Photos to go

לכתבה הקודמת לכתבה הבאה

התכונני להגעה ליעד

גבירותי ורבותיי, מהפך. רק ארבעה קילוגרמים עודפים מפרידים ביני לבין ההגעה למשקל הכבוד שלי. ואיזה כבוד זה יהיה - אם רק אצליח לעמוד ביעד הזה בלי לחשב מסלול מחדש

הירשמו לאתר שלנו

קבלו מגזין דיגיטלי במתנה

הירשמו לניוזלטרים

ערכת טבחות במתנה

איזה כיף, אני נמצאת רק ארבעה קילוגרמים מהיעד – משקל הכבוד שלי! אני כבר יכולה לשמוע את ה-  GPS הפנימי שלי אומר:  "התכונני להגעה ליעד", ולפנטז על הבגדים שאו-טו-טו אכנס אליהם.

הבעיה היא שבדרך כלל כשאני מגיעה לשלב הזה, אני מתחילה לזרוק - רוצה לומר, לבלוס, ואז אין מנוס מלהתרחק מהיעד, ואחר כך, ממש כמו בני ישראל שלקח להם 40 שנה להגיע ממצרים לארץ הקודש, פשוט אין ברירה וצריך לחשב מסלול מחדש.

בכל הנוגע למשקל, אי אפשר לצאת מעבדות לחירות. זאת מלחמת קיום תמידית. גם כשסוף-סוף מרזים ונראים סוף הדרך, אם מזניחים ונותנים לפה דרור, הכל חוזר לקדמותו. וככה אני. תמיד מתנדנדת. כאילו אני לא יכולה לפרגן לעצמי להישאר לנצח במשקל הכבוד. אני לא סומכת על עצמי שהגעתי למנוחה ולנחלה, וכראייה, אני אף פעם לא תורמת את המכנסיים במידה... אני אפילו מתביישת לספר לכם. אני משאירה את מכנסי ההריון, ליתר בטחון. הרי יש מיתון, למה לקנות שוב הכל מחדש?

חבל לקנות בגדים חדשים, אולי אשמין שוב? (אילוסטרציה: photos to go)

בתוכנית של גיא פינס, בשיחה בין פינס לעמית אהרנסון, שמעתי לראשונה את התיאור "מודולרית". היי, אני צריכה להוסיף את זה לפרופיל שלי בפייסבוק. תודו שמודולרית נשמע הרבה יותר טוב מאקורדיאון. דרך אגב, בפינס אמרו את זה על טיירה בנקס, אבל קטונתי מלהזכיר אותה ואותי באותה שורה.

השנה אני רזה

אינשאללה. אמן כן יהיה רצון. זה בדיוק מה שעבר לי בראש כשקראתי את שם הספר "השנה אני רזה" של ליאורה דהן בהוצאת מבשלים ספרים. על הכריכה האחורית של הספר מופיעה תמונה של אישה מטופחת, חתיכה, רזה - ללא גרם של שומן עודף. ממש מושא להערצה. זאת דהן. אבל אם תפתחו את הספר ממש בעמודים הראשונים, תמצאו תמונה של אותה דהן ממש, לא להאמין שזאת היא - כשהיא שקלה 91 קילוגרם.  כשמנה לשעבר, דהן מכירה את כל המחשבות, האמונות וההתנהגויות המחלישות של כל מי שטומן ידו עמוק בצלחת.

הספר כתוב כמעין יומן, המסביר איך להימנע מהפיתויים של כל חג וחג, בעיות חורף, בעיות קיץ, התמודדות עם מצבי רוח, איך אוכלים מחוץ לבית, משפטים משמינים ועוד. אפילו מתכונים ומשימות שבועיות. וגולת הכותרת: הדיאטה של דהן, בלי לספור קלוריות ולחשב אחוזי שומן. ובין היתר, פעם בשבוע, מותר לאכול ארוחת צ'ופר. מה אוכלים בה? מה שרוצים. וואו, סוף-סוף דיאטה כלבבי. יש כאן לגיטימציה לשבור את הכלים אבל עדיין משחקים. אבל תקראו היטב, כי גם לארוחה הזו יש כללים.  

פעם בשבוע את יכולה לפרגן לעצמך ארוחת צ'ופר (אילוסטרציה: photos to go)

הספר קליל, לא מעיק, זורם ובעיקר אמיתי. בגילוי לב דהן מייעצת איך להתגבר על האכילה בסתר, איך לא לאכול כמו "שואב אבק" או "סופת טורנדו". היא מאמינה ששמנים לא צריכים ניתוח קיצור קיבה אלא "ניתוח מוח". אין ספק שהספר לא נכתב על ידי אישה שהיתה רזה כל ימי חייה אלא על ידי מישהי שנלחמה בנושא בשיניה.

הכנות של דהן בסודות הכמוסים ביותר לשמנים (כמו חשיפת תחושת "החיים בהמתנה" עד שארד במשקל), נותנת הרגשה שסוף-סוף יש מי שמניח את הדברים על השולחן, ומעבר לכך, הפתרונות המוצעים פשוט נפלאים.
יישמתי כמה המלצות מהספר וגם ראיתי תוצאות. אבל ברגע שסיימתי לקרוא, חזרתי לסורי. מה שאומר, עליי להגות בו ולשננו יומם וליל.

תגובות

טוען הודעות