על חסימת הסינגל אפשר לסלוח. לא על הזוהמה. צילום: ליאור דיין
הדרך הארוכה הביתה
בקצה הגבעה, באמצע החלום הירוק שלי, יושבת לה משפחת ישראלי. באמת שאין לי התנגדות אישית לקמפינגים משפחתיים, אבל למה באמצע הסינגל?
זיו שוורץ | MBA
26/05/2010
אין כמו ימי השמש של חודש פברואר. ההפוגות החמימות בין הגשמים מייבשות את השבילים שהופכים הדוקים ומשובחים וכל כך מפתים לצאת לרכיבה בשעות הצהריים המאוחרות. נהדר ללוות ברכיבה את השמש ששוקעת לה עם פעימות הדיווש ורחש מדרס הצמיג החוצה את האדמה הדחוסה.
אלו הם ימים שבהם רכיבת ספרינט בת שעתיים עם הסינגלספיד היא תמצית האהבה שלי לאופניים. זהו הזמן שבו רכיבה על הזוג הנכון מזכירה לי את השיר Take the Long Way Home (סופר טרמפ - ארוחת בוקר באמריקה). השביל יכול להמשיך לעד, הקילומטרים המצטברים לא מורגשים וגלגלי ה-29 מנצלים את האינרציה האגורה בהם ודוחפים להמשיך ולרכוב. כשהשביל מתעקל מגיעה העלייה האהובה, זאת שלרוב אני מגיע אליה במהירות סיבובי רגליים גבוהה כדי לצלוח אותה בעמידה. שנייה לפני ששרירי הרגליים מתפוצצים והידיים האוחזות בכידון מוכנות לוותר אני מגיע לקצה מסופק אך על סף התפרקות.
ושם, בקצה הגבעה, על השביל, באמצע החלום הירוק שלי, זה שמלווה בשיר שמעודד אותי לבחור בדרך הארוכה הביתה, יושבת לה משפחת ישראלי, או יותר נכון, "משפחת ישראלי כפול שתיים". המכוניות של "משפחת ישראלי כפול שתיים" נושקות לשביל, ועליו, סתם ככה באמצע, נח לו בכבוד ובהדר שולחן מתקפל שנקנה רק השבוע באחת מרשתות כלי הבית הגדולות ב-99 שקלים והוא עמוס בכל טוב.
באמת שאין לי התנגדות אישית לקמפינגים משפחתיים, גם אני בעל משפחה ולנפנף על האש בחיק הטבע זה תענוג אמיתי. אבל למה באמצע הסינגל ובדיוק עשר דקות לפני סוף הרכיבה כשהכל כל כך מושלם. ואם ביום רגיל אני נוהג פשוט לעקוף ולהמשיך, הפעם אי אפשר היה לעקוף בלי לחרוג מהשביל ולגרום לכמה רקפות להחזיר את נשמתן לבורא. אז נאלצתי לעצור.
ואז, במלוא הטקט, ובאמת, נשבע לכם ביקר לי, בעדינות רבה, שאלתי את מר ישראלי: "למה דווקא באמצע השביל? הרי במרחק כמה מטרים מפה ישנה רחבת חנייה מוסדרת, אז למה לחסום את הרוכבים?".
מר ישראלי ניפח מיד את החזה והגיב ב"מה הבעיה?". ושוב, בתמימות רבה, אמרתי: "אתם ממוקמים על שביל רכיבה והליכה, יש כל כך הרבה מקום מסביב, אז למה דווקא כאן?". גברת ישראלי מיד הצטרפה לתמוך בבעלה ואמרה: "אבל לא עברו כאן בכלל רוכבים היום".
ניסיתי גישה מעניינת ונסוגתי לאחור. "באמת חברים", אמרתי וניסיתי לרכך, "השביל צר ויש כאן הרבה מרחבים מסביב, תעשו מערוף ותזיזו את השולחן". ומה ענתה גברת ישראלי? "יש כאן הרבה שבילים אז למה אתה רוכב דווקא כאן?".
חשבתי לרגע שאולי אתעכב ואתחיל להסביר שהשבילים שייכים לכולם, ואף הרהרתי בכך שאולי זה הזמן להרים את הקול ואפילו לנסות להמציא את "משטרת הסינגלים" שתבוא ותפנה אותם מהשביל, אבל השמש השוקעת ממערב התעקשה על כך שאין זמן לבזבז על חינוך ודרך ארץ וכנראה לא אני אהיה זה שיעביר להם שיעור באזרחות טובה.
אם לומר את האמת – אפשר לסלוח להם. כי אחרי שבוע של עומס וילדים קטנים, חסך בשעות שינה ולחץ בעבודה, לא מפליא שהם מרוחים בדיוק במקום שבו הרכבים דוממו את המנוע. ולמרות שזה לא בדיוק נוח לנו, הרוכבים, נראה שגם עם משפחות של סופשבוע שמפוזרות על הסינגלים בחורשות ישראל אנחנו חייבים ללמוד להסתדר.
ואני לא אומר זאת מתוך צדקנות, אלא מתוך הכרה במציאות. העניין הוא שפשוט יש הרבה מאוד מהם ואנחנו מעטים. איך אפשר לקבל יחס רציני מקבוצה המנפנפת מעל הגריל באמצע השביל כאשר הרוכב הממוצע נראה להם לרוב כסוג של קריקטורה עם גלגלים. אני לא יודע מה איתכם, אבל לי ממש לא בא לקבל מחבת עם נקניקיות בראש באמצע סינגל, במיוחד לא כשהבית כל כך קרוב.
אז עשיתי אחורה פנה ובחרתי בדרך העוד יותר ארוכה הביתה. ניסיתי לזמזם כל הדרך את הפזמון והוספתי למילה Longאת ה-erהמתבקש כדי שהשיר ימשיך להיות רלוונטי.
איחרתי ב-15 דקות ורכבתי דקה או שתיים בחשכה אבל הדבר לא גרע ולו במעט מהחוויה.
כשיצאתי למחרת לרכיבת הבוקר עברתי על השביל מהכיוון הנגדי. בקצה הגבעה, שנייה לפני הירידה שאתמול הייתה עלייה, נחו להם בקבוקי קולה ריקים ושרידי החינגה של משפחת ישראלי מיום האתמול שכללו גם קצת נייר כסף ופחמים מפוזרים לרוב. על חסימת הסינגל אני באמת מסוגל לסלוח. על הזוהמה שהם השאירו אחריהם כנראה שלא. חבל.
הכתבה המלאה התפרסמה במגזין
Mountain Bike Action, אפריל 2010
גולשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב: