל והארצל הם מחברי הספר "הורות - מן השורש אל הלבלוב" (הוצאת אחיאסף). הספר בוחן את האינטראקציה בין הורים וילדים ומתמקד בהבנת הרגשות של שני הצדדים. השניים דנים בספר באופן שבו ההורים יוצרים קשר, מבינים וזוכרים את חוויות הילדות שלהם וכיצד הן משפיעות על התנהגותם כהורים. לדבריהם, בעיות בלתי פתורות בילדותנו משפיעות על נפשנו בהווה, על התקשורת עם ילדינו, על התייחסותנו לחוויות הפנימיות שלהם ועל הרגשותינו בסיטואציות מסוימות בהורות.
הסיטואציה שהובאה לעיל, היא רק אחת מהדוגמאות שהמחברים מציגים בספרם לתקשורת נכונה. במקום לגעור בילד להוציא את החרקים מהבית, אומרים השניים, אפשר להתבונן בחרקים, להביע עניין וסקרנות, ולהסביר שיהיה לחרקים הרבה יותר טוב בחוץ. בדרך זו גם תבטאו תמיכה בילד, גם תשתתפו בחוויה הרגשית שלו וגם תחזקו את ביטחונו בקשר עם ההורה ובעוצמת החוויה שעבר.
ההורות, לדברי סיגל והארצל, פותחת בפנינו אפשרויות למידה. הילדים מאפשרים לנו לחוות מערכת יחסים, שמעודדת את העמקת הקשר שלנו עם אחרים ועם עצמנו. תמיד אפשר ללמוד איך ליישם תהליכי תקשורת נכונים עם הילדים ולגרום לילד להרגיש ביטחון בקשר.
"חוויות הילדות שלנו משפיעות על אופי ההורות שלנו."
אילוסטרציה: PHOTOS ASAP
עיבוד מחודש של חוויות הילדות
מחקרים מראים כי קיימת זיקה הדוקה בין ביטחונם של ילדים בקשר עם הוריהם, לבין החוויות שהם עוברים בשלבים מוקדמים בחייהם. בניגוד לחשיבה הרווחת, חוויות הילדות שלנו אינן קובעות את גורלנו. הורים, גם אם הייתה להם ילדות קשה, אינם חייבים לשחזר את העבר. אם יבינו את ילדותם ויעבדו את חוויותיהם מהתקופה הזו, הם יכולים להימנע מליצור את אותם יחסי גומלין שליליים שהיו להם עם הוריהם. הבנה זו מחזקת את יכולתם לספק לילדיהם יחסים רגשיים. מאידך, שרידי עבר בלתי פתורים, עלולים לפגוע ביכולתם להעניק לילדיהם קשרים מאושרים ולהחמיץ הזדמנות לא רק להפוך להורים טובים יותר, אלא גם להמשיך בהתפתחות שלהם כבני אדם.
סיגל והארצל מציינים כי במקרים רבים רואים קשר בין טראומה ואובדן בלתי פתורים של הורים, או בעיות שלא באו על פתרונן, לבין התקשרות לקויה עם הילדים. בספר הם מביאים את סיפורה של אם שיצאה לעתים קרובות מהבית בלי להגיד שלום לבנה, מאחר שלא רצתה לשמוע את בכיו. כתוצאה מכך נחלש האמון של הילד באמו. הסיטואציה הזו, אומרים השניים, עלולה להיות בעייתית כאשר הילד יהפוך להורה. בכל פעם שיעזוב את ילדיו יהיה בלחץ וישדר תחושת לחץ שתגרום לחוסר ביטחון אצל ילדיו.
מקרה נוסף, שמובא בספר, הוא של ילדה שאמה הייתה מאושפזת תקופה ארוכה. במהלך תקופת האשפוז של האם הילדה נדדה בין מספר אנשים, וחוותה תחושת ייאוש ואובדן. גם הפרידה הזו עלולה להתבטא בפגיעה ביכולתה של הילדה כאם להיפרד כראוי מילדיה שלה.
ד"ר זאב אפל, מרצה לחינוך באוניברסיטת בר אילן, מטפל ומדריך מוסמך בטיפול משפחתי, אומר כי הורים רבים מתקשים לפרש את האיתותים של ילדיהם, ולבחור את ההתנהגות הנכונה. "ההורות היא מעשה יצירה יומיומי. כאשר בוחנים מערכת יחסים משפחתית, צריך לראות האם ההורה משליך על ילדו את העולם הפנימי שלו. אם התשובה חיובית, ההורה עובר מחדש את חוויות ילדותו באופן המעשיר אותו, עוזר לו לגלות את עצמו מחדש וגם לגלות מחדש את ילדו. המפגש המחודש של ההורה עם החוויות שלו במרחק של זמן - בניגוד למפגש המקורי, שהשאיר חוויה טראומתית - מעניק יכולת למצוא בתוך האירוע אספקטים שונים וחיוביים.
"במקרה אחד הגיעה אלי משפחה שעבורה יקיצה מוקדמת בבוקר היא דרך חיים מזה דורות, אבל הבן הקטן מסרב לקום מוקדם בבוקר. ההורים חשבו כי התנהגותו מנבאת חוסר יכולת להצלחה עתידית. תפיסה זו מעידה כי ההורים אינם קשובים לילד, אלא למסורת עליה התחנכו. במקרה אחר, הורים התקשו להתמודד עם סירוב ילדם להכין שיעורי בית. ביקשתי להחזיר את ההורים למחוזות ילדותם ולבדוק מה הייתה תגובת הוריהם כשלא הכינו שיעורי בית. יש גם משפחות שאין להן בעיות מיוחדות בגידול הילד, אך מתחת לפני השטח אין דיאלוג, כי החיבור הבין דורי הוא רק אינסטרומנטלי וההורים אינם מתיימרים להבין את עולמו של הילד".
לדברי אפל, "בכל פעם שהילדים מכעיסים, צריך לבדוק איפה זה נוגע בכם כילדים ומשפיע על המציאות הנוכחית שלכם כהורים".
יש הורים המתקשים להתמודד עם סירוב ילדם להכין שיעורי בית.
אילוסטרציה: stock.xchng
אחת הדוגמאות שמביא הספר היא של אם שלא אהבה לקנות לילדיה נעליים חדשות, וחששה תמיד מפני הרגע שהנעליים יתבלו. הילדים היו נרגשים מבחירת הנעליים החדשות, אבל האם נהגה לבטל את בחירתם בתירוצים שונים. בדרך זו היא קלקלה את חוויית הקנייה של הילדים, עד שהתרגשותם שככה בהדרגה. יום אחד, אחרי מסע קניות מאכזב, שאל אותה בנה למה היא עושה זאת והחזיר אותה לחוויית ילדות מתסכלת מן העבר. לדברי האם, היא גדלה במשפחה בת תשעה ילדים, ובילדותה אמה קנתה לה ולאחיה נעליים רק במכירות סוף עונה. היא דווקא התאהבה תמיד בדגם נעליים חדש, אולם אמה הטילה וטו. מבחינתה, קניית נעליים הייתה חוויה מתסכלת. אחרי שנים רבות היא העבירה את החוויה השלילית גם לילדיה.
