קשר משפחתי

לפני שנתחיל, כמה מושגים: כולנו מכירים את המושג "השלכה". כשאדם אינו יכול לשאת או להכיל רגש מסוים, אחד הדברים שהוא יכול לעשות עם הרגש הזה הוא להשליך אותו על מישהו אחר. כלומר, למעשה לדמיין שהאדם האחר חש אותו. לדוגמא, אדם שיש לו איסור פנימי להרגיש חושניות ומיניות, עלול להשליך את התחושה על אחרים וממש "לראות" מיניות וחושניות אצל רבים מהסובבים אותו.

הפסיכואנליזה גילתה וריאציה נוספת ומורכבת יותר של הדפוס הזה. היא קראה לה "הזדהות השלכתית". זו תופעה מעניינת במיוחד: אדם מסוים משליך את רגשותיו או תחושותיו על אחר, והאחר מסכים לקחת אותם על עצמו, כלומר להזדהות ולהרגיש אותם. לדוגמא: בת הזוג שלי מרגישה אשמה על משהו שעשתה. היא אינה מסוגלת להכיל את הרגש ומשליכה אותו עלי בכך שהיא כועסת עליי. אני, שאוהב אותה מאוד, פוחד שתעזוב אותי ורוצה לרצות אותה, לוקח על עצמי את רגש האשמה הזה ומזדהה עמו. בכל פעם שהיא כועסת עליי אני באמת מרגיש אשם, למרות שלא עשיתי באמת שום דבר רע.

דוגמא נוספת: חברתי הקרובה אינה מסוגלת להרגיש כעס גם כשפגעו בה. אני מזדהה עם הכעס שלה, לוקח אותו ממנה וכועס על האדם שפגע בה במקומה.

איזון בדורות הבאים

עד כאן מושגים שלקוחים מהפסיכולוגיה המוכרת. וכאן נכנס לתמונה ברט הלינגר, המפתח של גישת "קונסטלציות משפחתיות", אולי שיטת הטיפול הבולטת ביותר באירופה כיום, ומצביע על תופעה מרתקת נוספת. הלינגר מצא שלא רק יחידים משליכים רגשות ותחושות על בני אדם אחרים, אלא גם משפחות שלמות נוהגות לעשות זאת. כלומר, לעתים קרובות ישנו איסור במשפחה מסוימת להרגיש רגש כלשהו. הרגש הזה מחובר לאדם מסוים ש"העז" לפגוע בחוקי המשפחה הבלתי כתובים והרגיש או ביטא את אותו רגש, או עשה את אותו מעשה "נורא". המשפחה כמו מנסה לדחות מעל עצמה את אותו אדם ואת אותו מעשה או רגש. אך להכחיש אי אפשר.

 

המשתתף מוסיף נציגים ומציב אותם בחדר [אילוסטרציה: Gettyimages/Imagebank]

דור אחד אחר כך, או שניים ולעתים שלושה, ייקח על עצמו אחד מילדי המשפחה את התפקיד לאזן את המערכת. באופן לא מודע לחלוטין, ואף שאולי מעולם לא הכיר את אותו אדם שהתכחשו לו, ייקח על עצמו ילד כלשהו לייצג את אותו אדם. הוא ייקח על עצמו את התפקיד לבטא את מה שהמשפחה לא אפשרה לאותו אדם לבטא. את זאת הוא יעשה, כך טוען הלינגר, מתוך נאמנות ואהבה למשפחתו.

נשמע מוזר? כן, בהחלט. במיוחד בתחילה. אך לאחר היכרות עם הגישה, נראה שההסבר הזה הוא אחד היותר הגיוניים שיש.

אני מטפל משפחתי כבר 20 שנה. במהלך הכשרתי ועבודתי נפגשתי עם רוב הגישות הטיפוליות העיקריות. כמטפל אקלקטי אני משתמש ברבות מהן. לא חשבתי שמישהו כבר יחדש לי משהו בתחום הטיפול. והנה, לפני כחצי שנה השתתפתי בסדנת "קונסטלציות משפחתיות" אצל קטרינה פרקש, תלמידתו של ברט הלינגר ואחת המנחות של שיטתו בארץ, ומצאתי את עצמי מופתע.

התרה דרך נציגים

ברט הלינגר, המפתח של "קונסטלציות משפחתיות", פיתח שיטת עבודה וגישה פילוסופית חדשנית ומקורית ביותר. הוא טוען שלא המציא דבר בעצמו, אך בעיניי התגליות שלו הן מקוריות ויקרות מפז. בחצי השנה האחרונה אני חי ונושם הלינגר מבוקר עד ערב. נראה שאינני היחיד. מי שנתפס לשיטה אינו יכול כנראה שלא לחשוב ולראות את המציאות דרכה.

כמטפל משפחתי מצאתי שהיא מבהירה לי הרבה נקודות שלפני כן היו בלתי מוסברות. יותר מכך, היא נותנת לי טכניקות התערבות או "התרה", כפי שהלניגר קורא להן, שמסייעות למטופלים שלי לצאת מתוך הסתבכויות מורכבות שלפני כן לא ידעתי שניתן לפתור.

קונסטלציה משפחתית היא טכניקה שבה אדם מציג את בעייתו לפני קבוצה של אנשים בסדנה שאת רובם אינו מכיר. אותם אנשים הופכים להיות נציגים של משפחתו ודרכם נוצרת הבנה של הבעיה. דרכם גם מתבהרת "ההתרה". מיד אסביר יותר על התהליך המופלא הזה, למרות שאינני מטפל בשיטה. הטיפול שאתאר כאן נעשה על הספה בקליניקה שלי. יותר מכך, הוא נעשה בעיקר בתוך ראשה של המטופלת שלי.

אינה סובלת את בתה

הגיעה אלי לטיפול אם לשתי ילדות בנות ארבע ותשע. בפגישתנו היא מספרת לי שאין היא מבינה מדוע אינה סובלת את ילדתה הבכורה. לדעת כל הסובבים אותה, כולל האב ומורי בית הספר, מדובר בילדה מתוקה, כישרונית, חביבה, יפה וחכמה. האם יודעת את כל העובדות, אך ברגע שהיא נמצאת בנוכחות הבת שלה היא הופכת חסרת סבלנות באופן קיצוני. היא מרגישה שהיא עושה עוול לילדה, אך אינה יודעת כיצד להפסיק. את הילדה הצעירה, לעומת זאת, היא אוהבת מאוד.

בדקתי עם המטופלת מה בדיוק קורה לה כשהיא נמצאת עם ילדתה, מה מרגיז אותה במיוחד ומקפיץ אותה. לדבריה, אחד הדברים שהכי מוציאים אותה מדעתה הוא כאשר הילדה רוקדת עם חברותיה ריקודים שהן רואות ב-MTV. בריקודים האלה הילדות מענטזות ורוקדות באופן מיני כמו מבוגרות. את הריקודים האלה היא אינה סובלת במיוחד. שאלתי אותה שאלות על יחסה למיניות וחושניות. תשובתה היתה שהיא חוזרת בשאלה. היא באה מבית דתי שבו המיניות הייתה מוקצית. מעולם, לדוגמא, לא ראתה את אמה מתחבקת עם אביה. כשהייתה קטנה, נזכרה, נהגה לעתים להסתובב עירומה בבית, מה שהיה מעצבן מאוד את אמה. כיום היא חשה קושי עם הגוף שלה. אינה מתחבקת בפומבי. היא מקיימת יחסי מין עם בעלה, אך רק לאחרונה החלה ליהנות מכך. בתם, בת הארבע, ישנה עימה במיטה הזוגית ובעלה ישן בדרך כלל במיטה אחרת.

 

הרגשותיה אינם שייכים לקשר עם בתה [אילוסטרציה: Gettyimages/Imagebank]

עד כאן תמונה מוכרת. הייתי יכול בהחלט להמשיך ולנסות לעבוד עימה על התכנים הללו דרך הגישות והטכניקות המקובלות, אך משהו באינטואיציה שלי אמר לי שיש לבדוק משהו נוסף. שאלתי אותה אם שמעה אי פעם על אישה מסוימת במשפחתה המורחבת של אמה שהייתה "לא מוסרית" מבחינה מינית. אולי מישהי שבגדה בבעלה, נהגה בפריצות או אולי אפילו נאנסה והואשמה בכך על ידי המשפחה. לא, היא אמרה, לא שמעתי מעולם על אחת כזאת, אך לא הייתי מתפלאת לגלות שהייתה מישהי כזאת.

הצעתי לה שנלך על האפשרות הזאת גם אם איננו יודעים אם התרחשה במציאות. ביקשתי ממנה לעצום עיניים ולדמיין את אותה אישה. הצעתי שתדמיין אישה שחיה כמה דורות קודם לכן ועשתה משהו או הואשמה במשהו מיני. ביקשתי ממנה לדמיין את כל נשות המשפחה: אמא שלה, דודותיה, הסבתות שלה מצד האם, היא עצמה, כשכולן פונות אל אותה אישה ואומרות לה: "אנחנו מצטערות שדחינו אותך והכחשנו את קיומך. מעתה נזכור אותך תמיד. אנו שומרות לך פינה בלבנו. תמיד נזכור אותך". ביקשתי ממנה להתבונן בעיני דמיונה באותה אישה ולראות מה קורה. לאחר זמן מה אמרה המטופלת שהיא רואה את אותה אישה מחייכת. נראה שהיא שמחה שמקבלים אותה מחדש לחיק המשפחה.

בשלב זה ביקשתי ממנה לפנות בדמיונה לבתה בת התשע ולומר לה: "אינך צריכה יותר לייצג את אותה אישה. אינך צריכה יותר להזכיר לנו את קיומה. אני וכל נשות המשפחה לוקחות אחריות בעצמנו לזכור אותה ולתת לה מקום בליבנו. את יכולה להשתחרר מהתפקיד". ביקשתי ממנה גם להגיד לילדתה: "אני האמא שלך. את הבת שלי. מעתה אינך צריכה יותר לייצג אף אחת. את יכולה פשוט להיות הבת שלי".

כשסיימה את התהליך סיפרה האם שחשה לעתים קרובות כי הרגשות שלה כלפי ילדתה אינם מעוגנים בהווה, שהם כלל אינם שייכים לקשר ביניהן. היא אמרה שהרגישה כאילו שתיהן נמצאות בסרט וממלאות תפקיד שנכתב עבורן והן לא בחרו בו. לאחר תהליך הדמיון המודרך היא חשה שחרור עצום.

שבוע לאחר מכן סיפרה לי האישה שהיא חשה כי משהו משמעותי השתנה ביחסה אל ילדתה ושהיא מסוגלת עתה להתבונן בה ישירות ולאהוב אותה.

גורל בני משפחה דחויים

מעניין לחשוב על התופעה הזו לעומק. האם ייתכן שלעתים קרובות אנו נושאים על עצמנו את גורלם של בני משפחה אחרים, כאלו שאולי מעולם לא הכרנו? נסו לחשוב על בעיות כרוניות נפשיות שיש לכם או לקרובים לכם: אולי התמכרות מסוג זה או אחר, אולי חרדה, דיכאון או מחשבות אובדניות. האם ייתכן שהדפוסים הללו שאתם חווים ומשחזרים אינם באמת שלכם? האם ייתכן שקרוב המשפחה שלכם שסובל ממחלת נפש, שאחותכם הקטנה שסובלת מאנורקסיה או הדוד שלכם שהתאבד לפני שנים רבות, נשאו על גבם את גורלם של בני משפחה דחויים?

אחד הדברים המרתקים ביותר בעבודתו של הלינגר הוא האופן שבו גילה את התגליות הללו. הרי את מה שהתרחש מספר דורות אחורה קשה מאוד לשחזר. פרטים רבים פשוט אינם ידועים וכבר לא ניתן באמת לוודא אותם במלואם.

הלינגר גילה את הממצאים הללו ואת החוקיות הזו דרך עבודה עם מייצגים. בסדנאות שלו נפגשת קבוצה גדולה של אנשים שאינם מכירים ברוב המקרים אחד את השני. אחד המשתתפים מבקש לעבוד. הלינגר מבקש ממנו רק פרטים מעטים: מי המשפחה? מי במשפחה מת? מי חלה? מי מת בגיל צעיר? מי מת מוות לא טבעי? האם היו פרידות, ילדים מאומצים או מלחמות? עובדות יבשות. הלינגר ממש מבקש מאנשים לא לנדב פרטים נוספים. הוא טוען ש"הסיפורים" שיש לנו על בני המשפחה שלנו רק מפריעים לתהליך.

 

קשה לשחזר את שהתרחש כמה דורות לפני [אילוסטרציה: Gettyimages/Imagebank]

משחק תפקידים

אחרי שהפרטים הבסיסיים נאספים מבקש הלינגר מהמשתתף לבחור נציגים עבור בני המשפחה שלו. הוא מבקש מהמשתתף להוליך את "בני המשפחה" הנבחרים בחדר ולהציב אותם במקום שהוא מרגיש כנכון. תוך כדי שימת יד עדינה על כתפו של הנציג, הוא מוליך אותו בחדר עד שהוא מרגיש את המקום הנכון. הלינגר מבקש מהמשתתף לא לחשוב על המקום הנכון, רק להרגיש אותו. לחוש אותו דרך הגוף.

באותו אופן מוסיף המשתתף נציגים נוספים ומציב אותם בחדר. לעתים הם מייצגים את משפחתו הגרעינית, לעתים גם חלקים במשפחה המורחבת. לעתים קרובות מתווספים נציגים נוספים למבנה, כאשר התמונה מתבהרת יותר. המשתתף מתיישב בכיסאו ומעתה יתבונן בנעשה מהצד בשקט ויתבקש להצטרף לנעשה רק בסוף התהליך.

אחרי שהנציגים הוצבו בחדר המטפל פשוט "יושב בשקט" ומתבונן בכל: היכן עומדים הנציגים ביחס לאחרים, המבטים וכיווניהם, שפת הגוף. גם לנציגים ניתן זמן רב להציף ולעבד את הרגשות שעולים אצלם. לאחר מכן מבקש מהם המטפל לומר כיצד הם מרגישים. הוא מבקש להתחבר לרגשות שלהם ולדווח מה עובר עליהם. הוא עשוי לשאול אותם שאלות כגון: אל מי אתה קרוב יותר? למי היית רוצה להתקרב? וכדומה. במילים מעטות מדווחים הנציגים על הרגשתם ואט אט נוצרת בחדר תמונה של דינמיקה משפחתית.

הלינגר והמטפלים העובדים בשיטתו "מאמינים" לנציגים. מתוך ניסיון הם גילו שנציגים, אם רק לא נפריע להם עם יותר מדי סיפורים, יכולים ממש לקלוט ולהרגיש את רגשותיו של האדם שאותו הם מייצגים, גם אם לא ראו אותו מעולם ולא שמעו דבר על אודותיו. מתוך ההעמדה הזו שמתגלה בחדר, מבין המטפל דברים רבים על משפחתו.

בחלק השני של הכתבה: דוגמאות נוספות לטיפול בגישת קונסטלציות משפחתיות של ברט הלינגר, על גישותיו מעוררות המחלוקת בנושאים שונים, וגם: כיצד רגשי אשמה מקדמים אותנו בחיים»

מתוך: מגזין חיים אחרים

לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה