הירשמו לניוזלטרים של ifeel, וכל הכתבות הכי חמות בדרך אליכם
"בגעגועיו לאשתו האהובה מומטאז, שמתה בעת שילדה, הקים שאה ג'האן על קברה מאוזוליאום שיש לבן, הטאג' מהאל, בניסיון להפוך את אהבתו לנצחית. הוא עצמו נכלא במגדל המשקיף אל הטאג' לאחר שאורנגזב בנו הדיח אותו מכס השלטון, ושם עשה שאה ג'האן את שבע שנות חייו האחרונות כשהוא משקיף בערגה אל מבנה הקבר של אהובתו".
כבר בכניסה הראשית – דרך השער הדרומי – אל מתחם הטאג' מהאל, מתקבל הרושם שלפנינו מבנה בעל משמעות דתית אוניברסלית
כך בדרך כלל מסבירים מדריכי הטיולים ליד הטאג' מהאל, מבנה הקבר המוסלמי המפורסם שהוקם במאה ה-17 בעיר אגרה (Agra) שבהודו. אבל האומנם נבנה הטאג' מהאל רק בשם האהבה? האם לא מייחסים חשיבות יתרה לאהבת השליט לאשתו ולשברון לבו לאחר מותה כמניע להקמת מה שנחשב לאחד משבעת פלאי העולם?
כשחוקרים לעומק את המבנה המפואר, מתברר כי העקרונות שעל פיהם הוא נבנה מעוגנים במיתוסים ובמסורות קדומות מדתות שונות באזור - הינדואיזם, בודהיזם, תפישות פרסיות, מסופוטמיות, תורת הפנג שואי הסינית ועוד. מבעד למיתוסים ולמסורות האלה מתפרשת משמעות אלגורית של גן עדן, חיי נצח ואלוהות, ומבעדן אפשר לראות את הטאג' מהאל באור חדש: מבנה שהוקם כדי להאדיר את שמו של שאה ג'האן עצמו.
מדמה את עצמו לגן עדן
כבר בכניסה הראשית - דרך השער הדרומי - אל מתחם הטאג' מהאל, מתקבל הרושם שלפנינו מבנה בעל משמעות דתית אוניברסלית. שער זה, כיתר חלקיו ההיקפיים של המתחם, נעדר בדרך כלל מהצילומים המוכרים של הטאג'. הוא עשוי מלאכת מחשבת של אבן חול אדומה - ניגוד עז למבנה השיש הבוהק שבמרכז המתחם.
על השער עצום המידות קבועים לוחות שיש לבן שבהם משובצות אבני שיש שחור המרכיבות כתובות. המילים, שאותן המבקר קורא בטרם היכנסו, לקוחות מסוּרַת (פרק) אל-פג'ר (Al-Fajr, "הזריחה"), אחת מהסורות האפוקליפטיות ביותר בקוראן. מובטח בה כי ביום תחיית המתים, הוא יום הדין, יעשה אללה שמות בחוטאים. בסוף הסוּרָה מתואר גן עדן שיהיה נחלת הישרים. כתובות דומות בתוכנן, המזמינות את המבקר להיכנס אל תחומו של גן העדן, נמצאות גם על שער הכניסה לקברו של אכבר, סבו של שאה ג'האן, אבל זו עדיין בחירה מוזרה לעטר בה את מקום מנוחתה האחרון של האהובה.
עם הכניסה למתחם הטאג', המבקר פוסע בשביל רחב ובמרכזו תעלת מים. השביל מחלק גן ריבועי רחב ידיים שחוצה אותו גם שביל צולב, אשר גם במרכזו תעלת מים. מקורם של המים בבריכה המצויה במרכז הגן, במקום המפגש של שני השבילים.
האמונה גרסה כי אופן התפשטותו של האלוהים הוא בארבעה כיוונים עיקריים, המסמלים את חביקת העולם
המתכונת הרבועה, הכוללת מרכז קדוש והתפשטות ממנו לארבעה כיוונים, מאפיינת כמעט את כל מבני הקבר המוסלמיים, ולימים חלה גם על הגנים המקיפים אותם. מתכונת זו מוכרת ממיתוסים מסופוטמיים קדומים ואף מתיאור גן עדן המופיע בספר בראשית ב', ט'-י': "ויַצְמַח ה' אלהים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע. ונהר יֹצֵא מעדן להשקות את הגן ומשם יִפָּרֵד והיה לארבעה ראשים".
במקביל למקורות מסופוטמיים ומזרח תיכוניים קדומים, המתכונת הרבועה נחשבת למקודשת גם בהודו הקדומה, שבה האלוהות נתפשה כריבוע המכיל בתוכו את דיסקוס הארץ העגול. האמונה גרסה כי אופן התפשטותו של האלוהים הוא בארבעה כיוונים עיקריים, המסמלים את חביקת העולם.
לפי המסורת ההינדואית, עולמנו הוא דיסקוס שטוח שמרכזו הר מרו (Meru או Sumeru), המשמש עוגן על ציר שהכל סובב סביבו, מוקף בארבע יבשות, וציר הקושר עולמות עליונים ותחתונים. גם ברהאמה, האל בורא העולם בהינדואיזם, מוצג כבעל ארבעה ראשים, שכל אחד מהם פונה אל אחת מארבע רוחות השמים.
הקבר המוסלמי המונומנטלי הראשון בהודו, קבר אילטוטמיש בדלהי (שהוקם בשנת 1236), נבנה על פי מתכונת זו בתור מיקרוקוסמוס - מודל המדמה את העולם. לקבר הריבועי ארבעה שערים, אלא שבהיותו מוסלמי, המערבי שבהם, הפונה לכיוון מכה, חסום ומעוטר במיוחד ויוצר גומחת תפילה ממש כמו המח'ראב במסגד. המצבה הנמצאת במרכז המבנה מרמזת כי הנקבר משול לאותו ציר מרכזי, שממנו מתפשט השפע הלאה דרך הפתחים אל ארבע רוחות השמים.
מוטיב הלוטוס משגשג גם כאן
בהדרגה התפתחה סכמת המבנה הריבועי למתכונת מתומנת (או למיזוג בין ריבוע למתומן), שהתבססה על החשיבות הרבה שיש לספרה שמונה בתרבות המקומית. בסמלים ההודיים מקובל להציג את פרח הלוטוס, סמל הטהרה המקומי, כבעל שמונה עלי כותרת.
בהשאלה תוארו חייו של בודהא בשמונה שלבים עיקריים והתפתחה היוגה בת שמונה השלבים. כמו כן אומצה תפישה קוסמית הגורסת קיומם של שמונה כיוונים: ארבעה כיוונים עיקריים וארבעה כיווני ביניים. בהינדואיזם כל אחד משמונת הכיוונים מזוהה עם תכונות המיוחסות לו ועם אלוהות אחרת. הצפון, למשל, נתפש כמקור השפע, והוא מזוהה עם האל קוּבֵּרָה, אל האוצרות המיטיב. הדרום, לעומת זאת, מקור השמש היוקדת, מזוהה עם יָאמָה - אל המוות.
בטאג' מהאל, שלא כקבר הומאיון, הקבר אינו נמצא במרכז הגן, אלא בקצהו הצפוני של המתחם, שנחשב בהודו לכיוון המבורך
מבני קבר מתומנים הוקמו בעיקר במאות 16-15, בימי השושלות המוסלמיות הסעידית (Sayyid) והלודית (Lodhi), ששלטו באזור דלהי. לימים, במבני קבר גדולים, נבנה חלל מרכזי ריבועי וסביבו ארבעה אגפים סגורים וארבעה אגפים פתוחים. החלוקה הפנימית של קבר הומאיון (אבי סבו של שאה ג'האן), שהיה הקבר הראשון מסוג זה, ולימים החלוקה של הטאג' מהאל, הן דוגמה טובה לכך.
מוטיב הלוטוס מופיע ברבים ממבני הקבר המוסלמיים בהודו - מקבר אילטוטמיש ועד הטאג' מהאל, שבו פרחי לוטוס קטנים מזדקרים משולי הגג כלפי מעלה, ועוד פרח, גדול, המופנה כלפי מטה, חובק את הכיפה הגדולה.
הטאג' מהאל עשוי לשמש דגם סמלי לעליונות טופוגרפית של הצפון
האלוהות נמצאת בצפון
מקברו של הומאיון ואילך החלו הקברים להיבנות במרכזו של מתחם קבר גדול שכולו גן פורח. הגנים כולם מחולקים בתעלות מים ושבילים לארבעה רבעים ומרכז הגן הוא הקבר. בטאג' מהאל רעיון הגן משתכלל: שלא כקבר הומאיון, הקבר אינו נמצא במרכז הגן, אלא בקצהו הצפוני של המתחם, שנחשב בהודו לכיוון המבורך. אם לערוך הקבלה גיאוגרפית, הגן מסמל את תת-היבשת הודו, ואילו הקבר הלבן החולש עליו מצפון מסמל את פסגות ההימלאיה העוטות שלג והדר ואשר תוחמות את הודו מצפון.
הרי ההימלאיה מסמלים את מקור הברכה: בהרים האוויר צונן יותר, שם הקרחונים מפשירים ומרווים את צימאון היושבים במישורי צפון תת-היבשת, ובמרומיהם, לפי אמונתם, שוכנים האלים. לא בכדי נבנה מתחם הקבר כך שלמתבונן בו מכיוון החזית הוא יוצר את קו הרקיע ודבר אינו נראה מעבר לו. מבנה הקבר נשאר נישא ונשגב, בוהק בלובנו, וכיפת הענק שלו היא כפסגה עטויה קרחוני עד. מדרום לו פרוש הגן הפורה, אותה ארץ רחבת ידיים הניזונה מכל שההר מאציל עליה, שכן הוא מקורם של הנהרות ולכן גם מקור השפע והשגשוג.
לאורך כל ההיסטוריה שימש רכס ההרים האימתני מחסום טופוגרפי שמנע מפולשים לתקוף את הודו. בתרבות ההודית יש סיפורים רבים על אודות אלים מגנים השוכנים בהימלאיה, שהמפורסם בהם הוא האל שיווא אשר לצד היותו זורע הרס הוא גם אל מגן ומחיה.
במבני קבר גדולים, נבנה חלל מרכזי ריבועי וסביבו ארבעה אגפים סגורים וארבעה אגפים פתוחים
הכמיהה לצפון
לצד האמונה כי האלים גרים במרומי הפסגות, יש בתרבות ההינדואית ביטויים רבים לכמיהה אל הצפון הרחוק. לא אחת הצפון מסמל את תכלית ההשתוקקות - אל ערים קסומות (כגון אלאקה, Alaka, עיר האוצרות המיתולוגית של קוּבֵּרה, אלוהי הצפון), אל מקורם של הנהרות הגדולים ואל המקום שהחום הנורא אינו שולט בו. בשירה הסנסקריטית הצפון הוא מקום הימצאה של האהובה הבלתי מושגת. הצפון הוא אפוא הכיוון שאליו עורגים ועמו שואפים להתאחד, ערגה שבאה לידי ביטוי הן באהבה גשמית והן באהבת האל.
הטאג' מהאל עשוי לשמש דגם סמלי לעליונות טופוגרפית זו של הצפון, ולכן לא מקרי הדבר שכניסת המבקרים אל מתחם הטאג' (ואל מבני קבר רבים נוספים) היא מדרום. ייתכן שהטעם לכך נובע גם מאימוץ גינונים מקומיים: בהודו הרגליים נתפשות כנחותות (מטעם זה נוהגים ההינדואים להפגין כניעתם לדמות בכירה על ידי נגיעה בכפות רגליה - אישה לבעלה, בן להוריו, תלמיד למורהו).
בהתאם לנוהגי הקבורה באסלאם, שלפיהם הנפטר צריך להיקבר שוכב על גבו כשפניו מופנים בנטייה קלה לעבר מֶכָּה, בהודו קבורים המוסלמים כשרגליהם פונות דרומה, ראשיהם צפונה, ופניהם מוטים ימינה. ייתכן כי מאותו טעם שכבוד כרוך בו, פוקדים את הנפטר בהגעה מכיוון הרגליים בעוד ראשו של הנפטר, המופנה צפונה, נמצא לעולם רחוק יותר, מורם.
בחלק השני של הכתבה: עוד על מבנה הטאג' מהאל וגם: האם הטאג' מהאל באמת נבנה מתוך אהבה לאישה? »
מתוך: מגזין מסע אחר
לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה
הכתבות הכי מעניינות שירתקו אתכם אל מסך המחשב עכשיו ב-Twitter
לבחירת מגזין במתנה לחץ כאן
גולשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב: