פעם שאל אותי מאן דהוא מה הם האופניים הכי יקרים בעולם. זה היה מפתיע מחד, ומתבקש מאידך.
מפתיע, מפני שמעולם לא עלתה השאלה בדעתי. כמה שהייתי שקוע באופניים במשך חיי, מסתבר שמשום מה מעולם לא עניין אותי לדעת "מה הם האופניים הכי יקרים בעולם", ואני חושב שבצדק. אבל בכל זאת הרגשתי אחריות מסוימת לדעת גם עובדות חסרות תועלת מסוג זה.
מתבקש, בגלל שההדיוטות תמיד, אבל תמיד, רוצים לדעת "מה הם האופניים הכי יקרים בחנות?". או סתם "כמה האופניים האלה עולים?". על משקל השאלה האלמותית "כמה האופניים האלה שוקלים?" (בזמן שהם מצביעים על אופני Jeep), או "מה האופניים הכי טובים בעולם?".
בתור מישהו שאף פעם אינו רחוק מזוג אופניים יותר מעשר פסיעות, אני נשאל שאלה כגון זו על בסיס יום-יומי. לצערי, על פי רוב, השאלה גוררת שיחה ערנית, שבה אני נאלץ לשתף פעולה, כאשר "הקהל" מתחלק לשני סוגים באופן כללי - "המתפעלים", ו"חסרי האמונה".
הסוג הראשון, במקרה, תמיד רצה אופניים בדיוק כמו אלה, וידע תמיד שהם, הם, הכי טובים בעולם. הוא מבקש מיד לדעת איפה קניתי ואם אני מרוצה, כמובן.
הסוג השני אינו מאמין למשמע אוזניו ובוחן אותי כדי לחשוף את הגוזמה. לאחר כמה שאלות ותשובות, כשהלז מבין שהסתבך עם איזה סוג של פסיכופט אופניים שכנראה באמת שילם עליהם סכום מגונה, עוברת השיחה למסלול של השתוממות על מקור הפרעת האישיות שהייתה יכולה לגרום לי להשחית את מיטב כספי על זוג אופניים. ירחם השם. זאת בזמן שהייתי יכול להשקיע את אותו הסכום בדבר מה בעל ערך כמו אופנוע או מכונית.
לדידם, אופניים הם צעצוע לילדים, כלי תחבורה לעניים או תחביב לעשירים משועממים.
איך מסבירים לבנאדם, שחושב שאתה צריך למכור את הטיטוס אקסו-גריד שלך בשביל לקנות ווספה, שהוא חמור? במיוחד בזמן שאינני בטוח אם בכל הסיפור הזה איני ילד שקנה לעצמו עוד צעצוע, והוא בעצם עני המשתמש בו ככלי תחבורה ומדמיין את עצמו כעשיר משועמם.
כעיתונאי בוגר, שקול ובעל ניסיון, אני יכול לומר לכם שקיים תמיד ספק, ויש יותר מדרך אחת לראות את הדברים. באופן אישי, אני יכול לומר לכם בביטחון מלא שהבנאדם חמור.
לא צריך להתאמץ כדי למצוא אינטלקטואל שיסביר לך איזה פתי אתה, כשפוצצת 20 אלף שקלים על אופניים, בזמן שהוא מנופף בידו בהחלטיות דרך חלון הטויוטה לנדקרוזר החדשה שלו שעולה 350 אלף שקלים, וקרוב לוודאי שהפעם היחידה שתראה שטח היא בעוד 20 שנה במגרש הגרוטאות.
בסדר, בסדר. אל תורידו את המכנסיים. אני מגיע ל"עיקר".
עניתי לאותו מאן דהוא, שהאופניים הכי יקרים בעולם הם ה-7 Diamond, שעוצבו על בסיס Trek Madone5.9, שנמכרו במכירה פומבית לקונה אלמוני תמורת 75 אלף דולר.
האופניים נוצרו לכבוד ניצחונו השביעי של לאנס ארמסטרונג בטור דה פראנס. מה שהפך את ה-Madone, בעלי תג המחיר הצנוע יחסית בימים כתיקונם, ליקרים ביותר, היא העובדה שהאופניים עוצבו במיוחד כמהדורה חד פעמית משובצת יהלומים ואבני חן. כל ההכנסות היו קודש לעמותת Live Strong למלחמה בסרטן.
אבל התשובה הזו כבר אינה עדכנית, מאז שבחודש ספטמבר האחרון נמכר הזוג הראשון מבין עשרה במהדורה המוגבלת של ה-Aurumania - Gold Bike Crystal Edition.
אלה הם אופניים המצופים זהב 24 קארט ומשובצים 600 אבני שוורובסקי, שנוצרו על ידי "אורומניה", כדי לייצג את פסגת הרהבתנות, העושר והיוקרה (שימו לב שלא כללתי את המילים עידון או טוב טעם בסופרלטיבים).
אם תתעקשו לקחת חלק באורגיית הזהב הממונעת הזו, תצטרכו להיפרד מ-115 אלף דולר.
אם אתם סתם מיליונרים פשוטים וידכם אינה משגת את הדגם ה"טוב", ואתם אפילו מוכנים לוותר על מתקן התלייה המוזהב העולה מעט יותר מ-7,000 דולר, תוכלו להתפשר על גרסה משוללת אבנים טובות בסכום צנוע של 30 אלף דולר.
כל ההכנסות קודש לבעלי "אורומניה".
אבל מה אם הם לא מרמים? כלומר, הם אינם בונים את השלדה מטנטלומינזיום חללי ואינם ממלאים את הצמיגים באנטי-מימן, כדי לנפח את המחיר של מכונה שהייתה פועלת באותה מידה של יעילות ללא כל התוספות הללו. מה אם היינו מחפשים את האופניים היקרים ביותר, שכל השיקולים שנעשו בבנייתם היו ענייניים?
זה כבר פשוט פחות. אם כי קרוב לוודאי שהחוגה תיעצר בסביבות ה-30 אלף דולר, עם אופניים כמו ה-Litespeed-Blade או ה-KGS-Tier 3 באבזור בוטיק. אבל רובנו נתאמץ לאתר אופניים ביותר מ-25 אלף שקלים בחנות האופניים המקומית, ונתקשה למצוא זוג מעבר ל-60 אלף שקלים בארץ.
אבל יהיה קשה יותר למצוא תירוץ לקנות אופניים ביותר מ-30 אלף שקלים, אפילו אם אתם רוכבים תחרותיים.
אז כמה זה מספיק?
מצד אחד, ברור שגם לאחר הדרישה הבסיסית שהאופניים ייסעו, יש צרכים ענייניים ויקרים הרבה יותר. כמו למי שרוצה לחצות את הגלובוס, או לנצח באליפות העולם. הרי אין ספק שלשם כך יש צורך באופניים הטובים ביותר למשימה, ושאלה לא יהיו זולים.
מצד שני, ברור גם שבין איציק, השכן ממול, לפודיום של אליפות העולם בדאונהיל לא הפרידו ה-GT-IT 1 שרכש. שלא לדבר על העובדה שאפילו אלוף ססגוני כמו סדריק גרסיה היה מתקשה למצוא את התועלת בציפוי זהב על הנבה האחורית שלו.
אני נאבק להבין את החן שבשעבוד מכונה יעילה לחפץ נוי, שהרי היא כבר יפה בחוכמתה ובשימושה. להפך, עדיף לאלץ פריט אמנות להיות פרקטי מעבר לקסמו ולרוממות הרוח שהוא מבקש להשרות.
קל לי להעריך שען, המשבץ אבנים טובות במנגנון של שעון מחוגים ומיישם את תכונותיהן המכניות במקום לעשות מהן תכשיט, גם אם יופיין לא ייראה לעולם.
באותה מידה שיהיה לי קשה להעריך את מי שישתמש בתכונותיו המכניות של ה-Roue de bicyclette של מרסל דושמפ כדי לשבת עליו בסלון ביתו, במקום להציגו במוזיאון. גם אם איש לא יידע זאת לעולם.
אני בכלל אומר שהאופניים הכי יקרים בעולם הם אלה שיורכב עליהם הרו דה ביסיקלט, של האמן פורץ הדרך. פסל זה מ-1913 הוא, אם להודות על האמת, מזלג אופניים, ובו נתון גלגל המורכב במהופך על גבי שרפרף.
השרפרף הממונע הזה שווה היום כמה מיליוני דולרים טובים. אני חייב לציין לשבח את התוצאה המרשימה, בעיקר בהתחשב בעובדה שמרסל לא עשה שימוש בזהב, ביהלומים או בכל דבר אחר בעל ערך כלשהו לצורך העניין.
גאון או מה?
רק חבל שמרסל פספס את הפוטנציאל שבחברה לייצור "שרפרפניים", בדומה לגרי פישר או לאדי מרקס. אם כי אני עדיין תומך בהגדרת דושמפ כ"פורץ דרך", כי את שלו הוא יצר הרבה לפני שהנ"ל נולדו.
בכל אופן, תהיו עשירים או עניים, גאונים או חמורים, רהבתניים או צנועים, ילדותיים או בוגרים, ראוי למדוד את ערכם של אופניים גם, ולא רק בגלל, שוויין החומרי.
אבל אם ללכת על הצד הבטוח, אני בכל זאת ממליץ לנפח את הצמיגים באנטי-מימן, או משהו כזה, כדי שלפחות בלב תוכלו לדעת שהאופניים שלכם הכי יקרים בעולם.
הכתבה התפרסמה במגזין MBA, פברואר 2010
לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה
גולשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב: