"דבלינאים", אוסף הסיפורים הקצרים שבו תיאר ג'יימס ג'ויס ללא רחמים את המציאות העגומה והקשה של החיים בדבלין בתחילת המאה ה-20, יצא לאור ב-1914. ג'ויס מתאר עיר ובה חלוקה מעמדית נוקשה, שהמעמד הנמוך בה סובל מעוני ללא עתיד, והמעמד הבינוני מנוכר, מבודד וכלוא בתוך עצמו. גיבוריו של ג'ויס כמהים לברוח מהמציאות האפורה של דבלין, אך אינם מצליחים לשנות את גורלם. אילו נפגש ג'ויס עם דבלינאים היום הוא היה כה מופתע, שהיה בוודאי חושב שהוא בעיר אחרת ולא בדבלין.
העיר המפגרת ביותר באירופה, שנחשבה בעבר ללא יותר מ"לונדון לעניים", היא היום המובילה בכל הקשור לאופנה ולסגנון חיים ביבשת כולה. המשיכה לדבלין נובעת מהשגשוג הכלכלי בשנות ה-90 של המאה ה-20 ובתחילת המאה ה-21 ומהרנסנס התרבותי הניכר בכל התחומים, מארכיטקטורה מודרנית חלוצית, דרך אמנות חדשנית ועד למסעדות נובל קוויזין אנינות. מאז המאה ה-18 לא נהנתה "עיר הסיפורים" של אירלנד מפריחה כזאת.
דבלין, בירת הרפובליקה של אירלנד והעיר הגדולה ביותר במדינה, עברה שינוי משמעותי ב-20 השנים האחרונות. זוהי עיר צעירה שיותר מ-50 אחוז ממיליון תושביה הם בני פחות מ-25.
השגשוג הכלכלי, שבמהלכו זכתה אירלנד לכינוי "הנמר הקלטי", הפך אותה מעיר שקטה ומנומנמת שהקדמה חלפה על פניה, לאחת הערים הגדולות, התוססות, המלהיבות והמתקדמות ביותר באיחוד האירופי. מקורו של שגשוג זה היה בעסקי נדל"ן, ורבים, לא רק בעלי הון, השקיעו בעסקים האלה. אך כמו שניבאו עיתונאים וכלכלנים לא מעטים, בועת הנדל"ן התפוצצה לאירים בפנים. הסדקים הראשונים החלו להופיע ב-2007, וב-2008 אירלנד היתה המדינה הראשונה באיחוד האירופי שנכנסה למיתון. המיתון הכה במדינה כסופת טורנדו והותיר בדרכו הרס רב.
היום אירלנד מנסה להתאושש מההלם ולבנות מחדש את החלום, אך ההתאוששות אטית ומרובת מכשולים, ורוב הכלכלנים מעריכים שאירלנד צריכה לגוון את כלכלתה כדי להימנע ממשברים דומים בעתיד. האירים, שסבלו מקשיים דומים בעבר, מתמודדים עם זמנים קשים כמו שהאירים עשו תמיד – עם חיוך על הפנים וכוס בירה גינס גדולה.
כך בוודאי נראתה ניו יורק במאה ה-19
צורכים מותגים במקום אלכוהול
על אף מרכזה התוסס – הכולל את מדרחוב גרפטון (Grafton Street) עם החנויות הססגוניות, המלא והגדוש באנשים בכל שעות היום, ואת טריניטי קולג' (Trinity College), מוקד משיכה לסטודנטים מכל רחבי העולם – דבלין לא צמחה כעיר אלא היתה קבוצה של כפרים קטנים שנארגו יחד בעבודת טלאים ייחודית. תאריך ייסודה הרשמי של העיר הוא 988 לספירה, ואולם במקום היו יישובים מאות שנים קודם לכן.
היישוב הוויקינגי Dubh Linn, שפירוש שמו "בריכה שחורה", והיישוב הגאלי Baile Átha Cliath, שפירושו "העיר שבמעבַר הנהר", התמזגו לעיר אחת לאורך נהר ליפי (Liffey), עיר שהפכה בסופו של דבר לדבלין. מאז עצמאותה של אירלנד החופשית בשנות ה-20 של המאה הקודמת היתה דבלין למרכז הפוליטי, הכלכלי והתרבותי של האי.
החלטתי להתחיל את יומי בדבלין בארוחת בוקר אירית הגונה, ארוחה שסותמת את העורקים ומשביעה את הבטן לשבועות הבאים. ערפילי הבוקר המוקדמים התפזרו מעט כאשר צעדתי במהירות ברחוב גרפטון, הצד המודרני והעשיר של אירלנד החדשה.למרות המשבר הכלכלי, מכאן נראית דבלין מלאה בכסף, שופעת אופטימיות וחיוניות, ומפגינה ביטחון עצמי בלתי מעורער הגובל בשחצנות.
הסטריאוטיפ הלאומי של צריכת אלכוהול התחלף בצריכת מותגים, ובמדרחוב המרוצף באבנים והמאוכלס בחנויות מעצבים משני צדיו, שהמפורסמת בהם היא כלבו בראון תומס (Brown Thomas), אפשר לראות דוגמניות-על לעתיד צועדות באומץ בקור המקפיא בחולצות הדוקות מעוטרות בפרווה, בחצאיות מיני ובסנדלי אצבע, ואנשי מקצועות חופשיים בראשית דרכם בחליפות עסקים צועדים נמרצות כשטלפונים ניידים צמודים לאוזניהם.
אני עומד בפינת רחוב גרפטון וחש כי העבר מתנגש בעוצמה רבה בהווה, ונראה כי אירלנד מצויה בעיצומו של משבר זהות גדול, הנובע מההגירה הרבה שהמדינה קולטת בשנים האחרונות. התרבות והמסורת האיריות הגאות מתנגשות בתרבויות ובמנהגים של "העולים החדשים". נדמה שרוב הדבלינאים מרוצים מהגיוון התרבותי החדש, אך פוחדים לאבד את זהותם האירית.
מאז 1927 שוכן ברחוב גרפטון בית הקפה ביוליס (Bewley’s), שנוסד ב-1840, ושמוזכר ב"דבלינאים" של ג'ויס. קפה ביוליס מלא וגדוש בלקוחות הלוגמים את קפה או תה הבוקר שלהם.ריחם השמנוני של ביצים, קותלי חזיר ונקניק יוצר אווירה חמימה וידידותית. למלצר שלי מבטא אירי חזק, אבל הוא לא מוליך אותי שולל. הוא נראה מזרח אירופאי, כמו כל שאר הצוות. בסוד הוא מספר לי שהוא הגיע לכאן מרומניה.
מבית הקפה אני יוצא בצעד כבד וחוצה על גשר את נהר ליפי, עורק החיים של דבלין.רחוב מור (Moore Street), פניה האחרות והרב-לאומיות של אירלנד החדשה, הוא שוק פתוח מאז שנות ה-20 של המאה ה-20. מסעדות סיניות וסלוני עיצוב שיער אפריקאיים מצויים משני צדי המדרכה, בעוד תורכים, פקיסטנים, ערבים ופולנים משוטטים בין דוכני תפוחים, תפוחי אדמה, אגסים סיניים ופלפלי צ'ילי אדומים. אני מטייל בין הדוכנים וחושב לעצמי כי כך בוודאי נראתה ניו יורק במאה ה-19, כור היתוך של מיעוטים אתניים, מהגרים המחפשים חיים טובים יותר, המוכנים לעבוד בפרך כדי לשלוח כסף לבני משפחתם שנותרו במולדת. רבים מהם היו אירים, אך ב-20 השנים האחרונות חל היפוך בכיוון ההגירה: אירלנד היתה מאומה של מהגרים לאומה הקולטת מהגרים, ושינוי זה השפיע על אופייה של דבלין לא פחות מהשגשוג הכלכלי.
לקרוא את "יוליסס" לפני מותי
ארוחת הבוקר עוד יושבת בקיבתי וקצת מוקדם מדי בשבילי ללגימת בירה גינס, ובכל זאת החלטתי לבקר באחד הפאבים המפורסמים ביותר בדבלין, דייבי ביירנס (Davy Byrnes) שברחוב דיוק (Duke Street). ג'יימס ג'ויס ביקר בפאב הזה ופיתח קשר מיוחד עם הבעלים של המוסד, איש חם וצנוע מאוד. הפאב מוזכר בספריו "הדבלינאים" ו"יוליסס", ונראה כי עיצוב הפנים לא השתנה הרבה מאז ימי ג'ויס, מלבד כמה כיסאות פלסטיק, ברוח שנות ה-70. אני מזמין קנקן של תה אירי, וכשאני לוגם מהתה אני מזכיר לעצמי להוסיף את "יוליסס" לרשימת הספרים שעלי לקרוא לפני מותי.
לאירלנד מסורת ספרותית שראשיתה לפני יותר מאלף שנה, כשנזירים החלו להפוך את כתבי הקודש ליצירות אמנות גדולות והעלו על הכתב סיפורי אגדות ומיתולוגיות. הספרות האירית הגיעה לשיאה במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 עם סופרים כמו סר ג'ורג' ברנרד שאו, אוסקר ויילד, ויליאם בטלר ייטס וג'יימס ג'ויס. יותר משהאירים שמרו על הספרות, הספרות שמרה עליהם.
ספרות היא עדיין הכוח שמניע את חיי התרבות והחברה באירלנד, והספרות האירית העכשווית מגוונת מתמיד. בין ממשיכיהם של הסופרים האירים הקלאסיים אפשר למנות את רודי דויל, שכתב את "הקומיטמנטס", את זוכה פרס נובל לספרות שיימוס היני, ואת המחזאי השנוי במחלוקת טום מרפי ("שריקה באפלה"). מכיוון שההגירה לאירלנד היא בת עשורים ספורים בלבד, קשה למצוא, בינתיים, השפעה של המהגרים על הספרות המקומית. לדבלין, ובאופן כללי לאירלנד האורבנית המנותקת מנוף הכפר הפראי, יש מקום מרכזי בספרות זו.
מתוך סקרנות אני מעיף מבט בתפריט הצנוע של דייבי ביירנס. בדיחה אירית ישנה מספרת שארוחה קלטית של שבע מנות כוללת שש פחיות גינס ותפוח אדמה אחד, ובמשך מאות שנים טענו בלעג שהמטבח האירי מבוסס על בישול כמעט של כל מה שאכיל עד שהוא נהיה בלתי אכיל בעליל. בעשור האחרון חלה מהפכה של ממש גם בתחום הזה, והמטבח האירי הוא הרבה יותר מבשר בקר מעושן וכרוב. כמו שכניהם בבריטניה גילו האירים את תענוגות מטבח הפיוז'ן האתני, והדבלינאים התאהבו בכל מה שמריח אוריינטלי.
עיר של סוס אחד מובטל
נראה לי שלהיות בדבלין ולא לשתות כוס גינס זה פשע על פי החוק האירי. נכנסתי לאו'נילס (O'Neill’s) בצדו הדרומי של הנהר. הפאב, שאף הוא מוזכר ב"יוליסס", משרת את הדבלינאים כבר יותר מ-300 שנה. אני מתיישב על הבר ומזמין פיינט של "המרה השחורה". הברמנית אדומת השיער ובהירת העור נראתה בחורה קלטית טיפוסית, עד שפתחה את הפה והבנתי שגם במזרח אירופה יש ג'ינג'יות.
באו'נילס אפשר לפגוש לא רק את תרבות השתייה של דבלין אלא גם מוזיקה אירית מסורתית. גם במוזיקה ניכרת השפעת ההגירה, ובכל ערב אפשר לראות הופעות בשלל סגנונות מוזיקליים – מלטינית ורוסית ועד יוונית והיפ-הופ. אני לא חסיד של גינס, ואני מתנצל בפני הברמנית שאיני מסוגל לסיים את המשקה. היא עונה שבמולדתה אסטוניה נהוג לא לשתות עד הטיפה האחרונה ולהשאיר קצת בכוס. "ברומא התנהג כרומאי ובאירלנד התנהג כאסטוני", אני עונה לה.
בשעת הצהריים אני יושב על ספסל מול האגם הצנוע בפארק סנט סטיבנס גרין (Saint Stephen's Green) שבמרכז העיר, ונהנה מהשמש הלא-חמה ומהברבורים האלגנטיים. האישה שיושבת לידי לוקחת הפסקה מקריאת העיתון שלה ומספרת לי קצת על השינוי שחל בדבלין ובאירלנד בכלל. "כשאני חושבת על אירלנד של שנות ה-80, אני חושבת עליה בשחור-לבן עם גשם בלתי פוסק", אומרת גברת או'קונור. "דבלין היתה עיר של סוס אחד, והסוס היה מובטל. לא היו חנויות, לא היו חיי לילה, לא היה כסף לאנשים – הכל היה כל כך קודר שקשה להעלות על הדעת ממש".
היא לוגמת מהקפה ההפוך שבידה וממשיכה. "נסעתי ללונדון כדי להימלט. מלצרתי בבית קפה אירי קטן. לפני 20 שנה עדיין היתה לנו הערכה עצמית נמוכה מאוד. כבר היינו חופשיים מהשלטון הבריטי במשך 70 שנה כמעט, אבל עדיין השווינו את עצמנו ללא הרף לבריטניה ותמיד הרגשנו שאנחנו נחותים מהם בכל. כעת הבריטים מקנאים בנו", אומרת גברת או'קונור עם חיוך על פניה.
סטיב אלן הוא צלם וכתב
הכתבה המלאה התפרסמה במגזין
מסע אחר, מרץ 2010
מתנות, עדכונים ועוד כתבות מחכים לכם בעמוד הפייסבוק של מגזין מסע אחר »יש לכם סיפור מרתק מטיול בעולם? שתפו אותנו
