לקטוע את מעגל האיבה. ענת מרנין ואמנה אבו עוואד
הכאב המאחד
כבר מספר שנים נפגש פורום של משפחות ישראליות ופלסטיניות שכולות במקומות שונים בישראל ובשטחים, מקשיבות לצד שמנגד, ומוצאות נחמה ועידוד
כתבה וצילמה: תמר שליט אבני | חיים אחרים
14/04/2010
"חוף הים היה מוצף במדוזות. על שפת הים ראיתי איש שעמד והשליך אותן חזרה לים. הוא השליך אותן למים והגלים שטפו אותן החוצה שוב ושוב. וכך חוזר חלילה. מולו הגיעה אישה ושאלה בתמיהה: 'מדוע אתה מחזיר את המדוזות לים אם הן שבות ונפלטות'? האיש חייך אליה, הרים מדוזה, השליך אותה למים והסביר: 'אולי רבות מתות, אבל את זו הצלתי'". את הסיפור הזה אני שומעת מפי פארה אדלמן במסגרת התכנסות הנשים של פורום המשפחות השכולות. התכנסות שהתקיימה בבוקר יום שישי בנגרייה באזור התעשייה בבנימינה.
בחוץ אנשים ממהרים לסידורי השבת או לכוס קפה של יום שישי. בפנים מנסות הנשים "להשליך מדוזות חזרה לים ואולי להציל לפחות מדוזה אחת". בפורום חברים גברים ונשים בגילים שונים, משני עברי הקו הירוק ולכולם מכנה משותף אחד – שכול של קרוב משפחה מדרגה ראשונה: אב, בן, בעל, אח או אחות.
מעגלי המפגשים משתנים לפי אופי הפעילות. שני המנכ"לים המשותפים של הפורום, ניר אורן וחאלד אבו עוואד, נפגשים מדי שבוע, פעם במשרד הישראלי ופעם בזה הפלסטיני. הפורום כולו מתכנס פעם בשנה. מנחי הקבוצות נפגשים אחת לחודשיים, ובין לבין נוצרים מפגשים סביב אירוע או נושא, כמו מפגש הנשים שאליו הצטרפתי.
פורום הנשים נפגש אחת לחודשיים, במקומות שונים בישראל או בבית ג'אללה, המהווה מקום מפגש אולטימטיבי, שכן שני הצדדים לא נזקקים לאישורים כדי להגיע אליו. הנשים הפלסטיניות מגיעות מאזורי הגדה השונים: משכם, מג'נין ומחברון. מעזה אי אפשר להגיע בימים אלו.
כיצד מתייצבות משפחות השכול כל פעם מחדש למפגש עם מי שגרם להן סבל וכאב? מהיכן הן שואבות את הכוח והמוטיבציה לפגוש את נציגי הצד שכה פגע בהן? אפשר היה לשער שמפגש עם מקור הסבל בחייהן יהיה הדבר האחרון שיעשו, אך מסתבר שהן מצליחות למצוא נחמה ועידוד מההקשבה לאויב ומהיציאה מהקונכייה הפרטית אל נקודת מבט רחבה יותר.
בתוך כל סיפור חיים של חבר בפורום מצויה טרגדיה. המפגש בין שני הצדדים הוא תמצית השילוב הבלתי אפשרי אך הבלתי נמנע של הקיום שלנו כאן.
החזון של הפורום היה פרי מחשבה של יצחק פרנקנטל שבנו נחטף ונרצח בידי החמס ב-1994 בהיותו בן 19. פרנקנטל החליט לנסות לקטוע את מעגל האיבה והרצון לנקמה ולהקים ארגון שיחבק את משפחות שני הצדדים. מאז הקמתו גדל הפורום והוא מונה כיום מאות חברים ישראלים ופלסטינים. חברי הפורום מרצים, משתתפים בכנסים, ובעיקר יוצרים מפגשי חיזוק ביניהם.
יצירה משותפת במפגש הפורום
מרכלים ומשמיצים
|
|
פרויקטים משותפים |
|
|
הפורום קיים ומקיים אירועים שנועדו לקדם את הדו שיח ולקרב בין הלבבות. בין היתר, התקיימה בסינמטק תל אביב בחודש דצמבר תערוכה ומעגלי פגישות פתוחים לקהל. אירוע נוסף הוא מעגלי "נשים מדברות שלום" - מעגלי שיחה ודיאלוג בהשתתפות נשות הפורום ואורחות מבחוץ. "חלונות וחלומות" היא עבודת יצירה משותפת של נשות הפורום. "חוטי קסם", "מטבחה של סבתא" - תצוגה ומכירה של עבודות יד אישיות ומאכלים תוצרת בית, מעשה ידיהן של הנשים הפלסטיניות והישראליות. |
|
המפגש החם בנגרייה מהווה מעין בועה במציאות חיינו. חייל צעיר המשרת בשטחים עובר במקום. כשהוא שומע על מהות המפגש הוא מתקשה להאמין. אבל גם רבים מחברי הפורום מתמודדים עדיין עם סימני שאלה, לבטים והיסוסים. אמנם אבו עוואד חברה בפורום, אבל עד היום, למרות הפעילות הארוכה שלה, לא הותר לבתה להצטרף אליה ללא שום סיבה מוגדרת. "בכל מפגש אני מגישה בקשה עבורה ותמיד נדחית. הפעם רצינו במיוחד שהיא תבוא ושוב נדחינו".
ניר אורן, המנכ"ל הישראלי של הפורום, מתאר את תהליך אישור הבקשות כתהליך תמוה על גבול הקפריזי. "כעיקרון לאנשי הפורום ככלל יש בעיה להיכנס לישראל, כי משפחה שכולה נחשבת בעיני השב"כ מראש למשפחה מסומנת, משפחה עם שאיפה לנקמה. אנחנו עובדים בתאום עם הממונה על האישורים, ויש לנו כבר קשר טוב איתם, אבל לשב"כ יש דרכים וצורות מחשבה שקשה לנו להבין. יש כאלה שתמיד מאשרים להם, יש כאלה שלפעמים. הנה לאבו עוואד שישבה פעם בכלא אישרו, אבל לבתה, ואפילו לגיסתה, לא אישרו. לשב"כ הפתרונים".
הסביבה עצמה מתייחסת אליהן בסקאלה שונה של תגובות. בקהילה של אבו עוואד לא כולם רואים בעין יפה את פעילותה. אמנם משפחת בעלה תומכת בה, אבל מחוץ למסגרת המשפחתית הקרובה יש תמיהה וספקנות. "מצד אחד משתמשים מולנו במושג טביע", היא מחייכת באירוניה. "טביע", מנסה מונה המתרגמת למצוא את המילה המתאימה, "הוא מושג מקביל למושג הישראלי להשתכנז". כך יכנו פלסטיני המנסה להפוך לישראלי. "מצד שני, מכיוון שהיינו משפחה פעילה שישבה בכלא, אי אפשר לקרא לנו בוגדים", ממשיכה אבו עוואד להסביר, "אבל כן מרכלים. שואלים אותי אם ויתרתי על עקרונותיי. לא פעם מתלקחים ויכוחים".
גם ההתייחסות לאדלמן היא מסויגת. בסביבתה הדתית המקום שלה בפורום איננו מובן. "כמי שהגיעה מדרום אפריקה אני מזדהה עם הסובלים. הניסיון להיות אמפתית מעצב את האידיאולוגיה שלי. אני חושבת שחובב היה תומך בי, כי הוא, למשל, היה היחיד בין חבריו שתמך בפינוי ימית. האם המשפחה שלו תתמוך בתהליך הזה? אני לא מעזה עדיין לספר להוריו שאני כאן. בני תומך בי, אך בעצמו מסרב להיות מעורב".
קבוצה של צעירות פלסטיניות בולטת בתוך המרקם המבוגר יותר. המעורבות שלהן בקבוצה היא חדשה, אך פתוחה וסקרנית. התהליך שהן עברו בשנים האחרונות נובע מתשוקה חזקה לחיים נורמליים. המוות היווה זרז לרצון ליצור שינוי בחייהן.
הכתבה המלאה התפרסמה במגזין
חיים אחרים, אפריל 2010
גולשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב: