לחלק א'»
עניין של מינון?
אבל לא בטוח שאנחנו צריכים להיות כל הזמן עם יד על הדופק. ד"ר רקובר, למשל, סבורה כי אם הילדים שלנו ירצו שנתחשב בדעתם, בנושא כזה או אחר, הם בהחלט יודיעו לנו על כך. "כבר מגיל שלוש-ארבע ילדים מראים העדפות בבחירת חברים למשחק בגן ובמפגשי אחר הצהריים", היא אומרת. "עם זאת, צריך לזכור שילדים, בגישה שלהם, נוטים להיות קונקרטיים מאוד. בהקשר זה, חוסר רצון לפגוש ילד מסוים עכשיו אינו בהכרח מעיד על העתיד, ובהחלט ייתכן שמחר או בעוד כמה ימים המצב ישתנה".
ד"ר רקובר מתריעה גם לנסות להימנע מלהשליך על הילדים את הרגישות הלא מעובדת שלנו. זו יכולה לנבוע מרגשות אשמה ("אוי ואבוי, אני לוקחת את הילד שלי למפגש עם ילדי החברים מבלי לשאול את דעתו/רשותו") או הבושה ("לא נעים לי שהילד שלי לא רוצה להיפגש עם הילד הזה").
דבר נוסף שכדאי לבחון בדיון הזה, הוא המינון הרצוי של אותם מפגשים חבריים. לפעמים נעים לנו מאוד לבלות עם חברה ותיקה, או עם חברה שזה עתה הכרנו ונוצרת בינינו כימיה טובה, וכתוצאה מכך אנחנו "מושכות" את הבילוי על זמן רב ומגבירות את מינון המפגשים, אפילו ליום אחר יום. האם עלינו להביא בחשבון שעבור הילדים שמעורבים בתמונה, הבילוי המשותף עלול להיות טיפה מוגזם?
ד"ר רקובר מרגיעה גם בעניין הזה. "ילדים אינם חושבים במונחים של 'מינון מוגזם'", היא אומרת. "זוהי צורת חשיבה בוגרת. ייתכן שההורה מתעייף מלראות את החבר שלו, כמו גם את הילד של החבר, כל-כך הרבה פעמים בשבוע, אבל עבור ילדים עד גיל שבע, בערך, תפישת הזמן היא שונה. כל עוד אין חשש שהילדים אינם מסתדרים בינם לבין עצמם ברמה כזו שהמפגשים ביניהם מאופיינים ברמות גבוהות של אלימות ותוקפנות, אין כל סיבה הכרחית לחדול מ'סידור' כזה".
אלא אם כן פורצת "מלחמת עולם" בין הילדים?
אלוני מתייחסת: "כשהורה מבלה בנעימים עם הורה אחר, אך הילדים לא מתחברים או שניכרת אצלם השפעה שלילית האחד על השני, מתעוררת אצלו התלבטות קשה. היינו מאוד רוצים שהילדים שלנו יאהבו ויתנו אישור לחברים שלנו, בדיוק כפי שהיינו מצפים שהילדים שלנו יביאו אלינו הביתה את חבריהם על-מנת שנוכל לבחון אותם ולאשרם, אבל העובדה שאנחנו מחבבים מישהו אינה מחייבת את ילדינו".
המפגש של ילדים של חברים אינו שונה במאומה מהמפגש עם ילדי הגן.
צילום: gettyimages\imagebank
לא להתייאש
עם זאת, אלוני לא חושבת שצריך להתייאש כל-כך מהר, והיא מציעה דרכים להפחתת הריבים בין הילדים ולהפגת המתח שנוצר ביניהם, כמו גם בין המבוגרים.
"כדאי לראות את נקודת המבט של הילד. משחק בין ילדים מתייחס לפעילות חברתית הכוללת שותף או שותפים. צריכות להיות כמה דרישות, אפילו למשחק פשוט עם שותף: השותפים צריכים להסכים לשחק האחד עם השני בנעימות, ושכל אחד מהם יפיק רווחים מהאינטראקציה ברמה האישית והבין-אישית".
"כדאי לעשות תצפית על משחק משותף ולבחון האם הילדה שלי נהנית מהמשחק ומקשר הדדי וחיובי או נפגעת? מה הילדה שלי מרוויחה מהחברות הזו ובאילו תחומים היא מפסידה? האם הילדה לומדת להגדיר את רצונותיה ונחשפת למשחקים חדשים? האם החברות אינה אידיאלית, אך בכל זאת מאפשרת לבתי לרכוש דרכי התמודדות חדשות ויעילות לפתרון קונפליקטים? וכו'".
אלוני מוסיפה שמבחינה התפתחותית, בתחום יחסי החברות, ילדים בגילאי שלוש עד שש מתמקדים בעיקר בקרבת זהות ובמרחב. כלומר: "חבר טוב" הוא חבר קרוב - מישהו שגר לידי, הולך לגן שלי או משחק איתי. החברות היא פעילות של משחק משותף והחבר הוא חבר למשחק. "ריבים או מאבקים בין ילדים יתרחשו בגילאים אלה בעיקר על רקע שימוש בצעצועים או על מרחב משחק, ולא מדובר בקונפליקטים שמאחוריהם עומדת התפתחות של רגשות אישיים או בין-אישיים".
לקחת פסק זמן
גם ד"ר רקובר מציינת כי מריבה על "משאבים" מצומצמים - צעצוע, ממתק ואפילו תשומת לב הורית או בוגרת - היא דבר צפוי מאוד ואף הגיוני. גם כבוגרים אנחנו עסוקים בנושא הזה לא מעט בחיים, אך למדנו איך להסוות את התוקפנות שלנו, כך שלא תהיה גלויה ובוטה. ילדים, מבחינה זו, פועלים יותר מתוך דחפים ולא נותנים דעתם לעניין "איך זה יראה".
"המסר החשוב ביותר הוא לא להיבהל מהתוקפנות שמראים הילדים", מדגישה ד"ר רקובר. "תוקפנות מופיעה בדרך-כלל כתוצאה מתסכול, תחושת חוסר אונים, חוסר צדק וכדומה. לכן, יש לנסות לברר מה קרה בין הניצים ולשקף לילד את מצבו. אפשר, למשל, להגיד לילד: 'אתה כועס כי הוא לקח לך את המכונית', וכך ליצור אצלו את התחושה שמבינים אותו ולא מזלזלים ברגשותיו. עם זאת יש לשים את הגבולות, למשל כשאומרים: 'אסור להרביץ גם כשכועסים', ותמיד להציע אפשרויות התנהגותיות אחרות כדי להתמודד עם המצב, כמו משחק בתורות או משחק אחר".
לעיתים הילדים מתבגרים ומשתנים. צילום: gettyimages\imagebank
"במקרים קיצוניים, כשה'מנוע' של הניצים מגיע לדרגות חימום יתר, יש בהחלט לשקול את אפשרות של 'הלאמת' המשאב לזמן מה, ו/או תקופת 'צינון' בתוך המפגש או המפגשים. אפשר למשל להציע: 'בואו נלך לאכול גלידה', או פשוט להחליט: 'די להיום, ניפגש שוב בשבוע הבא'".
האם נוכל לנסות לקרב בין הילדים, כדי שהחברות שלנו לא תיפגע?
אלוני מציעה ליזום פעילויות מחוץ לבית, כמו מפגשים בגן שעשועים, בבריכה, או בכל מקום אחר שבו יש יותר מרחב פעולה. בנוסף היא מציעה ליצור מפגשים מובנים יותר. "תוכלו, למשל, להחליט שהחברה תגיע עם ילדיה ותעשו יחד עוגיות או עבודות יצירה. גם אם זה רק חלק מהזמן, התחלה מובנית יותר של הבילוי עשויה להקל על ההתחברות ולהפחית קונפליקטים".
הצעה נוספת היא לתווך, במידת הצורך, במהלך המשחק. "כשהילדים נפגשים כדאי לשוחח איתם ולסייע להם לקבוע חוקים. למשל: כולם משחקים לפי תורות, מי בוחר משחק ראשון ומי מתחיל וכו'". אבל גם אלוני לא שוללת אפשרות של נקודת צינון במפגשים, שאותה היא מכנה "פסק זמן". "אם אנחנו רואים שהחברות הטובה בין ההורים אינה משפיעה על החברות בין הילדים, אפשר בהחלט ליצור ריחוק מסוים. ניתן להחליט שלמשך תקופה מסוימת אנחנו, המבוגרים, נשוחח רק בטלפון או ניפגש בזמנים ובמקומות שבהם הילדים לא מבלים איתנו. לעיתים הילדים מתבגרים ומשתנים, בינתיים, רוכשים מיומנויות חברתיות, מתגמשים, ותכונות אישיות מסוימות מתמתנות אצלם. במקרים כאלה, החיבור המחודש יכול להגיע ממקום אחר, הדדי ומפרה לשני הצדדים".
לפעמים כדאי להתרחק
ד"ר רקובר מצביעה על כך שהתרחקות בין אמהות עקב חוסר כימיה בין ילדיהן יכול לנבוע מהיבטים פרקטיים, כמו פחות זמן לבלות יחד בגלל ההגבלות, אולם הוא יכול להצביע גם על חומרים לא מודעים ולא מעובדים, כמו תחרותיות וקינאה. רגשות כמו אלה יכולים להיות קיימים ולא מדוברים, אך "לצאת" דרך הקשר בין הילדים. היא אף מוסיפה: "הילדים שלנו מציבים בפנינו כל העת אתגרים התפתחותיים - של עצמם אך גם שלנו. אם קשר של חברות מועד אצלנו לפורענות עקב מריבות בין ילדינו, זוהי הזדמנות נהדרת עבורנו לבדוק מה באמת קורה שם".
די להיום, ניפגש שוב בשבוע הבא. צילום: gettyimages\imagebank
מחקרים מראים כי ילדים אינם מבלבלים בין בני משפחתם לבין אנשים אחרים שהם פוגשים, אפילו על בסיס יומיומי. כך למשל, ילדים אינם חושבים ואינם מתייחסים אל המטפלות שלהם כאל האמהות שלהם, גם אם הן לעיתים מבלות איתם לא פחות שעות ביממה מאשר האמהות. כשמדובר באחים, ואפילו בבני דודים, השהות המשותפת היא טבעית ובלתי נמנעת, גם אם מתגלעים ביניהם חיכוכים ועימותים קשים. אבל כשמדובר בילד של החברה, לפעמים נעדיף לקחת תקופת צינון קטנה לטובת כל הנוגעים לדבר. הרי את כוס הקפה שלנו עם החברה לא נצליח לסיים, ממילא, אם תפרוץ לפנינו מלחמת עולם. מצד שני, המפגש של ילדים של חברים אינו שונה במאומה מהמפגש עם ילדי הגן. אולם שם אנחנו לא נמצאים ברקע כדי לעקוב אחר המתרחש.
"בדומה למצב בין אחים", מסכמת ד"ר רקובר, "אנחנו רואים כי ילדי הגן, למשל, עסוקים חלק מהזמן במריבות על משאבים, ומבחינה זו, יש כאן שיקוף של מה שקורה באופן כללי בין בני אדם. היחסים שלנו מורכבים ממגוון הרגשות האנושיים: אהבה ושנאה, יריבות וחברות, תחרותיות וקנאה, שיתוף ואחווה. חשוב לזכור כי כל הרגשות לגיטימיים, אך לא כל דרכי ההתנהגות".
מתוך: מגזין הורים וילדים
לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה
גולשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב:
