אתם משאירים את הילד בגן בבוקר וממש לא מצפים למצוא אותו אחר הצהריים עם סימני מכות, שריטות או נשיכות, שהותירו בו ילדים אחרים. נכון, אם לפני כמה שנים היו מספרים לכם על ילד שקיבל מכות בגן הייתם אומרים בשיא האדישות, "טוב, נו, ככה זה ילדים. ילדים מרביצים. אין מה לעשות". אבל הילד שלכם? שאף פעם לא עושה שום דבר רע לאף אחד? שום דבר, הא? זה לא מה שהגננת מספרת... מתברר שגם המלאך שלכם מרביץ פה ושם.
צר לנו לבאס, אבל הגיע הזמן שתצאו מההכחשה. יש אלימות בגנים והרבה. והילד שלכם, תרצו או לא, הוא חלק ממנה. יש סיכוי שהוא יחטוף מדי פעם ויש גם בהחלט סיכוי שהוא יחטיף. אז מה עושים?
מהי אלימות?
בשנים האחרונות אנחנו עדים להחרפת התופעה של אלימות בני נוער, שעלולה לעורר חששות בקרב הורים המתעתדים לשלוח את קטנטניהם למוסדות החינוך.
חשוב לבחון את התשתית להיווצרותה של ההתנהגות האלימה הזאת, לבדוק את האופן שבו נוהגים הורים כלפי ילדיהם. בד בבד, כדאי לבחון את דרך עבודתן של גננות במעונות ובגני הילדים. כיצד מתבצע החינוך נגד אלימות בגיל הרך?
"אלימות היא כל פעולה הפוגעת בזולת, וההתייחסות היא אל מדרג של פעולות", מסבירה ד"ר רחל ארהרד, ראש יחידת המחקר והפיתוח של השירות הפסיכולוגי-ייעוצי (שפ"י) של משרד החינוך. "גם השפלה ועלבון נחשבים לאלימות, אבל לא תמיד ברור היכן עובר הגבול בין פעולה לגיטימית לפעולה אלימה. האם ילד החוטף חפץ מאחר נחשב אלים?"
לדבריה, אין הפרדה בין "תוקפים" לבין "קורבנות". רוב הילדים פוגעים ונפגעים כאחד. במקרים קיצוניים, ילד מוגדר כאלים כתוצאה ממצב נפשי או נוירולוגי. "ישנם כמה גורמים להתנהגות אלימה", אומרת ד"ר ארהרד. "בין השאר, ילד עלול להפגין התנהגות אלימה כתוצאה מקושי לדחות סיפוקים או קושי משפחתי".
"גופים פרטיים מציעים תוכניות לחינוך נגד אלימות, למשל "שפת הג'ירף"".
PHOTOS ASAP
הכי חשוב - שיתוף פעולה
תפקידם של הורים ואנשי חינוך הוא לספק מודל ראוי. אף שלעתים נראה כי המודל אינו ברור דיו, מערכת הערכים הרצויה מוכרת לכולם. רוב האנשים פועלים על פי אמות המידה המוסריות ויודעים להבחין בין מותר לאסור. לדברי ד"ר ארהרד, מרב האחריות מוטלת על ההורים ועל הגננות והמטפלות, ולכן נדרש שיתוף פעולה ביניהם, שאותו היא מכנה "אמנה", שמכוונת, בין היתר, להניע את ההורים למעורבות גדולה בפעילות בגנים, באמצעות מפגשים בין הורים לגננות.
בעקבות המודעות הגוברת לנושא, קמו בשנים האחרונות גופים פרטיים המציעים תוכניות לחינוך נגד אלימות, למשל "שפת הג'ירף", אבל כאשר תוכנית כלשהי מיושמת בגן באופן חד פעמי, רבים הסיכויים שהיא לא תשיג את מטרתה. יש ליישם באופן יומיומי את עקרונות השיטה, ולא רק לצפות בתיאטרון בובות או בהצגה זו או אחרת.
"פעמים רבות, נערכת פעילות מסוימת בגן", מסבירה ד"ר ארהרד, "ולאחר מכן הכל נעלם. זו גם לא חוכמה לקיים את הפעילות בגן שבו הגננת עצמה אינה נוהגת לפי אמות המידה המוצגות בתוכנית. באחת הפעמים נתקלתי בגננת שתפסה בכוח את אחד הילדים. אני לא מתנגדת לפעילויות נגד אלימות בגן, אך התמודדות עם הדברים הקטנים היא החשובה. מסרים כפולים מבלבלים ילדים. אי אפשר להגיד להם לא להרביץ, כשהם רואים את הגננת מתנהגת באלימות".
כיצד לנהוג כאשר הילד חוזר הביתה שרוט או נשוך? "דרך אחת היא לומר לילד: 'מחר נלך יחד לגן ונאמר לגננת שקרה לנו משהו לא נעים, ואנחנו מבקשים שזה לא יקרה שוב'. אפשר גם להגיע לגן למחרת, לצעוק על הגננת ולאיים עליה בתלונה. אם הורה בוחר בדרך זו, הוא מתנהג בצורה אלימה, כדי למנוע אלימות. התנהגות זו לא תשיג את מטרתה, אלא להיפך. ההורה לא יכול לצאת נגד הגננת", אומרת ד"ר ארהרד.
הילד שלי חטף מכות
בעשורים האחרונים ישנו שינוי מגמה בכל הנוגע לדמותו של ההורה, מסביר פרופ' אבי שדה, פסיכולוג קליני ומרצה בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב. אם בעבר היה ההורה דמות מחנכת וסמכותית, כיום הוא חבר מפרגן. המעבר הזה, אומר פרופ' שדה, התרחש כתוצאה מאסכולות פסיכולוגיות שטיפחו את ההבנה והאמפתיה לצרכים של הילדים.
התן והג'ירף
אחת התוכניות המיושמות בגני ילדים רבים מכונה "שפת הג'ירף". העברת המסר של תקשורת פתוחה ולא אלימה נעשית באמצעות סיפור, הצגת בובות ופעילות אמנותית להורים ולילדים. התוכנית פותחה על ידי איטי כהן וליאור אבורמן.
בעקבות העלייה במודעות החינוכית והציבורית לאלימות בקרב ילדי הגיל הרך, פיתח הפסיכולוג הקליני ד"ר מרשל רוזנברג גישה המכונה "תקשורת לא אלימה", שאותה הוא מפיץ בסדנאות ברחבי העולם. לפני כשש שנים הכירו אבורמן ובעלה מיקי את הגישה, ובעקבות הסדנה של ד"ר רוזנברג, יזמו הצגת ילדים הנקראת "מפתחות הקסם של דידי".
באמצעות הג'ירף המייצג סלחנות, הקשבה, ויתור והתעניינות באחר, התן המייצג כעס, רוגז וכוחנות ומפתחות המייצגים דיבור, שמיעה, הקשבה וצפייה - לומדים הילדים דרכים לתקשר, להביע רגשות ולפתור בעיות. בכל אדם יש גם ג'ירף וגם תן. הילדים לומדים לשלוט בתן ולהתבטא ב"שפת הג'ירף".
לטענתו, מצב זה הוביל להפרת האיזון בין ההורה לבין הילד. "הורים לא צריכים להיות מושלמים", הוא מוסיף. "גם העימותים עם ההורים חשובים להתפתחות הילד. באמצעותם הוא נאלץ להתמודד עם ההורה. הורים 'טובים מדי', שאינם מציבים גבולות, שוללים מהילד את התפתחותם של כישורים חשובים".
לדבריו, ישנם מצבים שבהם הילד מכה את הוריו. "הילד התרגל שההורים נענים לכל צרכיו", הוא מסביר. "האלימות משמשת אותו כאמצעי ביטוי, הפעלת לחץ וכפייה". כחלק מהטיפול, מודרכים ההורים לשנות את תפיסת העולם שלהם. "כאשר ההורים מוותרים על הסמכות שלהם, הם מאמללים את הילד וגורמים לו למצוקה. הרחמים שמפגינים ההורים כלפי הילד, גורמים להחרפת התופעה".
לדבריו, בגיל שלוש או ארבע ניתן עדיין לשקם את הסמכות, אולם אם לא מתמודדים עם התופעה בזמן, קיימת סבירות גבוהה שבגיל עשר לא ניתן יהיה להחזיק את הילד בבית. להורים יש כוח רב. יש להם סמכות לשלוט במישורים רבים: הם יכולים לקבוע מה רואים בטלוויזיה, אילו מתנות יקבל הילד, אילו ממתקים יאכל ועוד. "הם חושבים שיחס קשוח הוא התעללות בילד, אך ההיפך הוא הנכון", אומר פרופ' שדה.
במהלך הטיפול, לומדים ההורים כלל חשוב: עליהם להיות מתואמים ומאוחדים. במקרים רבים, קיימת חלוקה בין ההורים. האחד מנסה להציב גבולות, והשני מרגיש שהילד "נורא מסכן" ומפגין כלפיו נדיבות. לדברי פרופ' שדה, לעתים הורים עושים זאת כחלק מעימות המתרחש ביניהם, ואולם התנהגות זו אינה מועילה.
להיות אסרטיבי, אבל לא אלים
"היעד הראשון הוא להבהיר לילד שאין אלימות", אומר פרופ' שדה. עליו להבין שתוצאת האלימות היא סנקציה מיידית. ברגע שהילד מכה, יש להחזיק אותו בידיים באחיזה מרסנת. לאחר שלושה אירועים המלווים בבכי של הילד, השינוי מדהים. הילד קולט שלהורה יש כוח".
אחת השאלות המורכבות יותר היא כיצד להדריך ילד, שאינו נוהג בתוקפנות, להתמודד עם אלימות. "אם הילד חושש, אפשר לעודד אותו להתמודד ולא לסגת. אפשר להראות לו כיצד לשמור על זכויותיו ולא לוותר תמיד. אם הילד מעדיף להימנע מעימות, אפשר לעודד לפעול בדרך חכמה ולפנות לגננת".
הורים רבים טוענים כי הילד נעשה אלים לאחר שהצטרף לגן. "הילדים יוצאים מהחממה בבית ונכנסים לסיטואציה הנראית כמו ג'ונגל טבעי. חלקם הופכים לוחמניים", אומר פרופ' שדה. לדבריו, אין סיבה להיבהל מכך, בתנאי שהילד יודע להתאים את ההתנהגות לסיטואציה. כלומר, בתנאי שהוא מבין שבבית אין לנהוג באופן שבו הוא נוהג בגן. "ילדים הם יצורים פלסטיים. הם יודעים להתאים עצמם לסיטואציות השונות", הוא אומר, "בבית, אין צורך להפוך את התוקפנות למשהו מגונה. צריך להראות שיש אפיקים לגיטימיים לתוקפנות, כמו הורדות ידיים או משחק 'מכות עם אבא'. מצד שני, יש להדגיש כי אי אפשר להשתמש בתוקפנות כדי לפגוע באנשים אחרים".
גולשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב:
