שחקני תיאטרון הפלייבק "משחק מהחיים" עולים אל הבמה עם אוסף סיפורים מהחיים הפרטיים שלהם. הם מדגימים לקהל שבכל סיפור, בין אם הוא דרמטי ובין אם אפיזודת חיים רגעית, קיים אלמנט אוניברסלי, כזה שנוגע בכולם.
אביבה אפל, מי שמנחה את המופע ומנהלת את הקבוצה הזו, מזמינה את הקהל להביא את סיפוריו: "סיפורים עצובים, מצחיקים, קטנים, גדולים, משהו שקרה היום, משהו שקרה ממש מזמן, כל מה שתבחרו".
המספרת הראשונה מביאה את סיפור ההיכרות המפתיע שלה ושל בעלה מלפני שנים רבות. צוות שחקני המופע קשוב יחד עם הקהל למספרת, ואפל מכוונת בשאלותיה ללב העניין. ואז, ללא כל תיאום ביניהם, הם משחקים את הסיפור, תוך מתן דגשים מרגשים ומפתיעים, עם פואנטות שונות במקצת מאלה שהובאו בסיפור המקורי. בסוף הסצנה צוות השחקנים יוצר לראשונה קשר עין עם המספרת כדי לשמוע יחד עם הקהל מה היא הפיקה מ"הדהוד" הסיפור על הבמה.
אחד אחרי השני עולים עוד מספרים מהקהל. מגוון אירועי חיים שאביבה מנווטת במקצוענות לחוויה רגשית וצוות השחקנים מתרגם בו במקום למופע. כך הם הופכים להצגה מרתקת, בעלת מסר, שלרוב מציפה דמעות. כל הצופים במופע הזה, גם מי שלא עלה לספר את סיפורו, הופכים שותפים פעילים בהתרחשות. אחת לכמה סצנות מזמינה אפל לבדוק אירועי חיים סביב נושא שעלה, וכך הקהל פוגש את הסיפורים הללו בתוכו, מזדהה ומגיב.
מיקום חשוף אך מוגן
אחרי המופע המרשים והמרגש הצטרפתי גם אני לקבוצת לימוד פלייבק, בשם "משחק החיים", שמנהלות אביבה אפל ונורית שושן. בית הספר שלהן הוא השלוחה הישראלית של ג'ונתן פוקס, ממציא השיטה בארצות הברית. הלימודים בנויים מכמה קורסים, כל אחד בן 12 שלבים, ובהם לומדים להנחות וליצור תהליכי פלייבק.
למרות שהאירוע בנוי על אלתור, יש בו כללים ברורים שהופכים את המופע על הבמה למחזה לכל דבר, תוך דיוק ומקצוענות, ויחד עם זאת, ברגישות מקסימלית למספר ולקהל.
כך, למשל, יש למספר מיקום קבוע על הבמה, שהוא בין המראיינת לשחקנים. המיקום מאפשר לו לראות לסירוגין את הקהל תוך כדי הריאיון, ואת השחקנים בזמן הסצנה. אמנם זהו מיקום חשוף, אך מוגן משני צדדיו, ולכן יוצר ביטחון בתוך המרחב.
"לפלייבק יש חוקים משלו, המהווים שילוב בין הצד הבימתי לצד הטיפולי, ומאפשרים את החופש והזרימה בתוך המופע עצמו", מסבירה אפל. "כדי להעלות מופע צריך ללמוד כלים תיאטרליים, ללמוד איך להיות על במה ולשחק, כך שהקהל חווה הצגה לכל דבר. במקביל, יש לדעת לפענח את הסיפורים שעולים, לדעת עד כמה החופש שלי כשחקן לגיטימי מול סיפורי חיים אמיתיים".
הלימודים עצמם הם כלי מודעות שמפגיש את המשתתפים עם צדדים מרתקים בתוכם. במהלך כל מפגש בקורס עוברים השחקנים מתפקיד המספר לתפקיד הקהל. הדגש בתהליכי הלימוד הוא על הנאה וכיף. "פלייבק זה המשחק האותנטי של החיים האמיתיים, והוא מאפשר לחגוג ולבטא את כל סוגי הרגשות ללא צורך להעמיד פנים או לחסום, והכל בדרך של משחק", אומרת נורית שושן.
.jpg)
חוקי הפלייבק מהווים שילוב בין הצד הבימתי לצד הטיפולי. צוות משחק מהחיים
"למדתי להרגיש בלי לברוח"
טלי לוסטיג, בוגרת לימודי פסיכולוגיה שמסיימת כיום גם מסלול כמטפלת בפסיכודרמה בלזלי קולג', הצטרפה לבית ספר לפלייבק בכדי להשלים שעות לצורך לימודיה. "בפועל כבר מזמן השלמתי את מכסת השעות, ואני ממשיכה להגיע", היא מספרת. "זה מקום של כיף גדול גם כשצורחים ובוכים. זה מקום של שחרור אדיר בשבילי".
מה מאפשר את זה?
"ראשית, הקבוצה שלי, שנוצר בה חיבור מיידי ויוצא דופן. אביבה ונורית מאפשרות ונמצאות, אך בלי לוותר. למדתי שיטות משחק עם מנחים חסרי רגישות והבנה לתהליכים שמתעוררים. הרגישות והדיוק שלהן מאפשרים לי לעבור תהליך התפתחות כאדם וכמטפלת. ההתרחשות היא מתוך אוריינטציה טיפולית, גם אם זה לא מוגדר כך".
איזה הבנות את לוקחת מכאן לחיים האישיים והמקצועיים?
"כמטפלת אני כל הזמן בודקת איך להביא את המטופל למקום רגשי ועדיין לא לפרק אותו. בפלייבק הבנתי ששאלה זו נובעת מהפחד שלי עצמי, שלא להתפרק, מה שגורם לי להיות מנותקת רגשית. פה אני לומדת להתחבר לעצמי דרך הסיפור של אחרים. אני לומדת להרגיש, בלי לברוח ולהתנתק רגשית".
מה ההבדלים בין פלייבק לפסיכודרמה?
"בפסיכודרמה עובדים על דיוק בפרטים. המטפל רוצה לדעת מה בדיוק היה שם כדי להביא את הסצנה כמו שהתרחשה במציאות. בפלייבק יש משהו חופשי יותר, שמאפשר להמשיך את הסיפור, תוך יצירת זוויות והדגשים אחרים. בפלייבק המספר לא פעיל, אלא רק רואה את הסיפור של עצמו כצופה. בפסיכודרמה הוא לגמרי חלק מהתרחשויות. בחדר הטיפולים אלה שני כלים משלימים בעיניי".
זמינות לכל אדם
אביבה אפל החלה את המסע שלה בעולם המשחק במסלול הקלאסי של לימודי תיאטרון, ואחריהם השתלבה כשחקנית ב"הבימה" ולאחר מכן בתיאטרון ילדים ונוער. לפני עשרים שנה היא הקימה קבוצת הפלייבק, שאיתה היא מופיעה מאז.
נורית שושן, גם היא חלק מקבוצת הגרעין, עבדה בעבר בבנק, ותוך כדי התמחתה במקצועות טיפוליים שונים ומגוונים, "קבוצת התיאטרון מעניקה ההעצמה, כי זה המקום שבו אנחנו מעבדים את אירועי החיים אישיים שלנו. התהליכים האלה הולידו בינינו יחסים של אהבה וביטחון, שמאפשרים לנו להיות כל כך טבעיים על הבמה".
לאחר כמה שנים שבהן פעלה קבוצת התיאטרון כצוות מופע, על במות ובתוך ארגונים שונים, נסעו נורית ואביבה ללמוד ולהתמחות אצל ג'ונתן פוקס, ממציא הפלייבק בארצות הברית. השתיים הוסמכו על ידו ללמד, ולפני כמה שנים פתחו בארץ את בית הספר לפלייבק לפי שיטתו. החזון של פוקס הוא שבכל מקום בעולם יפעלו קבוצות פלייבק שיהיו זמינות לכל אדם.
אביבה ונורית נודדות עם המופע בין מקומות עבודה וארגונים שונים, מאפשרות לאנשים לספר את הסיפורים כדי לפרוק מתחים, לשפר את הדינמיקה בין העובדים וליצור ארגז כלים יצירתי שיאפשר להם להיות קשובים וסבלניים יותר לסביבה. מופע הפלייבק של "תיאטרון החיים" מגיע למשפחות שכולות, לבתי ספר לחינוך מיוחד, לבתי חולים ולמקומות נוספים שבהם עצם הבאת הסיפור וההדהוד שלו מאפשרים למספרים לחוות שחרור ממשאות של שנים.
מי מגיע ללימודים?
נורית: "מגיעים מטפלים, מנחים, עובדים סוציאליים ומורים, כי הפלייבק מוסיף להם כלי טיפולי שהוא כולו הנאה וכיף. יחד עם זאת, לאנשים שנמצאים במקצועות של טיפול והכלה המקום הזה נותן מרחב וחופש לפרוק ולהיות במקום שמכיל אותם. מגיעים גם אנשים ממקצועות אחרים, כי לימודי הפלייבק מכוונים לכל מי שרוצה להתנסות בכלי חווייתי שמחבר לכוחות היצירה שלו. זה כלי שמכשיר לקלוט ניואנסים ודפוסי התנהגות של עצמם ושל אחרים, ולהגיב ממקום אותנטי בכל תחומי החיים".
איל נאור, סמנכ"ל למערכות מידע ומשאבי אנוש בחברת אבטחה גדולה, למד פלייבק במשך כמה מחזורים. לדבריו, הכלים שרכש משמשים אותו בכל רגע בחיים. בחייו המקצועיים הוא משתמש ביכולת הזו בכדי לשים עצמו במקום של כל אחד שהוא פוגש, תוך בניית הזדהות רגשית וקשר בלתי אמצעי. "אני יכול לשבת בכיסא של מועמד לעבודה, מנכ"ל והעובד הזוטר. כך אני נמצא גם במקום שלהם, עם כל מה שהם מרגישים וחווים", הוא אומר. "זה מפתח את הדמיון, את היצירתיות וגם את יכולת ההבעה שלי. בהסתכלות על עצמי כיום, לעומת כמה שנים לאחור, אני יודע שהלימוד הרגיע אותי מאוד. כשאני פורק את רגשותיי אני מפנה כל הזמן מקום לרגשות אחרים".
צריך להיות שחקן כדי לשחק פלייבק?
"צריך חוש דרמטי בסיסי כדי לעלות על במה ולהביע את עצמך בפני קהל. אבל לפלייבק הגיעו גם אנשים מתחומים אחרים שחשפו כישרון משחק חבוי שלא בא לידי ביטוי, כי לא היתה לו הזדמנות".
.jpg)
עצם הבאת הסיפור וההדהוד שלו מאפשרים למספרים להשתחרר ממשאות של שנים
חוויה מעצימה
חוסר המושלמות הוא הבסיס למופעי הפלייבק, והוא מאפשר קבלה של כל אדם עם הסיפור שלו ללא שיפוטיות.
מה קורה אם עולים מהקהל סיפורים ממש לא מעניינים?
אביבה: "זה לא יקרה. לכל סיפור יש ערך רגשי, ארכיטיפים שנוגעים בכולם. בדיבוב הראשוני אני אמצא את הזוויות המעניינות, האוניברסליות, את הפן הרגשי של העניין".
אם זה כל כך פשוט, למה צריך ללמוד פלייבק?
"ג'ונתן עצמו לא יצר תנאי של מספר שעות לימוד בכדי לעסוק בפלייבק. להפך, החזון שלו הוא שהכלי יהיה נגיש לכולם", אומרת נורית. "אבל הוא הדגיש שלמרות שהדברים בתוכנו, והם הכי טבעיים, צריך לרכוש כלים".
"תלמידים חווים את הסמסטר ראשון והכל נראה מאוד פשוט, ואז הרבה פעמים מקבלים רגליים קרות כשמבינים שעוסקים בנפש האדם ונוצר פחד לטעות. אנחנו עובדות איתם גם על זה. אנחנו מלמדות איך לעשות את הדברים לפי כללי הפלייבק, שיש בהם מבנים ברורים, אבל גם מדגישות שהדברים לא צריכים להיות מושלמים. כשמוטמעת ההבנה הזו יש חופש להרבה זרימה יצירתית ואין טעויות על הבמה. אנחנו יודעים אינטואיטיבית איך לגעת בכל אדם, צריך רק ללמוד לפתח את היכולת הזו, ולסמוך עליה".
האם יש מגבלות בתוך החופש היצירתי?
אביבה: "הגבול הוא שלא לפגוע במספר או במישהו מהקהל. שאף אחד לא ירגיש מנוצל, מבויש או פגוע. בנוסף, אני איני מביאה לחשיפת יתר. אני לא שואלת על משהו שהוא לא הביא מעצמו, אלא רק מהדהדת את הדברים העיקריים, מבלי לנתח".
זה מופע שהוא בעצם גם טיפולי, נכון?
נורית: "בפלייבק יש אלמנטים טיפוליים מעצם העובדה שאדם מעיד ומספר מתוך חייו באווירה שהיא בהגדרתה מקבלת ובלתי שיפוטית. אחר כך הוא רואה את הסיפור שלו על במה, וזו חוויה מעצימה מאוד. סיפורים שהיו בבטן, לעתים המון זמן, וחיו בתוך מונולוג הפנימי, מוחצנים על הבמה. הם מקבלים משמעות חדשה, ולעתים נוספת להם איזו חוליה חסרה שמאפשרת לסגור את הסיפור".
הכתבה המלאה התפרסמה במגזין
חיים אחרים, מאי 2010
גולשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב: