לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מעל 99 אחוזים מהלידות מסתיימות במזל טוב, בתינוק נושם וחי. אבל כל אישה הרה תודה, שלשמע הסטטיסטיקה הזו, המחשבה הראשונה שעוברת במוחה היא "יו, זה הרוב המוחץ!", אבל מיד לאחריה עוקבת המחשבה: "אוי, ומה לגבי האחוז החסר?".
איכשהו, למרות הישגיה המרשימים של הרפואה בת ימינו וחתירתה הנחושה לעבר מאה אחוזי הצלחה, במשך 99 אחוזים מתקופת ההריון אנחנו שקועות, באופן כפייתי למדי, בדאגות סביב אותו שביב אחוז טראגי שאינו מסתיים בשלום. משהו מיסטי מתרחש ברגע השמימי של ההתעברות - הרגע בו נטמן בנו זרע של חיים חדשים. בעסקת חליפין לנס הזה, עוזב אותנו גם כל מה שהכרנו כהיגיון בריא או שפיות, ומוחלף מיידית בדאגה. בו ברגע, כולנו, כולל מי מבינינו ששרדה בעור שיניה שלוש יחידות בגרות במתמטיקה, נעשות מומחיות לסטטיסטיקה: כולן מדקלמות בעל-פה את ההסתברות לסכנה בבדיקת מי שפיר, ומסוגלות בהינף יד לנתח בדיקה של חלבון עוברי. וכל הכישרון הזה מגויס למטרה האחת והיחידה - לזהות מאין תיפתח הרעה.
הדבר כרוך בתשעה חודשים של ליקוט מידע שיהווה, מן הסתם, קרקע פורייה לגידול דאגות. מיותר לציין שכל טרגדיה בחדר הלידה גורפת הד תקשורתי, וחוברת לקנוניה האוניברסלית לקבור אותנו תחת ערמת פוביות שיצאו מכל פרופורציה. כן, כשעוסקים בצד האפל של ההריון והלידה, המידע נוטה להדאיג יותר מאשר להרגיע. אז איך נילחם בעניין? נתקוף חזיתית! בכתבה זו אנסה לשפוך אור, ואולי גם קצת שפיות, על הקטלנית שבמחלות עבור היולדות. זו פורסמה לא אחת בתקשורת סביב טרגדיות מחדר הלידה, והטילה על כולנו צל הגדול בהרבה ממידתה. חלקכן יזכרו אותה במונח "פקקת", כש"תסחיף ריאתי" הוא תוצאה קטלנית האפשרית בעקבותיה.
גם הגיל מהווה פרמטר בהשתייכות לקבוצת הסיכון.
אילוסטרציה: ASAP |PHOTOS
נתחיל במונחים
ד"ר אשר וינדר, מנהל היחידה לקרישת דם במכון להמטולוגיה במרכז הרפואי ע"ש וולפסון בחולון, מסביר מהי "פקקת הריונית": "פקקת היא המונח העברי: פקק, כלומר טרומבוזה, הוא קריש דם שנמצא במקום שבו הוא לא צריך להיות. ישנם שני סוגים ונבדיל ביניהם: במערכת הוורידים ובמערכת העורקים". ד"ר וינדר לוקח אותנו לביקור חטוף בשיעורי הביולוגיה בבית הספר, ומזכיר לנו כי כלי הדם בגוף נחלקים לעורקים (תפקידם להזרים דם מהלב לאיברים) ולוורידים (אלה אוספים את הדם מהאיברים ומעבירים אותו דרך הריאות - שם הוא מקבל חמצן וחוזר אל הלב).
"המשמעות של פקקת בעורק הלב, כלומר אוטם בשריר הלב, היא התקף לב", מפרש ד"ר וינדר ומוסיף: "פקקת בעורק של המוח היא שבץ מוחי".
לעומת התופעות בעורקים, ד"ר וינדר מציג כינוי מקצועי חדש בשם: "וינוס טרומבואמבוליזם". המשמעות של וינוס היא "ורידי", ושל "טרומבו" - פקקת אמבולזים, כלומר תסחיף. "אז מה העניין"? שואל ד"ר וינדר, ומשיב מיד: "בדרך-כלל הפקקת בוורידים נוצרת ברגליים, כשהסכנה המיידית היא שהקריש יינתק מן הווריד ברגל, יזרום עם הדם הוורידי וייתקע בריאות. התוצאה היא פולמונרי אמבוליזם - תסחיף ריאתי. תסחיף זה חוסם את כלי הדם לריאות, ומוביל עקב כך לסכנה המיידית הגדולה ביותר, שהיא גם הסיבה העיקרית לתמותה כתוצאה מפקקת".
בדרך-כלל הפקקת בוורידים נוצרת ברגליים.
אילוסטרציה: ASAP |PHOTOS
למה פקקת נוצרת דווקא ברגליים?
ד"ר וינדר: "הדם מן הרגליים צריך להגיע עד לריאות ועד ללב. בניגוד לעורק, שמצויד בשריר שעוזר לדם להתקדם, לווריד אין שריר ולכן קיים אצלו קושי להעביר את הדם מקצה כף הרגל ללב".
העיסוק הרב בתופעת הפקקת עלול להוביל למסקנה השגויה כי קרישת דם היא מחלה בפני עצמה. אולם ד"ר וינדר מדגיש: "מנגנון קרישת הדם הוא בסיסי וחיוני לחיים! אם אדם נפצע והדם לא נקרש, הוא פשוט ימות מאיבוד דם. הפרעות קשות בקרישת דם אינן מאפשרות חיים. מנגנון הקרישה מנותב בצורה מצוינת, עד שהוא נתקל בגורמים שמפריעים לו. הטרומבוזיס נוצרים במקום שבו הם לא צריכים להיות".
נשים בקבוצת סיכון
אחד הגורמים השכיחים לפקקת שד"ר וינדר מציין הוא שכיבה ממושכת: "שכיבה ממושכת אחרי שבר או ניתוח, וגם כתוצאה מדלקת ריאות, מגבירה את הסבירות להופעת פקקת". זרזים אחרים שד"ר וינדר מציין הם: "במהלך ניתוחים אורטופדיים נוגעים בעצמות, וכתוצאה זולגים למערכת חומרים שעלולים להוות טריגר להיווצרות של טרומבוזיס (פקקת). תופעה דומה מתרחשת במקרים של גידולים סרטניים, העלולים אף הם לשחרר חומרים דומים, שמהווים זרז לפקקת".
האם ניתן לנבא מראש את הופעתה של הפקקת?
"כעשרה אחוזים מהאוכלוסייה הם בעלי נטייה גנטית להיווצרות טרומבוזיס. זו אינה מחלה, אלא השתייכות לקבוצת סיכון. אולם באותה המידה שבה לא כל אישה הנמצאת בקבוצת סיכון לסרטן השד תסבול מהמחלה, כך גם מי שמשתייך לקבוצת הסיכון לפקקת לא בהכרח יסבול ממנה. אבל היום אנחנו יודעים לזהות את גורמי הסיכון, וניתן לבדוק זאת במקרה הצורך".
ד"ר וינדר מוסיף כי גם הגיל מהווה פרמטר בהשתייכות לקבוצת הסיכון: "ככל שהגיל עולה הסכנה גדולה יותר, אם כי הסיבה לקשר בין הגיל למחלה זו אינה לגמרי ברורה". על כל פנים, ד"ר וינדר מציין כי יכולת הניבוי אינה מוחלטת, אולם ניתן, כאמור, לאתר קבוצה שסטטיסטית היא בעלת סיכוי גבוה יותר לסבול מהתופעה.
קרישת דם היא מחלה בפני עצמה, זוהי מסקנה שגויה.
אילוסטרציה: ASAP |PHOTOS
פרט לגורמים הגנטיים האלה יש גם גורמים נרכשים?
"אנחנו יודעים שאחד מגורמי הסיכון הנרכשים הוא ההריון לכשעצמו. הורמונים מעלים את הסיכוי לטרומבוזיס, במיוחד האסטרוגנים, והדבר נכון, אגב, גם לגבי שימוש בגלולות או קבלת טיפול הורמונלי חלופי. עם זאת, חשוב להבין שהסיכון אצל אישה צעירה הוא בדרך-כלל נמוך מאוד. כלומר: אם אצל אישה צעירה השימוש בהורמונים מסוג כלשהו מכפיל את הסיכוי פי ארבעה, הוא עדיין נשאר פחות מעשירית האחוז.
"מפליא שהסיכון הכי גדול הוא בששת השבועות שלאחר הלידה, המכונים 'משכב לידה'. אם במהלך ההריון גדל, כאמור, הסיכוי לסבול מפקקת לפי ארבעה מהסיכוי לסבול ממנה אצל אישה באותו הגיל שאינה בהריון, הרי שבתקופת משכב הלידה 'קופץ' הסיכוי לפי 15 עד פי 20. ככל הנראה, תהליך הלידה עצמו לרוב אינו מהווה שלב בעייתי בהיבט הופעת הפקקת. שכיחות המחלה בקרב נשים הרות היא 1 ל-1,000".
בחלק השני של הכתבה זיהוי וטיפול מונע לפקקת הריונית, ומה עושים אם בכל זאת נוצרה פקקת?»
מתוך: מגזין הורים וילדים
לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה