לחלק א'»
להסביר, לא להעניש
אם לגיטימיות הענישה נפסלה כאן, באיזה אופן נכון מבחינתנו לנהוג?
שגיא-שורץ מכוון אותנו לדרך המלך: "מגיל מאוד צעיר אנו חותרים להפנמת מערכת ערכים. הדרך שנמצאה כאפקטיבית ביותר לטווח הארוך היא הסבר. חשוב שהסבר יגיע בגובה העיניים בצורה מאוד אמיתית: מדוע דברים הם אסורים, מדוע דברים אחרים פוגעים, ומדוע מעשה מסוים מוביל לתוצאות שאינן רצויות. באמצעים של ענישה התוצאות הן מיידיות ובכך מפתות רבים לשימוש בה, אך יחד עם זאת הן שטחיות ואינן מופנמות. בהסברים, ההישגים ניכרים רק אחרי זמן ארוך בהרבה, אך השפעתם עמוקה ואמיתית".
שגיא שורץ מדגיש סנקציית ענישה מסוימת כידועה לשמצה ופוגעת לטווח ארוך גם בהיבט של אמינות: "משפטים כמו: 'אם.. אז אני לא אוהב אותך' או: '...אז יבוא שוטר וייקח אותך' הם יצרני שקרים. לעניין שני היבטים: ראשית, זוהי סנקציה שהילד אינו יכול לשאת ועל כן יתפתה מאוד לשקר על-מנת להימנע ממנה. שנית, האיום בה שאין לאיש כוונה לממשו, מהווה שקר בפני עצמו".
יואלס מסייעת בידינו להכריע אם יש מקום לדאגה: "הופעת השקר היא חלק מהתפתחות תקינה, אך השלב שבו הוא הופך לאסטרטגיה הוא השלב בו אנחנו נעשים מודאגים. כשמגיעים לספקטרום הפתולוגי (כשיש חריגה מתחום הנורמה), הטיפול המומלץ הוא מערכתי. האשמה אינה מוטלת באופן ספציפי על הילד".
הקושי לנהל משא ומתן
יואלס מציגה גורמים נוספים להופעת השקר: "שקר מניפולטיבי, בספקטרום שאינו נחשב התפתחותי תקין, פעמים רבות מופיע מתוך צורך למשוך תשומת לב, או בעקבות קושי להשיג דברים באמצעות משא ומתן". לדבריה, ילד חש צורך בסיסי להיות בעל השפעה על החלטות שקשורות בו, ואם אין לו יכולת להשיגה בדרך התקינה של משא ומתן הוא יפנה לשקר, ומכאן אחת הסיבות לחשיבות הטיפוח של מיומנות זו: "בגיל שלוש מתפתחת יכולת קוגניטיבית להתחיל ללמוד מיומנויות של משא ומתן, שבאופן אינטואיטיבי בדרך-כלל מתעורר סביב נושא הגבולות וחשוב לעודד זאת".
"לדוגמא: אם לא מתחשק לילד להתקלח היום, אפשר לקיים דיון על מה שההורה מוכן ואינו מוכן להתפשר עליו, למשל: ייתכן שהוא מתעקש על מקלחת אבל אולי הערב אפשר לוותר על חפיפה. אם אף פעם לא פותחים גבולות למשא ומתן, מונעים מהילד את תחושת ההישג שבתהליך זה - תחושה שהיא הכרחית לפיתוח העצמיות שלהם. סביר שבהעדר דרך לגיטימית למלא צורך זה, הם יפנו ל'שקר' או למניפולציות עד כדי המצאת סיפורים. זה כבר אינו שייך לשלב של בלבול בין דמיון למציאות, זוהי תוצאה של העדר יכולת לקיים משא ומתן. הם מסתגרים מאחורי הצרכים והרצונות שלהם, כי לא לימדו אותם אחרת".
שגיא-שורץ עוסק בקרקע הדרושה לפיתוח הכלים הנחוצים: "היכולת להיכנס למשא ומתן סביר ומאוזן, קשורה בתהליכים מוקדמים יותר, במהלכם הילד בנה קשר בטוח עם הסביבה. ככל שהוא סומך יותר על הסביבה, ובראש ובראשונה על הוריו, כך ייקל עליו תהליך קניית הכלים לקיומו. בקשר יותר בטוח, יותר פשוט להיכנס למשא ומתן. כשלא מאפשרים משא ומתן או הכניסה אליו אינה אפשרית, גדל הפיתוי לברוח למניפולציות ולשקר".
ילד חש צורך בסיסי להיות בעל השפעה על החלטות שקשורות בו, ואם אין לו יכולת להשיגה בדרך התקינה של משא ומתן הוא יפנה לשקר
אילוסטרציה: Gettyimages/Imagebank
אל תהיו נוקשים
התפישה האקדמית שפורשים שגיא-שורץ ויואלס מתמזגת עם תיאור השטח כפי שנמסר על-ידי אורית אור, מנחת קבוצות הורים מטעם משרד החינוך ומכון אדלר, ומקימה ומנהלת "בית אורים" - בית-ספר להורים. "ככל שהדמויות קפדניות יותר ומציבות את ערך הצדק והמוסר כערך חזק וחד משמעי", היא אומרת, "כך - למרבה האירוניה - יש סיכוי גדול יותר שהילדים יפנו לנתיבים של שימוש בשקר".
אור מסבירה כי ילדים משקרים על-מנת להימנע ממצבים של מבוכה, הפניית ביקורת שיפוטית כלפיהם או התמודדות עם דברי תוכחה או עונשים: "בחיים אנחנו לא תמיד עושים את מה שנכון בעיני המבוגרים. לפעמים אנחנו מתנסים בבדיקת גבולות, סיפוק סקרנות או מילוי צורך רגעי. הורה קפדן מציב רף מאוד גבוה ואינו משאיר פתח לפספוסים. הילד, שמנסה לשמור על בריאות נפשית, ייאלץ לפנות לשקרים".
לרובד שיואלס ושגיא-שורץ מציגים מן ההיבט של אי נכונות לקיים משא ומתן, אור מוסיפה מן ההיבט של הצבת רף שהוא גבוה מכדי שילד יהיה מסוגל להתמודד איתו באמצעים בריאים: "אצל ילדים שהם שקרנים פתולוגיים, יש סבירות גבוהה לכך שהם חיים תחת התפישה שהם אינם מספיק טובים וכל התנהגות שלהם תישפט לחומרה. לפעמים ילדים מפתחים תפישה כזו בגלל עודף ביקורתיות, ציפיות גבוהות ואווירה של לחץ. יש ילדים", ממשיכה אור, "שמאמינים שרק אם ישקרו הם יספקו את התדמית המצופה מהם בבית, לפי תפישתם, רק כך יהיו בעלי ערך ורק כך יאהבו אותם. מצב כזה דורש פנייה מיידית להנחיה מקצועית".
אל תשאלו - תגידו!
אור מציגה התנהגויות הוריות נוספות המעודדות בילדים חוסר יושר: "ישנו מושג המכונה 'שאלות מזמינות שקר'. לקטגוריה זו שייכות שאלות כגון: 'האם צחצחת שניים?' (במיוחד אם אתם יודעים שלפני רגע הוא אכל שוקולד ונשאר ישוב מול מסך הטלוויזיה), 'האם הכנת שיעורים?', 'האם התכוננת למבחן?' השאלות האלה נושאות עימן נימה של תוכחה, הן מעמידות את הילד במבחן וטיבן מאוד שיפוטי. אם התשובה להן היא 'לא', בתור ילד, כל מה שנותר לך לעשות הוא לשקר".
אני משוכנעת שרוב ההורים שקראו את הפִסקה האחרונה כבר הספיקו לגבש בבטנם תחושת מרמור והתנגדות ערה לביקורת על השאלות האלה: 'מה ז'תומרת? אז שלא נשאל?' 'אם כך, איך בדיוק נדע?' קל לבלבל את האמור בפסקה עם עידוד הזנחה או העדר גבולות, אך לא בכך דברים אמורים; אור אינה קוראת שלא להציב גבולות בפני הילדים, אלא מדגישה את חשיבות אופן הצבתם: "הורים יקרים, אם אינכם רוצים שהילד שלכם ישקר, אל תשאלו - תגידו! לדוגמה: 'אם עוד לא הכנת שיעורים, זה הזמן לעשות זאת', 'אם עוד לא צחצחת שיניים, בבקשה עשה זאת לפני השעה שמונה', 'אם עוד לא התכוננת למבחן, פנה לך זמן על-מנת להתכונן". הקפידו על אמירות שמשאירות לילד הזדמנות 'להיות בסדר': לנקוט בפעולה, לקחת אחריות ולתקן".
אור מתנגדת בתוקף לשאילת שאלות שעליהן התשובה ידועה לכם מראש רק על-מנת לייצר שקר ואז לעמת את הילד עימו: "קיבלת שיעורים במולדת?" (כשהילד שקוע במשחק מחשב...) "לא? אז איך זה שהרגע דיברתי עם אמא של עמית והיא אמרה לי שהוא צריך לכתוב עבודה?" אור מסבירה שתפקידנו אינו "לתפוס אותם על חם" אלא לייצר מצבים בהם אנו עוזרים לילדינו להימנע מהצורך לשקר: "דיברתי עם אמא של עמית והיא סיפרה לי שאתם צריכים להגיש עבודה במולדת, אתה מעוניין בעזרה?"
נושא המתחבר לעניין השאלות הוא הטיפוס ההורי המרבה בהן. אור מציגה אלמנט בעייתי בגישה זו: "הורים ששואלים המון שאלות:' איך זה קרה?', 'מי התחיל?', 'למה עשית?', 'מי אמר קודם?', שאלות הבוחנות מצבים באמות מידה מאוד מדויקות ומאוד שיפוטיות, מתוך כוונה להשכין מאזן של צדק, מבחינתם אמות מידה מוסריות שלפיהן הם שופטים את העולם מקנות תחושת שליטה. ההורים האלה נמצאים בקבוצת סיכון לייצר בית גידול לשקרנים, וכמעט מתבקש שבתנאים כאלה יתפתחו מחפשי צדק פתולוגיים, או שקרנים פתולוגיים; זה הצד השני של אותו מטבע".
"לגבי ילדים וחינוכם, כדאי לטפח את ערך האמת ולשכנע אותם כי אם לא יאמרו אמת אנשים לא ישמעו להם ולא יכבדו את דבריהם". צילומים: אימג'בנק / Gettyimages
דוגמה אישית במקום הטפה
הורים המטפחים שימוש בשקרים כאמצעי להשגת מטרות, שייכים ל'זן המטיף'. אור מתארת כיצד אלה עשויים לקבל בדיוק את המטרה ההפוכה מילדים ערכיים: "ככל שהורים נוטים יותר להטיף ל...חריצות, יושר, מצוינות, אהבה... מדברים על זה, מרצים על זה, מרבים בדברי תוכחה ומספרים עד כמה הם היו כאלה, סביר להניח שהם מרחיקים את הערכים האלה מעל ילדיהם.
איך זה עובד? ככל שההורה יותר כפייתי בעניין נתון, הוא יותר גורם לילד להרגיש שנלקחת ממנו הזכות לבחור בו, ועלול להזכיר להוריו על קיומה באמצעות נקיטת פעולה בהיפוך מוחלט להטפות ההורים. כמו כן, כשילד מזהה שעניין האמת מהווה סוגיה רגישה מאוד אצל ההורה, הוא עלול לנצל נקודה זו ל'העסקת יתר' (אמצעי לשאיבת תשומת לב) של ההורים על-ידי פנייה לנתיב של אמירת שקרים. עניין אחרון בנוגע להטפה ולשקרים הוא הפנייה לקיצוניות: הורים המטיפים כי חובה תמיד לומר אמת, הרי משקרים בכך לילדיהם, מפני שהחיים אינם מאפשרים פעילות חברתית נורמטיבית בהיעדר מוחלט של 'שקרים לבנים'".
אור מביאה לתשומת ליבנו את התפישה על פיה ילדים מושפעים הרבה פחות על ידי מה שלו אנחנו מטיפים, והרבה יותר מן האופן בו אנחנו נוהגים: "לפי תפישתי, באמת ובתמים, רוב הסולם הערכי של ילדינו ייבנה מתוך ההתבוננות של הילד בהתנהגויות שלנו ולא מתוך הדברים אותם אנחנו אומרים. אם אני מטיפה ל'אמירת אמת תמיד', אבל מבקשת מהבן שלי שיענה לטלפון ויגיד לשכנה הנודניקית שאני לא בבית, אני בעצם מעבירה מסר כפול, והחלק מתוכו שישאיר את החותם הוא זה המעשי ולא המילולי. לכן, להורים שערך האמת חשוב להם מומלץ שלא לדבר עליו אלא פשוט לפעול לפיו. חשוב לזכור שאמירת אמת אינה אבסולוטית, ולא להיבהל אם קרה שהילד שיקר, חשוב לזכור שהדבר נעשה כאמצעי לקוי למטרה חשובה של שמירה על עצמו, וכדאי לכוונו לאלטרנטיבה יותר בריאה".
בניסיון לכוון את ההורים לדרך בונה לחנך ילדים לאמינות, חוברת יואלס לגישתה של אור בהיבט של דוגמה אישית, או בשפתה: 'מודלינג': "הורים הרבה פעמים לא מבינים עד כמה עניין ה'מודלינג' הוא בסיסי. היכולת של הורה להודות בטעות, להימנע מסיפור סיפורים ולומר אמת, היא מהותית: 'אמא כעסה פשוט כי היא הייתה עייפה וטעיתי בהטלת האשמה עלייך!' התנהגות כזו מעוררת ילד להבין שהאמת היא בעלת ערך. הורה שאינו מסוגל לעשות זאת מציג סוג של מודל להימנעות מאמת או אפילו ללגיטימיות השקר".
אנחנו מצקצקים בלשוננו עם כל כותרת נוספת בעיתון המבשרת על שחיתות חדשה בצמרת, ומבקרים תקיפות כל ביטוי לחוסר אמינות המופנה כלפינו. ובכל זאת, איכשהו, אנחנו נוטים מאוד להבין את עצמנו באותן פעמים שפשוט לא הייתה ברירה ונאלצנו לעקוף את האמת. הרי אלוהים יודע שאנחנו רק אנושיים, אבל חשוב לא פחות לזכור, כי כאלה הם גם ילדינו. אין שום סיבה לצפות מהם למה שלא עמדנו בו אנחנו.
אני לא שואפת לחברה של ילדות בלונדיניות עם לחיים ורודות, שרק עושות מה שנכון ומשלבות יפה ידיים. אבל תודו שהיה נחמד, על כל הפגמים שבנו, להאמין ולו לרגע, שאנשים הם בבסיסם יצורים חיוביים. ובמקום להביט במנהיגינו ולאבד כל שארית תקווה, להביט בילדינו ולדעת, שדרכם נוכל אנחנו לשפר את איך שניראה מחר. ואז אולי מחר, המושג אמת לא יהיה רק צבר אותיות בקלפי, אלא מילים היוצאות מפי זה שנבחר בה; ואמינות לא תוגבל בלעדית לתיאור מכונות כביסה, אלא תותר לה גם כניסה למושב הכנסת.
מתוך: מגזין הורים וילדים
לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה