הכל התחיל בשיחת טלפון מפתיעה מארנון, ידיד יקר מחברת "בוץ הרפתקאות", שבה הבהרתי לו שאין שום סיכוי שבעולם שאקח אפילו רבע יום חופש בסמסטר הקרוב. "גם לא בשביל לרכוב על הרי געש באחד האזורים היפים באסיה, על גבולות אזרבייג'אן, אירן ותורכיה. שום סיכוי, אבל תודה על ההזמנה".
אין כמו להביט למטה לקראת ירידה ארוכה שהרווחת ביושר. עשרים הדקות הבאות ייזכרו אצלי כאחד מקטעי הרכיבה המיוחדים בחיי
חמש דקות אחר כך הקלדתי "ארמניה" בגוגל. קיבלתי גורנישט. טוב, כשגוגל מאכזב נותרת רק ברירה אחת, המודיעין הכבד באמת - Google Earth! צילומים מפורטים של דימונה יש שם, אבל ארמניה אצלם היא טשטוש אפור ומסקרן. המקום הזה החל להיראות לי כמו חתיכת חור נידח ומסתורי. באותה שנייה ידעתי שזה אבוד, ושבעוד שבועיים אני בארמניה.
המשלחת לארמניה תוכננה במטרה לבדוק את הקרקע לקראת טיולים מסודרים בעתיד. הנופים המרהיבים, אורח החיים הכפרי, מזג האוויר הנוח והמחירים הלא-אירופאיים הופכים את המדינות הללו ליעדים אידיאליים לחופשת רכיבה. מהבחינה הזו, ארמניה נשמעת כמו גן עדן שרק מחכה שיגלו אותו.
למשלחת יצאנו חמישה רוכבים, עם תוכנית כללית מגובשת אך מלאה בסימני שאלה. נחתנו בשדה התעופה בגרוזיה, שם המתין לנו בוב (שם לא בדוי), המדריך הארמני שלימים יתגלה כדמות צבעונית למדי. חמש שעות נסיעה לאחר מכן, עם נוף שרק הלך והשתפר וארוחה כפרית מדהימה בבטן, ונראה שכולנו כבר היינו מאוהבים במדינה הזו. רק דבר אחד היה חסר - רכיבת אופניים.
למשלחת יצאנו חמישה רוכבים, עם תוכנית כללית מגובשת אך מלאה בסימני שאלה
כשמתייאשים - ממשיכים עוד קצת
עצרנו בתצפית על העמק שהשתרע מתחתינו, ובוב הצביע לעבר האופק ואמר: "ובכן, מכאן עד למלון זה הכל ירידה". החלפנו מבט שלא השאיר מקום לספק - פורקים ת'אופניים! הגיע הזמן לרכוב! התחלנו לרכוב במתכונת שהוכיחה את עצמה לאורך כל הטיול: ארנון מוציא את המפות הסובייטיות העתיקות שלו ומסנכרן אותן עם ה-GPS הסופר מודרני של עידו. בוחרים את ההר היפה ביותר בכיוון הכללי, ומתחילים לטפס לאוכף. כשמתייאשים, ממשיכים לטפס עוד קצת. למעלה עוצרים לקפה, מתפעלים מהנוף, בוחרים את השלוחה הארוכה והמהנה ביותר וטסים במהירות מסחררת למטה. אין צורך בשבילים. נשמע פשוט וטוב? זה פשוט וזה טוב.
בחצי הדרך נתקלנו במדרון של טוף מפורר שנראה כמו פתח של לוע געש. לא התאפקנו, וגלשנו למטה כמו חבורת ילדים
את היום השלישי למסע התחלנו בארוחת בוקר על שפת נהר (שם קוראים לזה נחל, בשבילנו זה נהר) במלון ציידים בעמק סיסיאן. מטרת היום הייתה לנסות להעפיל אל ההר הגבוה ביותר באזור. בדרך עצרנו באתר ארכיאולוגי מקומי, וקיבלנו הכוונה מבחור מקומי שניסה להבין מה איבדנו שם. שעה לאחר מכן, כשעצרנו למרגלות ההר, הבנו את המבט התמוה שלו. לפסגה, שהתחבאה אי שם בעננים, לא היינו מגיעים גם עם מסוק. פרקנו ציוד, קיצרנו בולמים, הרמנו כיסאות והתחלנו לדווש למעלה.
את העלייה סיימנו בקו שבו המדשאה המתונה הופכת למדרון בולדרים בשיפוע לא אנושי. חתכנו הצדה והתחלנו לרדת. אין כמו להביט למטה לקראת ירידה ארוכה שהרווחת ביושר. עשרים הדקות הבאות, בהן זיגזגנו בסלאלומים על מרבד אינסופי של פרחים צהובים במהירות מסחררת, ייזכרו אצלי כאחד מקטעי הרכיבה המיוחדים בחיי.
מטרת היום הייתה לנסות להעפיל אל ההר הגבוה ביותר באזור
בירה ארמנית וקפה ישראלי
ענני הסערה שרדפו אחרינו בירידה הדביקו אותנו בשנייה שבה הגענו לרכב. מזג האוויר אילץ אותנו למצוא מקום לינה מוגן מגשם ללילה. אמנם בוב ונהג המשלחת קיוו שנברח לגסטהאוס על הדרך, אבל אנחנו, חמישה מקגיוורים ישראלים, התעקשנו לחפש אתר לקמפינג. את היום סיימנו ב-Devil's Bridge, נקיק עמוק וצר בסלע עם נהר שזורם דרכו, במדורה יבשה מתחת לשפת המצוק, עם בירה ארמנית וקפה ישראלי ושיחות אל תוך הלילה. יותר מהנה מכל מלון.
הגשם ליווה אותנו גם בלילה שלמחרת, ובבוקר היום החמישי קמנו למזג אוויר מדאיג. למזלנו, כמו בכל פעם, ברגע שיצאנו לדרך השמש פרגנה ויצאה החוצה. היעד לאותו יום היה טיפוס להר בשם Herher, ומשם המשך בסינגל ארוך הרוכב על הרמה הגעשית שמסביב.
בחצי הדרך לפסגה נתקלנו במדרון מוזר של טוף געשי מפורר, שנראה כמו פתח של לוע געשי. לא התאפקנו, וגלשנו למטה אחד-אחד כמו חבורת ילדים. כשהגענו לבסוף לאוכף נפתח לפנינו מישור יפהפה ובאופק יכולנו לראות את הדרך מתפתלת במעלה ההר.
כרגיל, גם הפעם דבקנו בתורת לחימה של מציאת השלוחה האטרקטיבית והארוכה ביותר בדרך למטה. ואם ניחשתם שהיא הייתה ארוכה, ירוקה לחלוטין ועם רמות לא חוקיות של אדרנלין - צדקתם. פשוט לא הגיוני כמה השטח שם מאפשר לזרום גם ללא סינגל או דרך. עידו, למשל, כל כך נהנה, כך שהוא בקושי שם לב שאני צועק לו שהצמיג שלו נחתך והוא לגמרי על הג'נט.
בזמן שאנחנו מחליפים את הפנימית השלישית ב-200 מטרים, החלו רעמים שלא השאירו הרבה מקום לספק לגבי העתיד לקרות - עוד פנצ'ר, כמובן. את הירידה עד לכפר, בין כרמים ומטעים, עשינו בעיקר בגשם. למטה חיכו בוב והארוט, ששמחו לראותנו בחיים וקצת פחות שמחו לראות את כמות הבוץ שהעמסנו.
מדורה יבשה מתחת לשפת המצוק, עם בירה ארמנית וקפה ישראלי
הדהירה שהסתיימה בהתחפרות בשלג
ביום שלמחרת יצאנו לקראת אחד היעדים הפחות ברורים של המשלחת - הר ארגאץ, הנמצא כ-40 קילומטרים מירוואן ומתנשא לגובה של 4,095 מטרים. ממידע שאספנו בארץ הבנו כי ההר סלעי מאוד, וככל הנראה בלתי רכיב.
פרקנו את האופניים לקראת הפסגה והתחלנו לחפש היכן להיכנס לשטח. ארנון, בהתלהבות ישראלית טיפוסית, החליט לדהור אל תוך השלג. הניסיון הסתיים בכך שהגלגל התחפר לחלוטין, האופניים נעצרו במקום וארנון שוגר כמה מטרים טובים קדימה.
את תשעת ימי הרכיבה בארמניה סיכמנו כולנו כהצלחה. הנופים, אורח החיים הכפרי, האוכל וההווי הקבוצתי שהתגבש עשו את הרכיבות למשובחות אף יותר. יצאנו מהארץ עם הרבה ספקות ולבסוף גילינו מדינה הררית עם פוטנציאל רכיבה אינסופי, וטיולים מסודרים לרכיבות אולמאונטיין וקרוס קנטרי אמורים להתחיל לצאת כבר בשנה הבאה.
לי ברור דבר אחד, שגם בסמסטר הבא לא תהיה לי דקה פנאי להרפתקאות ספונטאניות שכאלה. לא, ארנון, גם לא כדי לחקור את ערבות אפריקה הנידחות. אבל תודה על ההזמנה...
ולפינוק אחרון - סרטון של המשלחת (תודה לעידו נגיד על העריכה)
ושוב תודה מיוחדת לקוברה בורדו, ובמיוחד לסניף התל אביבי ברחוב החשמונאים, על אופני הסקוט ראנסום המהנים (רק פעם הבאה, פוקס 36 מקדימה, בבקשה קובי!). וכמובן, תודה אישית ל"בוץ" על האירוח ועל חוויה מיוחדת במינה.
מתוך: מגזין MBA
לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה
גולשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב:
