הירשמו לניוזלטרים של ifeel, וכל הכתבות הכי חמות בדרך אליכם
אמנות והתפתחות המוח באבולוציה
בניגוד לתהליכי תפישה, שבהם מידע חיצוני מגיע דרך איברי החישה למוח ושם מתפענח, יצירת אמנות דורשת ייצוג מנטלי של משהו חדש שאינו קיים במציאות. יכולתו של האמן לראות בעיני רוחו, היא פונקציה קוגניטיבית מורכבת, שמחייבת קשב, העלאה בדמיון, סינתזה, אסוציאציות, וכמובן זיכרון.
הנוירופיזיולוג הבריטי סֶמיר זקי (Zeki) היה חוקר המוח הראשון שטען כי יש הקבלה בין התכונות המאפיינות יצירות אמנות לבין הארגון המבני והתפקודי של המוח. בספרו Inner Vision, הציע כי הן האמן והן מערכת העצבים מנסים להבין את מרכיבי היסוד החזותיים. השערתו הושפעה כמובן מהחלוקה המבנית והתפקודית באזורי הראייה הראשוניים במוח, המעבדים את מרכיבי היסוד צורה, צבע ותנועה.
לדעתי, ההקבלה מעניינת, אך פשטנית מדי. במאמר זה אטען כי התבוננות ביצירות אמנות היא מטלה קוגניטיבית מורכבת, שדורשת גיוס אזורים נרחבים במוח, וכי תהליך ההבנה של יצירות אמנות מופשטות (אבסטרקטיות) מחייב לא רק עיבוד חזותי, אלא גם, ואולי בעיקר, ניתוח רעיוני, שמבוסס על דמיון ואסוציאציות תלויות-הקשר וזיכרון.
המוח היצירתי
מהו הבסיס העצבי של יצירתיות והאם מוחם של אנשים יצירתיים שונה ממוחם של אנשים לא-יצירתיים? יצירתיות מוגדרת כתהליך מנטאלי של יצירת מושגים, רעיונות או מוצרים חדשים, או יצירת קישורים חדשים בין מושגים, רעיונות או מוצרים קיימים.
האסוציאציה הראשונה שלנו היא כמובן לאמנות וספרות, אך יצירתיות עומדת בבסיס כל חידוש והמצאה ויכולה לבוא לידי ביטוי בתחומים רבים ומגוונים החל ממדע וכלה בהנדסה ובעסקים. אף על פי שנמצא מתאם בין יצירתיות ובין אינטיליגנציה, הומור ומחלות נפש, לא ברור האם המוח היצירתי שונה, מבנית ו/או תפקודית, מהמוח ה"רגיל".
מוזיקאים, המתחילים לנגן בגיל צעיר ומתאמנים שעות ארוכות מדי יום, מהווים מודל מצוין לחקר "גמישות" (plasticity) המוח, כלומר לשינויים תלויי-למידה באנטומיה ובפעילות העצבית במוח. סריקות מוח מגלות כי בהשוואה לנבדקי הביקורת, למוזיקאים יש יותר חומר אפור ב-Heschl's gyrus, שנמצא בקליפת המוח השמיעתית הראשונית.
ומה לגבי מוחם של העוסקים באמנות חזותית? שינויים תפקודיים במוח היצירתי התגלו בסדרת ניסויים, שבהם השתתף צייר הדיוקנאות הבריטי המפרי אושן (Humphrey Ocean). כאשר התבונן הצייר בפרצופים, חלה ירידה בפעילות העצבית באזור שמעבד פרצופים, ועלייה בפעילות העצבית באזורים בקליפת המוח המצחית. כלומר, בהשוואה לנבדקי הביקורת, בשל מומחיותו בציור דיוקנאות, מוחו של הצייר מעבד פרצופים ביעילות רבה יותר ומשתמש באסוציאציות ובתכנון מוטורי.
רוברט פפרל, נלקח (taken), פחם על נייר, 2005. באדיבות האמן
כיצד מפענח המוח יצירות אמנות מופשטות?
יצירות מודרניות רבות נדמות חסרות פשר ולעתים קרובות הכותרת או ההסבר הנלווים לא מספקים את סקרנות הצופה. כיצד מפענח מוח האדם יצירות אמנות מופשטות? בסדרת מחקרים שערכתי בציריך, בשיתוף עם הצייר הבריטי רוברט פפרל (Pepperell), בדקנו תפישה, זיכרון ושיפוט אסתטי של יצירות אמנות.
פפרל מצייר תמונות בלתי-מוגדרות (indeterminate) ייחודיות, שהן בין המופשט (abstract) להיצגי (representational) וציוריו מעוררים דילמה תחושתית בצופה, מכיוון שנדמה כי יש בהם אובייקטים מוכרים, אך אי אפשר לזהות אותם בוודאות.
הנבדקים, סטודנטים ללא השכלה או ידע באמנות, שאינם נוהגים לבקר במוזיאונים, צפו בתמונות היצגיות, מופשטות, ותמונות בלתי-מוגדרות של פפרל, והתבקשו לדווח האם הם מזהים חפצים מוכּרים בתמונה, ולאחר מכן לדרג את האסתטיות של התמונה.
התוצאות הפתיעו: אף שבתמונות המופשטות ובתמונותיו של פפרל אין אובייקטים, הנבדקים דיווחו כי ראו אובייקטים מוכּרים בכרבע מהיצירות. זמן התגובה היה ארוך יותר משמעותית מזמן תגובתם לתמונות היצגיות (דומם, נוף או דיוקן). למרות הבדל זה, הנבדקים דירגו את הערך האסתטי של כל התמונות, בין אם הכילו תוכן מוכר ובין אם לא, בצורה דומה.
כעבור שבוע חזרו הנבדקים למבחן פתע של זיכרון, ובו הוצגו להם התמונות שראו בניסוי הראשון ותמונות חדשות שלא ראו מעולם והם התבקשו לדווח האם התמונות ישנות או חדשות. התוצאות שוב הפתיעו: הנבדקים זיהו הרבה יותר תמונות היצגיות מאשר תמונות מופשטות או בלתי-מוגדרות של פפרל.
מה קורה במוח בזמן שאנו מתבוננים ביצירות אמנות? בניסוי ההמשך סרקנו קבוצה אחרת של נבדקים בזמן שצפו ביצירות היצגיות, מופשטות או בלתי-מוגדרות. גילינו כי בקליפת המוח החזותית, התגובה לכל התמונות דומה. כמו כן, מצאנו שהתבוננות בתמונות מופשטות או בלתי-מוגדרות גורמת לעלייה בפעילות העצבית באזורים המתווכים הפניית קשב, העלאה בדמיון ושליפה מהזיכרון.
מסדרת מחקרים זו הסקנו כי זיכרון של יצירות אמנות תלוי בתוכנן, אך ערכן האסתטי אינו תלוי בתוכן, אלא בצורה, וכי מוח האדם מנסה לפענח יצירות אמנות בלתי-מובנות באמצעות אסוציאציות לאובייקטים מוכרים השמורים בזיכרון.
פבלו פיקאסו, "הקלרינט", חואן גרי, "גיטרה ופרחים" וז'ורז' בראק, "אישה קוראת"
פיקאסו והמוח שלך
ציורים קוביסטיים מהווים אתגר מיוחד למוחו של המתבונן. פיקאסו, בראק וגרי (Gris) - אבות הקוביזם - ביקשו לייצג אובייקטים תלת-ממדיים כפי שהם נראים מזוויות ראייה שונות, בהנחה שמוחו של המתבונן יצליח לאחד את הפרספקטיבות השונות. ואולם, המתבונן חסר הניסיון רואה צורות גאומטריות שונות, אך לא תמיד מצליח לזהות חפצים מוכרים בציורים.
בסדרת ניסויים שערכתי לאחרונה בציריך, סרקנו את מוחם של נבדקים חסרי השכלה באמנות בזמן שביצעו מטלה של זיהוי אובייקטים בציורים קוביסטיים. חצי שעה לפני שהוכנסו לסורק ה-MRI צפו מחצית מהנבדקים במצגת קצרה על קוביזם, במהלכה למדו כיצד לזהות חפצים מוכּרים בציורים. מטרת הניסוי הייתה לבדוק האם אימון קצר משנה את התפישה החזותית של תמונות מופשטות, ובאיזו מידה כותרת הציור משפיעה על עיבודו במוח.
בהשוואה לנבדקי הביקורת, שלא קיבלו מידע על קוביזם, הנבדקים שעברו אימון קצר הצליחו לזהות יותר אובייקטים, ובמוחם נצפתה פעילות חזקה יותר בקליפת המוח הפארא-היפוקמפלית, אזור חשוב ברשת עצבית המעבדת אסוציאציות תלויות-הֶקשר, שנדרשות כדי להניב השערות לגבי מהותו של החפץ שבו אנו מתבוננים.
לסיכום, התבוננות ביצירות אמנות מודרניות שתוכנן לא ברור דורשת מהצופה הנאיבי לגייס משאבים עצביים רבים בניסיון להבינן. מחקרי הדימות התפקודית החדשים מלמדים כי הצפייה ביצירות מופשטות היא תהליך דינמי, שבו המוח מייצר תחזיות לגבי מהותן, וכי עיבודן במוח הוא תלוי ידע והֶקשר.
אלומית ישי היא פרופסור לחקר המוח באוניברסיטת ציריך.
הכתבה התפרסמה במגזין גלילאו,ינואר 2010
לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה
הכתבות שירתקו אתכם אל מסך המחשב עכשיו ב-Twitter ובפייסבוק
גולשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב:
