פציעות הן חלק מהספורט. יש מי שטוען (אמא שלי למשל) שאצלי פציעות הן הספורט. זה קורה באופן סטטיסטי אחת לארבע שנים, כולל התערבות כירורגית של אורטופד מוביל, אי אילו חופשות מחלה, חברתי חן, רוכבת אופניים ואחות רחמנייה שמזריקה לי משככי כאבים ומפגש בלתי אמצעי עם מכון הפיזיותרפיה שהפך להיות דמות מיטיבה, ועל כך בהמשך.
שמי גילי תמיר-אלון, ביום רגיל אני עובדת סוציאלית במשרה חלקית, מכונאית אופניים במשרה חלקית, נשואה לרוכב פרירייד אמיץ במשרה מלאה, קצת עיתונאית אופניים ורוכבת אופניים נלהבת, שמטפחת תחביב שעלותו הכלכלית שקולה לתחביב התמכרות לקראק.
באחד מימיו הקיציים של נובמבר, במהלך רכיבה שגרתית לחלוטין, החלטתי להתעופף מהאופניים, במהירות של חמישה קמ"ש כולל מע"מ , להתגלגל ולשבור את הכתף. לא צריך הרבה בשביל לדעת מתי זה שבור. ההתנשפויות שליוו את שיחת הטלפון שלי לחבר שהלך להביא את האוטו והמבט המיוסר אמרו הכל.
לא אלאה אתכם בתהליך המורכב של חילוץ לרכב, נסיעה של ארבע שעות לחדר המיון באיכילוב (שהרי מן המפורסמות שבהן היא שאם כבר שברת משהו אורטופדית ב' הכי טובה), שיחות עם הרופאים שסברו שהשבר שלי משעשע (איך זה קרה? בריקוד בלט כמובן) והידיעה המרה בסופו של יום חמישי – שאת ארבעת החודשים הקרובים אני עומדת לבלות במרחק שנות אור מהאופניים. שנות אור? שנות החושך שאפף את פרצופה של אמי כשדיווחנו לה על השבר הנולד.
אה, ופלטת טיטניום חדשה פלוס שישה ברגים לאוסף.
איך זה נוגע לכם?
כל אחד מאיתנו, שרכיבה היא חלק (קטן או גדול) מחייו, מכיר את הסיכונים שטמונים בה. נפילות קורות, קרו ויקרו. לחלקנו באופן תכוף יותר, ולחלקנו באופן נדיר. אבל גם כשנופלים נכון, ולנושא זה יכולתי להקדיש שעות רבות, ההיחלצות בשלום אינה מובטחת.
איך אמר לי האורטופד, ד"ר רון ארבל, שניתח את שתי רגליי בעבר? "נפלת טוב, כי מישהו צריך לתקן את הנזק". מסתבר שגם ד"ר ארבל, כמוני, מאמין בחלוקה שווה של ההון. הפעם נפרדתי ממומחה הגפיים התחתונות לטובת מומחה כתף ידוע, גם הוא מבית היוצר של איכילוב.
החשש הגדול של מומחה הכתף לא היה דווקא מההתערבות הניתוחית והתפרים הנוראיים, אלא מכך שאנחנו, הספורטאים, לא נשמעים לפרוטוקולים הרפואיים הנוקשים. אנחנו רוצים לעלות מהר על האופניים, מהר מדי לטעמו.
אז הנה, הבנתם את משמעות הכותרת, להלן השנקל שלי: מי שרוכב כמו מקצוען, קונה אופניים של מקצוען ומשקיע שעות בספורט, ראוי שישקיע כמו מקצוען גם בהחלמה. זה לא טור הטפה פולני, כי אם, לטעמי, דרך חיים.
מאז השבר, ויומיים לאחר הניתוח, אני בטיפולים פיזיותרפיים שלוש פעמים בשבוע אצל צמד דמויות מיטיבות שמתעללות בי. למה? כי השיקום והחזרה המוצלחת שלי לרכיבה תלויות לא רק בידיו המוכשרות מאוד של האורטופד, אלא גם בחיזוק השרירים, החזרת טווחי תנועה ותזוזה, גם אם פסיבית, של היד. לפעמים אני תוהה כמה כסף אני משקיעה בתחזוקת האופניים וכמה כסף אני מנסה לחסוך כשזה מגיע לבריאות.
כשזה נוגע לרוכבים פצועים החשש לרוב הוא לא מאימוץ "דמות החולה", אותו אחד שלא קם מהמיטה והופך לחולה הכרוני. החשש הוא דווקא מחוסר התייחסות לפציעה ולמשמעות שלה עבורנו כרוכבים.
קחו את הזמן להחלים, האופניים יחכו. השקיעו בטיפולים פיזיותרפיים, סובבו את הרגליים והשקיעו בתנועה של האיברים שניתן להניעם. נתחו את הנפילה ונסו להבין מה הוביל אליה ומה ניתן היה לשפר בסגנון הרכיבה או בציוד. פציעה היא זמן לחשבון נפש עבור רוכבים רבים. נצלו אותה.
לפעמים, עבור חלקנו, זו הזדמנות לחדש את הרומן עם האופניים, לקרוא מגזינים, לראות סרטי רכיבה ולחשוב בערגה על החזרה. טפחו את תחביב הגלישה באינטרנט ובררו אילו פוליסות ביטוח חדשות הצטרפו למאגר הביטוחים לרוכבים. סיימו את כתיבת התזה, או לפחות את המבוא.
בעלי, שיחיה, הקרין לפני כמה ימים את הסרט התיעודי על רוכב המוטוקרוס המפורסם - טרוויס פסטרנה. האיש שבר יותר מ-60 עצמות, שיחזר אינספור רצועות צולבות קדמיות, חווה מעל 25 זעזועי מוח, You name it. ועדיין, יש על שמו יותר שיאים היסטוריים ממה שאפשר לדמיין. המסר לטעמי? הנחישות נטולת ההיגיון שבאהבה לספורט הזה, למרות, ואולי גם קצת בגלל, הסיכונים.
כנראה שבינתיים, בהיעדרו של טרוויס מארץ הקודש, נמשיך אני ואושית האופניים נמרוד כהן (קרסול בפעם האחרונה?) לשחזר את הסצנה המפורסמת מנשק קטלני 3 (זו שבה ריגס ולורנה משווים צלקות ופציעות הירואיות).
גולשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב: