הכתבות הכי מעניינות שירתקו אתכם אל מסך המחשב עכשיו ב-Twitter
תשעה עשר ביולי 2008. שמאי בקר ואני מסיימים את היום הראשון בטראנסאלפ ויוצאים לחפש את המלון שלנו בעיירה ציורית באוסטריה. שמאי מסמן לכיוון קיוסק בצד השני של הכביש ואני מדדה אחריו. מוכרים שם רק גלידה, אבל מגיע לנו.
לבשנו חולצות עם דגל ישראל ודאגנו שכל העולם יראה אותנו. שעה שלמה הפרידה בינינו לבין המקום המאה
הוא מזמין רק כדור אחד ולי זה נראה מוזר. אנחנו ממשיכים ללכת עם הגלידות, ופתאום מגיעים לעוד קיוסק גלידה. אני עוד לא סיימתי את שלי, אבל שמאי בדיוק מסיים את הכדור הבודד שלקח ומזמין שני כדורי גלידה שמסתיימים בדיוק ליד הקיוסק הבא בדרכנו למלון. אז נופל לי האסימון, אני רוכב עם מכור לגלידה.
היום הראשון, או: הגרמנים יודעים לארגן הסעות
שמונה עשר ביולי 2009. ארבעה רוכבים התייצבו על קו הזינוק. היה לי מוזר שאף אחד לא נעמד לידנו. הכרוז לא הפסיק לדבר, אבל מי מקשיב? ירד גשם.
לא הפסיק לרדת גשם 16 שעות. הכרוז המשיך לדבר ואנשים המשיכו לנוע לכל הכיוונים. פתאום הופיע מישהו עם פרצוף של מארגן: "אין לכם מושג מה קורה, נכון? היום בוטל, קחו את האופניים למתחם השמירה ותעלו על האוטובוס". בזמן שיא הצליחו המארגנים להסיע יותר מאלף רוכבים ולהביא את אופניהם לעיירה הבאה במסלול. הגרמנים יודעים לארגן הסעות.
תמיד תהיה לי הרגשה שהטראנסאלפ הזה לא היה שלם. מצד שני, רכיבה בגשם ובקור לא נראתה כדבר חכם במיוחד. בערב למדנו את ממדי האסון: כל מעברי ההרים היו חסומים והטמפרטורות ירדו אל מתחת לאפס. קיבלנו, הפנמנו, אכלנו גלידה וחזרנו בגשם למלון.
רק נס היה יכול למנוע מאיתנו לסיים במאה הראשונים
היום הראשון האמיתי, או: וולקום טו מריהופן
מזג אוויר קר אך נטול גשם קידם את פנינו. ארבעתנו זינקנו יחדיו וכולנו דיברנו על שימור כוחות, "כי יש עוד יום מחר". אחרי חמש דקות לא התגברתי על היצר ופרצתי קדימה. היו רק 55 קילומטרים של תחרות, אחרי שטיפוס שלישי לגובה של 2,200 מטרים בוטל בגלל השלג.
באחד הלילות פרצו למלון שלנו, ושלושה זוגות
אופניים נגנבו. מיד שאלתי באיזו קטגוריה רכבו המסכנים - קצת פרקטיות לא תזיק
נאחזתי במספרים כתירוץ לקצב המאוד לא הגיוני לתחרות כזו. עופר ואני סיימנו בזמן טוב והזוג הצעיר הגיע תשע דקות מאוחר יותר. את המשך הדרך רכבנו ללא מדידת זמנים. אחרי רכיבה מקסימה על שביל אופניים סלול במעלה נחל, הגענו לעיירת הסיום, מריהופן שמה.
מקלחת במלון וחזרנו למרכז ל"פסטה פרטי" היומית, שכללה את טקס הענקת הפרסים היומי ואת התדריך ליום המחרת. התדריך ניתן בשתי שפות, גרמנית ואנגלית. מוזר עד כמה השפה האנגלית יותר יעילה מהגרמנית, שכן חמש דקות של מלל רצוף תורגמו ל"וולקום טו מריהופן" בלבד. גלידה, פיפי ולישון.
מה זה טראנסאלפ, או: למה?
הטראנסאלפ היא תחרות אופני הרים בת שמונה שלבים. מתחילים אי שם בדרום גרמניה ומסיימים באגם גרדה שבאיטליה. אורך הדרך כ-650 קילומטרים. התחרות היא בזוגות ובה כ-550 זוגות בחמש קטגוריות: גברים שסכום גילם עד שמונים, מסטרס שזה גברים בגילאי שמונים עד מאה, סניור מסטרס שזה נורא זקנים, זוגות נשים וזוגות מעורבים.
הארגון המושלם כולל גם את העברת החפצים האישיים ממלון למלון. בערב מחכה לרוכבים מסיבת הפסטה. בכל עיירת סיום ממוקם אזור לשמירת האופניים ומתקנים לשטיפת האופניים מעמל היום. זו הפעם השלישית שהשתתפתי בטראנסאלפ וברוב העליות שאלתי את עצמי למה.
המארגנים הצליחו להסיע יותר מאלף רוכבים ולהביא את אופניהם לעיירה הבאה
היום השני, או: אנחנו עדיין בסדר
היום השני היה נראה די פשוט. מכיוון שביום הראשון סיימנו במקום ה-89 בקטגוריה, זינקנו היום מבלוק B. אחרי כמעט שלוש שעות הגענו לפסגה והתחלנו בירידה מדהימה.
במחצית קטע המישור הייתה תחנת האבסה, וברגע שעמדנו לצאת ממנה הגיעו פורטו ותמיר. שאלנו אם לחכות להם ואם הם יהיו מספיק זריזים, כי רצינו לשמור את מקומנו במאה הראשונים. הם אמרו שכן. איבדנו עשר דקות. לקחנו את זה די יפה.
כלומר, עופר אמר "שטויות, זה חברים", ואני התעצבנתי. התדרדרנו למקום המאה, שמבחינתנו הוא עדיין בסדר גמור.
ימים שלוש, ארבע וחמש, או: קצת פרקטיות לא תזיק
שלושת הימים הבאים היו הקשים ביותר. זו הפכה למעין שגרה שהדרך להתמודד עמה הייתה לקחת כל יום בפני עצמו. בערב למדנו את הציר של יום המחרת בלי להציץ אל היום שאחריו. כל יום היה מספיק קשה וחששנו שאם נסתכל מה צופן לנו העתיד הרחוק יותר, לא נעמוד בזה.
הלחץ של תחילת התחרות נמוג ונותר לנו פשוט לרכוב את המסלול ולנסות ליהנות עד כמה שאפשר. באחד הלילות פרצו למלון שבו לנו, ושלושה זוגות אופניים נגנבו. כשהדבר התגלה בבוקר, אני מיד שאלתי באיזו קטגוריה רכבו המסכנים. קצת פרקטיות לא תזיק.
בתחנת ההאבסה הראשונה של אותו יום, הופיע לו בחור ללא אופניים. אחד המסכנים לא ויתר ורץ את מרבית המסלול עד שהגיעו עבורו אופניים חלופיים. היום החמישי הסתיים בקלטרן. הגענו למלון, לבשנו בגדי ים והלכנו לשחות.
החל מנקודה זו המסלול היה זהה למסלול של שנה שעברה, וכל מחוזות הגלידה כבר מופו אצלי בראש.
היום האחרון הוא החגיגי מכולם וההתרגשות באוויר
היום השישי, או: הגענו לאיטליה
את הדרך מקלטרן לאנדלו כבר רכבתי בשנה שעברה. זהו יום לא קל. הגעתי למעלה כמעט מיובש והתחלתי לחפש נחל. לבסוף, באחו מקסים אחד, ראיתי בקתה קטנה. סטיתי מהדרך, נכנסתי פנימה וביקשתי בגרמנית מים. בעל הבקתה הזקן ענה לי באיטלקית ונתן לי שני בקבוקים. כך גם למדתי שעכשיו אנחנו באיטליה.
סוף היום היה הרגע שלו חיכיתי יותר מכל. אפרת, בת זוגתי, וטל צינדורף הצטרפו אלינו וכל מטר בדקות הסיום העלה אצלי את סף ההתרגשות.
היום האחרון
היום האחרון הוא החגיגי מכולם וההתרגשות באוויר. לבשנו חולצות עם דגל ישראל ודאגנו שכל העולם יראה אותנו. מוקמנו במקום ה-93 ושעה שלמה הפרידה בינינו לבין המקום המאה. רק נס היה יכול למנוע מאיתנו לסיים במאה הראשונים.
מיד לאחר תחנת ההאבסה החלה ירידה תלולה מאוד. כמה מאות מטרים לפני סיום הירידה סימן לנו רוכב שעמד בצד להאט. היו כמה רוכבים שהתגודדו סביב משהו. על הקרקע ישב רוכב ובכה בכי תמרורים. הוא בכה על שותפו ששכב מעט הלאה ללא תנועה ונחשב בעיניו למת. אחר כך התברר שהמת התחיל לזוז ופציעותיו היו קלות בלבד.
הגענו לסיום. רק במלון קיבל עופר SMS שהגענו למקום ה-93 בקטגוריה, ובזמן הכולל רק שתי דקות הפרידו בינינו לבין הצעירים. שתי דקות בכיוון הנכון.
הסתיים לו עוד טראנסאלפ. ברמה האישית יצאתי מאוד מרוצה. עמדתי בכל המטרות שלי והרגשתי שרכבתי חזק ולא על גבול ההישרדות. אפרת ואני נשארנו לעוד שבוע של אלפים, מנוחה, אוכל והמון גלידה. לא פלא שלמרות ששרפתי כמעט 40 אלף קלוריות, העליתי שני קילו.
מתוך: מגזין MBA
לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה
גולשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב: