אמון מקל על יצירת מערכת יחסים בונה בין יחידים ובין קבוצות. במחקרים קודמים נמצא, למשל, שמשא ומתן המנוהל על-ידי יחידים וקבוצות יתקדם טוב יותר כאשר הוא מבוסס על אמון. באופן דומה, עובדים מגיעים להישגים גבוהים יותר כשקיים אמון בינם ובין מנהליהם, ומדינות מצליחות לשמור על מערכות יחסים טובות ביניהן כשיש בצדן אמון.
בעבר, מחקרים שבהם נבחן אמון מזוויות שונות יצאו מנקודת הנחה לפיה ההחלטה לתת אמון באחרים היא תהליך שהוא ברובו רציונלי ומחושב. כעת, במחקר המתפרסם בכתב-העת Journalof Personality and Social Psychology בוחן רוברט לונט (Lount) איזה משקל יש לרגש, ובייחוד למצב רוח חיובי, על ההחלטה לתת אמון באחרים, וכיצד תשפיע הסיטואציה על החלטה זו.
מהלך הניסוי
במחקר השתתפו 180 משתתפים (102 נשים ו-78 גברים). בהגיעם למעבדת המחקר ישבו המשתתפים מול מסך מחשב. ראשית, הם התבקשו לסייע לחוקר אחר בדירוג איכות התמונה והקול של קליפ וידאו קצרצר. ללא ידיעתם, מחצית מהמשתתפים צפו בקליפ וידאו מצחיק (קטע מסרט עם השחקן רוברט ויליאמס), ומחצית מהמשתתפים צפו בקליפ וידאו נייטרלי (קטע מסרט המתאר משחק גולף). מטרת הצפייה בקליפ היתה לתפעל את מצב רוחם (חיובי או נייטרלי) של המשתתפים, ללא ידיעתם.
לאחר שצפו בווידאו נאמר לכל המשתתפים שכעת הם ישחקו במשחק של קבלת החלטות, וכי הם יוקצו לשחק את תפקיד ה"שולח" (שחקן 1) באופן אקראי. ללא ידיעתם, הוקצו כל המשתתפים לתפקיד זה. כל משתתף קיבל עשרה דולרים, ונאמר לו כי הוא יכול לשלוח באמצעות מעטפה כל סכום כסף שיבחר מתוך סכום זה אל ה"מקבל" (שחקן 2). ה"מקבל" בוחר, בתורו, אם להחזיר לשחקן 1 סכום כלשהו מתוך הסכום שקיבל.
כללי המשחק הם כדלהלן: כל סכום שיישלח על-ידי שחקן 1 (השולח) ישולש עם הגיעו אל המקבל, אולם הסכום ששחקן 2 ישלח חזרה לשחקן 1 לא ישולש. לפיכך אם, למשל, שחקן 1 החליט לשלוח את כל עשרת הדולרים לשחקן 2, אזי שחקן 2 יקבל 30 דולר. אם שחקן 2 החליט לשלוח חזרה 15 דולר, אזי בסוף המשחק שני הצדדים יקבלו 15 דולר. לעומת זאת, אם שחקן 1 החליט לשלוח ארבעה דולר, אזי שחקן 2 יקבל 12 דולר. אם שחקן 2 יחליט שלא לשלוח מאומה חזרה, אזי בסוף המשחק בידיו של שחקן 1 ייוותרו שישה דולרים, ואילו בידיו של שחקן 2 יוותרו 12 דולר. הווה אומר, השחקן שומר כל סכום כסף שלא נשלח או שלא הוחזר לשולח. חשוב להדגיש שהמשתתפים האמינו שלשחקן 2 היה מידע מלא, כשלמעשה שחקן 2 לא היה קיים כלל.
לכל המשתתפים נאמר שהם יבצעו עסקת חליפין אחת בלבד, קרי סבב אחד של המשחק, ושלא יפגשו את שחקן 2. מאחר ששליחת כסף לנמען שאינו ידוע מציבה את השולח בעמדה חשופה, בעמדה של פגיעוּת, סכום הכסף ששלחו המשתתפים הוגדר כמדד התנהגותי למתן אמון.
נוסף על כך חולקו המשתתפים לשתי קבוצות: מחציתם נכנסו לחדר לבדם, ונאמר להם שאף המקבל הוא משתתף יחיד הנמצא בחדר סמוך. המחצית השנייה של המשתתפים חולקה לשלשות, וכל שלושה משתתפים נכנסו לחדר משותף. נאמר להם שהם מהווים קבוצה הנקראת שחקן 1, ועליהם כקבוצה להחליט אם לשלוח כסף לקבוצה שנקראת שחקן 2 והמורכבת משלושה משתתפים אחרים שנמצאים בחדר סמוך.
במחקרים קודמים שהשתמשו במשחק זה, כדי לבדוק גורמים אחרים שעשויים להשפיע על אמון, התברר כי אנשים נוטים לתת יותר אמון − כלומר לשלוח סכום גבוה יותר של כסף − כאשר נאמר להם שהם משחקים לבדם מול שחקן בודד מאשר במצב שבו הם משחקים כחלק מקבוצה מול קבוצת שחקנים. במילים אחרות, בסיטואציה בין-אישית ביטא המשתתף אמון רב יותר מאשר בסיטואציה קבוצתית. מהסיבה הזאת נבחר משחק ההחלטות הזה לשמש גם במחקר הנוכחי.
שולחים יחידים שלחו יותר כסף למקבלים יחידים. אילוסטרציה: photos to go
בין יחידים קיים אמון גדול יותר
מניתוח ממצאי המחקר התברר כי משתתפים שפעלו כשולחים יחידים שלחו ליחידים סכומים גבוהים יותר של כסף מאשר שלחו משתתפים שפעלו כחלק מקבוצת שולחים (שחקן 1) אל קבוצת מקבלים (שחקן 2). ממצא זה עולה בקנה אחד, כאמור, עם ממצאים דומים שפורסמו בספרות.
הממצא המעניין של הניסוי הוא שמשתתפים שחוו מצב רוח חיובי ושפעלו כשולחים יחידים מול מקבלים יחידים שלחו יותר כסף (קרי, הביעו יותר אמון)מאשר משתתפים שפעלו כחלק מקבוצה ששלחה כסף לקבוצה שנייה. לעומת זאת, סכום הכסף ששלחו אנשים שחוו מצב רוח נייטרלי לא הושפע מהשאלה אם הכסף נשלח ליחידים או לקבוצות!
מכאן, שכשהסיטואציה היא זו של אינטראקציה בין קבוצות, מצב רוח חיובי אינו מביא ליותר אמון. מדוע? לכאורה אפשר היה לחשוב שבהשוואה לאלה החווים מצב רוח נייטרלי, אנשים השרויים במצב רוח חיובי יביעו אמון רב יותר בזולת בלי קשר לסיטואציה שבה הם נמצאים. ואולם תוצאות הניסוי הנוכחי מצביעות על כך כי הקשר בין מצב רוח ובין אמון אינו כה פשוט. הממצאים מעידים על כך שמצב רוח חיובי הביא לאמון רב יותר, אולם רק בין יחידים; דהיינו, במצב של אינטראקציה בין-אישית. כשהסיטואציה היתה אינטראקציה רבת משתתפים, כלומר אינטראקציה בין קבוצות משתתפים, מצב רוח חיובי הביא דווקא להתנהגויות של אי אמון בין המשתתפים.
מצב רוח טוב = חוסר אמון בקבוצה
ההסבר המוצע לתוצאות אלה הוא קוגניטיבי, ומושתת על כמה ממצאים קודמים שמתוארים בספרות הפסיכולוגיה הקוגניטיבית. הממצא הראשון בפסיכולוגיה קוגניטיבית הוא שאנשים השרויים במצב רוח חיובי נוטים לפרש את הסביבה בסגנון של "למעלה-למטה"
(top-down). בסגנון עיבוד מידע כזה, ידע קודם של האדם "מולבש" על הסיטואציה הנוכחית שבה הוא נמצא עתה. כלומר, אנשים מפרשים את הסביבה שבה הם שרויים כעת לפי ידע קודם (הנקרא גם סכֵמות, או תסריטים) שיש להם על מצבים דומים.
|
|
בואו לדבר על זה |
|
|
מתעניינים במדע? היכנסו לפורום מדע וחברה והשתתפו בדיונים מרתקים |
|
הממצא השני בפסיכולוגיה קוגניטיבית הוא ששייכות לקבוצה היא רמז חזק בסיטואציה המשפיע על אנשים אם לתת אמון באחרים אם לאו. מאחר שבמחקרים בעבר נמצא שחברי קבוצה שאיננו שייכים לה (קבוצת החוץ;
out-group) נתפשים בעינינו כפחות ישרים, פחות משתפים פעולה, ושאפשר לבטוח בהם פחות, הרי שאינטראקציה חד פעמית בין קבוצות היא כר נוח להתגלותו של חוסר אמון הדדי בין הקבוצות. ואמנם, במחקרים נמצא שכשאנשים יוצרים אינטראקציה עם חברי קבוצת חוץ יש פחות נטייה לתת בהם אמון מאשר כשהאינטראקציה היא עם חברי קבוצת הפְּנים.
לבסוף, הממצא השלישי בפסיכולוגיה קוגניטיבית הוא שבמצבים שבהם נאמר לאנשים כי עומדת להתרחש אינטראקציה בין קבוצות, עולה רמת התחרותיות בין הקבוצות וכן עולה גם רמת חוסר האמון כלפי הקבוצה השנייה. לכן במצבים שבהם מושם דגש על גבולות בין קבוצות יש נטייה להתגברות של תחושותאי אמון.
על בסיס שלושת הממצאים הקודמים בפסיכולוגיה קוגניטיבית, תוצאות המחקר הנוכחי הצביעו על כך שהשפעת מצב רוח על אמון תלויה בסיטואציה, או בהקשר שבו נבחן האמון. כשהסיטואציה היא מערכת בין-אישית, מצב רוח חיובי יגביר אמון. לעומת זאת כשאינטראקציה היא בין קבוצות, אנשים יפרשו את המצב לפי סכֵמה של "קבוצת חוץ", סכמה המדגישה חוסר אמון, ולכן מצב רוח חיובי דווקא יביא להפחתת אמון.
על פי השכל הישר, אפשר היה דווקא לצפות שמצב רוח טוב יסייע ליחסים בין קבוצות. אולם לא כך נמצא במחקר הנוכחי: אנשים במצב רוח טוב לא הביעו אמון רב יותר בחברי הקבוצה שמולה שיחקו (קבוצת החוץ). לתוצאות אלו גם השלכות יישומיות מעניינות לניהול משא ומתן ולפתרון קונפליקטים בין קבוצות.