איזה כיף, מחר קבעתי עם חברתי הטובה. אני מכינה את הקטנטונת שלי כבר מעכשיו לכך שמחר ניפגש עם לירי, הילדה של חברתי. היא בת ארבע וקצת ובתי תכף בת שלוש. יש חיבור, תודה לאל, חיבור משמיים. אבל מה היה קורה אם לא? אין ספק שהייתי בבעיה, כי זמן האיכות שלי היה נגזל ממני, וכמו תמיד, מאז שהפכתי לאמא, הייתי נאלצת לדחות את צרכיי ואולי אף לבטלם, למען סיפוק הצרכים של ילדתי האהובה.
למרבה המזל, במקרה הזה אני רשאית להיות זו שקובעת: מחר ניפגש עם לירי, אתן תשחקו יחד ותשרפו כמעט כל אנרגיה מיותרת ואני אזרוק את צרותיי, עייפותי וחשקיי על כוס קפה וחברה טובה אחת. אני מגלגלת בראשי מחשבות: אם המצב היה שונה, אם בתה של חברתי היתה רק בת שנה, למשל, מה היה קורה אז? איך הייתי מוצאת לבתי תעסוקה בזמן שאני מחליפה כמה מילים, הכרחיות, עם חברתי הטובה. הייתי מניחה לה לבהות במסך הטלוויזיה, או לנסות למצוא לעצמה תעסוקה במשך שעה ארוכה?
מפחדות לאבד את החברות
בבית אני דורשת מבתי, לא אחת, להעסיק את עצמה בזמן שאני מתפנה לעיסוקים נוספים. אבל מחוץ לבית זה כבר סיפור אחר לגמרי, על זה לא תוכלו להתווכח. ניסיתן פעם לשבת עם חברה טובה בבית קפה, כשהעולל היחיד בשולחן הוא הילד שלכן, ולשרוד את הבילוי עד סופו? אולי רק לעיתים רחוקות ביותר. מחוץ לבית אנחנו מתבקשים להעניק לילד שלנו את מלוא תשומת הלב, אלא אם כן יש בסביבה ילד נוסף, רצוי בטווח הגילאים של הצאצא שלנו, שיעשה בשבילנו את העבודה.
מרגע שאנחנו הופכות לאמהות, אחד החששות הגדולים שלנו הוא לאבד את החברות הכי טובות - איתן נהגנו להיפגש על בסיס כמעט יומיומי. אם התמזל מזלנו, החברה הכי טובה שלנו מטופלת בילדים באותם הגילאים, פחות או יותר, והנטייה הטבעית שלנו תהיה לנסות לשלב את הבילוי שלנו בבילוי של הצאצאים. ומה אם לא? מה אם הילד שלנו אינו מוצא שפה משותפת עם הילד של החברה? זה נהדר שאנחנו מקפידות להתאוורר מהמטלות השגרתיות על כוס קפה עם חברה טובה, אבל האם אנחנו עוצרות רגע כדי לחשוב איך הילד שלנו מסתדר בזמן שאנחנו מפטפטות, פורקות עול, ומעבירות את זמננו בנעימים?
האם זו אכן זכותנו לקבוע עבור הילד שלנו עם מי להיפגש?
צילום: gettyimages\imagebank
ה"שידוכים" הכפויים האלה בין הילדים, שכמעט כל אחת מאיתנו חוטאות להם, יכולים להכניס את הילד שלנו לפעמים לסוג של מלכוד. ומצד שני, "כל אדם באשר הוא זקוק לחברים" - מכירים את המנטרה? יש הטוענים שאמהות על אחת כמה וכמה זקוקות לאוזן קשבת, יד תומכת, חברה טובה. לעיתים קרובות כל-כך אנחנו מבטלות את הצרכים שלנו לטובת הצרכים של הילד שלנו. האם זו דרישה מוגזמת מדי לשמור על החברות שלנו גם בתקופת גידול הילדים?
החברות היא צורך
נראה כי יותר ויותר אמהות מוצאות את עצמן מדדות במעגל הבדידות, בעיקר אם הן הראשונות בחבורה ליהנות מזכות ההורות. החל בשלב שבו האם הטרייה יכולה לצאת מביתה, סתם לטיולים עם העגלה או למפגשים חברתיים, היא מכירה אמהות נוספות. בדרך-כלל נוח לה יותר להתחבר אל אמהות לילדים הקרובים לשכבת הגיל של ילדיה. למה? כי נושא השיחה עדכני, ישנה הזדהות, ואם הקשר מתהדק יש להן סיכוי לא רע לגדל את העוללים שלהן יחד. הקשר הפורח בין האמהות מוביל למפגשים תכופים יותר ויותר, אבל יחד איתם מתעצמת המציאות הילדותית, חסרת המעצורים והמחסומים, הדורשת לסיפוק מיידי של הצרכים. ילדים נוטים לומר את אשר על ליבם, להתנהג כרצונם וגם - לריב. כן, כן, גם עם הילד של החברה הכי טובה שלכם.
איזו בושה. הילד שלכם בועט, מרביץ, יורק ומקלל. האם ככה חינכתם אותו? ואז מתחיל גל של התנצלויות, ואם התגרה השאירה אצל הפעוט של החברה שלכם סימן לא ממש נעים על הגוף, אתן נבוכות ומתפתלות עוד יותר, למרות שסביר להניח שהסימן יחלוף כבר ביום למחרת. האם כשהילד שלכן מתקוטט עם הילד של החברה, החברות שלכן עומדת בפני משבר?
דליה אלוני, פסיכולוגית חינוכית, מאבחנת ומטפלת בילדים ונוער, אומרת שחברות היא בבחינת הישג. היא מדגישה כי אמהות במהלך השנה ואפילו השנתיים לאחר הלידה, זקוקות, כמו כל שאר יצורי האדם, לחברה. "בתקופות של מעבר, כמו לידה, חשוב שיהיו חברים, בשביל שנוכל לשתף, להזדהות, להתחלק ולהישען. הרבה יותר קשה לעבור תקופות כאלה לבד. לא תמיד בן הזוג פנוי לכך, ובייחוד מרגע שחזר לעבודה תובענית. לכן חשוב לבנות רשת תמיכה חברתית, גם לימים שבשגרת חיינו, ועל אחת כמה וכמה לרגעים בהם אנו זקוקים לדמויות משמעותיות שיבינו אותנו, ירחיבו את זווית ראייתנו על החיים ויסייעו לנו להתגבר ולהמשיך הלאה".
אלוני מתארת את החברות כהישג גם מהבחינה האישית-חברתית ומבחינת היחסים הבין אישיים. "ללמוד לקיים חברות פירושו להגיע להישג משלוש בחינות: האחת, הנאה מיידית מאינטראקציה הדדית של חברים. בכל שלב התפתחותי רוכשים ילדים, באמצעות החברות, ביטחון עצמי, הערכה עצמית ויכולת טובה יותר להתמודדות עם סיטואציות חברתיות, כשכל אלה עוזרים בגיבוש הזהות האישית".
"השנייה היא היכולת לקיים יחסים בין אישיים מתמשכים ומשמעותיים עם מגוון ילדים, ובדרך זו לרכוש מיומנויות חברתיות. הבחינה השלישית היא שהתנסויות חיוביות עם חברים מלמדות איך מקיימים קשרים בין אישיים כנים והדדיים, ובכך בונות קשרים המבוססים על אמון ואינטימיות. קשרים אלה מפיגים את תופעת הבדידות, שרווחת היום יותר ויותר, שכן היום ילדים כבר כמעט לא 'יורדים למטה', לגינה, כדי לשחק. רבים מהם מקיימים יחסים חברתיים רק באמצעות המחשב".
מחוץ לבית אנחנו מתבקשים להעניק לילד שלנו את מלוא תשומת הלב
אילוסטרציה: Clipart/CDbank
ההורים מחליטים עם מי להתחבר
ד"ר שלי רקובר, פסיכולוגית ופסיכותרפיסטית, מרצה בחוג לפסיכולוגיה במכללה האקדמית "כנרת", אומרת שבדיון הזה חשוב להבהיר, לפני הכל, את מושגי החברות. לדבריה, כשהורים משתמשים במונח "חבר" או "חברות" לגבי ילדיהם, הם אינם מביאים בחשבון שמושגים אלה נתפשים באופן שונה אצל ילדים. "כך למשל, ילד בן שלוש או ארבע יכול ברגע מסוים להגיד לחברו למשחק, בכעס ולפעמים גם בבכי קורע לב: 'לא רוצה לשחק איתך!', אבל שנייה לאחר מכן להתנהג כאילו לא קרה כלום ולהיות שוב 'חברים הכי טובים'. עלינו לזכור שעולמם הקוגניטיבי, המנטאלי והרגשי של ילדינו, שונה מאשר זה שלנו. חשיפה מגיל צעיר לילדים אחרים, בני אותו הגיל, היא חיובית, בדיוק כמו החשיפה לשאר נפלאות העולם".
אבל כאן עולה השאלה: האם זו אכן זכותנו לקבוע עבור הילד שלנו עם מי להיפגש? ברוב המקרים אנחנו, ההורים, קובעים עבור הילדים שלנו עם מי לבלות. הן אם מדובר בילד של החברה הכי טובה, והן אם מדובר בילדים של חברים, ואפילו במשפחה המורחבת. האם אנחנו צריכים להיות ערניים לסיטואציית המפגש ולנסות לחסוך מהילד אינטראקציה שאינה לרוחו?
אלוני סבורה כי לגיטימי ביותר שבגיל צעיר ההורים הם אלה שיקבעו את המערך החברתי של הילד או הילדה שלהם. "גם בעצם בחירת הגן, אנחנו קובעים לאיזו סביבה חברתית הילד שלנו ישתייך. הילד וההורים יוצרים הכרויות ומחליטים, בהתאם, עם מי להתחבר. כמבוגרים אנחנו פעילים, קושרים קשרים בין אישיים ומשנים אותם בכל שלב של התפתחותנו. אנחנו פועלים במערכים חברתיים שונים, יש לנו חברי ילדות, חברים מתנועת הנוער, מהצבא, מהלימודים ומהגן של הילדים. בכל אחד מהמערכים האלה מתפתחים יחסי חברות שמשפיעים עלינו ועל כל בני המשפחה שלנו. כשאנחנו מתחברים להורים אחרים, הציפייה שלנו היא שגם הילדים שלנו יסתדרו ויתחברו עם ילדי החברים. אבל לפעמים זה מתאים לילד ולפעמים לא. לעתים נבחין אצל הילד של החברה בהתנהגות שלא תזכה להערכתנו".
התנהגות כזו יכולה לנבוע מתכונות אישיות שאינן לרוחנו ולא משתלבות עם אופיו של הילד שלנו. אלוני מדגימה: "אם למשל, הילדה שלי היא ביישנית ועדינה ואילו הילדה של חברתי היא דומיננטית ושתלטנית. מצב אחר: הילד שלי משתף וחולק עם ילדים אחרים את משחקיו, בזמן שהילד של חברתי רכושני ומסרב לחלוק דברים".
האם זו דרישה מוגזמת מדי לשמור על החברות שלנו גם בתקופת גידול הילדים?
אילוסטרציה: Clipart/CDbank
אלוני מוסיפה ואומרת שאצל ילדים אפשר למצוא, לעיתים קרובות, השתקפות של נורמות וערכים של המשפחה שבה הם גדלים. אלה, מטבע הדברים, עשויים להיות תואמים לשלנו או לא. לצורך המחשה, קחו ילדים שנוהגים לפתוח את המקרר אצל חברים, כי בביתם הם סופגים התנהגות חופשית כזו בין ההורים לחבריהם, בעוד אצל אותה המשפחה לא מעלים על הדעת ללכת ולפתוח מקרר בבית אחר - ואפילו אם מדובר בחברה טובה. במקרים כאלה, עולה אצלנו השאלה האם אנחנו מעוניינים לחשוף את הילדים שלנו להתנהגות כזו ואילו הרגלים חדשים הוא ירכוש דרך המפגשים.
בחלק השני של הכתבה: האם יש להימנע ממינון גבוה של מפגשים, כיצד נוכל לקרב בין הילדים, והאם לוותר על המפגשים כשהילדים לא מסתדרים?»
מתוך: מגזין הורים וילדים
לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה
גולשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב: