Photos to go

לכתבה הקודמת

ויהי ערב

עדי זליכוב רלוי מגיעה לקרוא את הספר שלה רק בסוף היום. ככה זה כשערב ישראלי טיפוסי מחייב אותה להפוך לשחראזדה של סיפורי הילדים

הירשמו לאתר שלנו

קבלו מגזין דיגיטלי במתנה

הירשמו לניוזלטרים

ערכת טבחות במתנה

החמסינים של השבוע שעבר הביאו עימם רמיזה בוטה לקיץ שבפתח. ימים ארוכים עם צל ארוך, ילדים צרובי שמש מטפטפים כלור בחדר המדרגות ונערות קלות מלבוש מפטפטות בקול רם. לקראת השקיעה המאוחרת מתרחשת שעת המרפסות הגדולה.

הצצה מוארת אל השבים מהרחוב הלוהט אל צינת המזגנים החרישית מספקת שלל תמונות משפחתיות וריח של ארוחת ערב ישראלית מתפשט בעיר. ביצים רוחשות על המחבת, מלח נבזק על עגבניות שמש מתקתקות ושוקו קר בכוס עם קש מותיר תלולית סוכר מזכירה נשכחות.

תמיד התקנאתי במשפחות הפרברים האמריקאיות שמופיעות בסדרות הטלוויזיה כשהן ישובות אל השולחן לארוחת הערב בלבוש הולם ומחרוזות פנינים, כלי כסף חגיגיים מתקרקשים אלו באלו בשעה שערימת תרד מהבילה מונחת לצד אנטריקוט משויש.

אל ארוחת הערב המשפחתית שלנו מגיעים בן השלוש ובת השנה מיוזעים אך מרוצים. לקראת השעה שבע אני מתקשרת לבן הזוג. הוא מסיים משהו קטן וכבר יוצא. "כבר יוצא" שווה ערך ל-25 דקות. 25 דקות בשעה שבע בערב שוות ערך לשלוש וחצי שעות.

נחפוף בפסח, טוב?

מיותר לציין שאת הגזרים המקורמלים של קונטיקט עילית מחליפה ביצה מקושקשת לקטנה בליווי דואט חגיגי של קוטג' ועגבניה. הפעוט לא אוהב קוטג'. בא לו פיתה עם חומוס. ופיצה. ואורז אדום של סבתא. וכוס בצבע כתום. בלי קש. ומים קרים קרים. ילדים מצליחים לעיתים להציב דרישות גסטרונומיה גחמניות שלא היו מביישות את ג'ניפר לופז במסע הופעות.

את שמלת השיפון הקלה בגוון הפודרה עימה הייתי אמורה לרדת אל חדר האוכל (בסרטים תמיד יש גרם מדרגות אלגנטי וחדר אוכל המשקיף אל האחו המשתרע) החליפה חולצת סוף מסלול גזורה ומוכתמת בטטות. רשמו לפניכם: הכתום, רבותיי, הוא השחור החדש.

עם תום הסעודה הכוללת מאבק עיקש להשאיר את הזאטוטים העליזים בגבולות המטבח אנחנו עוברים לזירה הבאה – האמבטיה. הגדול מנסה לחפוף לקטנטונת את הראש למרות מחאותיה הנמרצות. הוא בעצמו מבקש לחפוף רק בפסח מכיוון שכבר חפף את אתמול. פסח נראה לו חג רחוק מספיק המצדיק אירוע ניקיון גדול מסוג זה.

אחרי שהקטנה זוכה לשיר ערש (אנחנו בתקופת לאונרד כהן בימים אלו) ונרדמת, תשושה מעמל היום הכולל השחלות חישוקים, קריאה ואכילת ספרים כמו גם נסיונות כובשי לב אך כושלים לצעוד קדימה לבדה, מבקש אחיה רק עוד סיפור אחד ודי.

נרטבה לי האסופית

כמי שנאבקת בכל ערב לקרוא רק עוד פרק אחד לפני שעפעפיי צונחים, אני הראשונה שמבינה לליבו של הילד. אחרי שבילדותי נפלה לי "האסופית" לאמבטיה ונרטבה לבלי שוב (מסתבר שיש חוויות שלא משתלבות היטב) מי כמוני מכירה את חדוות הקריאה האינסופית.

הסופר והמאייר האמריקני מוריס סנדק ("ארץ יצורי הפלא") העניק בעניין טיפ הורות מדויק: "ילדים שמחבקים אותם בעת הקריאה, יזהו תמיד את החוויה עם תחושת הגוף ועם הריח של ההורים. אם יש איזו עצה אחת שאני יכול לתת להורה, אומר רק זאת: אם אתה מחפש דרך להתקרב אל ילדך – אין דרך טובה יותר מאשר לחבק אותו ולקרוא באוזניו ספר".

כך, נוהל הערב בביתנו חייב לכלול עוד סיפור ועוד אחד ורק עוד אחרון וזהו.

אנחנו, שגישת החיבוק והספר מתיישבת לנו בול על האג'נדה החינוכית (בפועל, אין לנו באמת "אג'נדה חינוכית", אנחנו הולכים עם האינסטינקטים ומקווים לטוב), מקריאים שוב ושוב ושוב עד שסוף סוף מואיל הפעוט לעצום את עיניו ולהצטרף אל אחותו הנמה.

שחראזדה איבדה את הסבלנות

לעיתים אני מרגישה כמו שחראזדה מעולפת, בנסיון לפתות את בני להשאר במיטתו באמצעות שלל סיפורים שאני ממציאה תוך כדי תנועה במיוחד למטרה זו. הסיפורים חייבים לכלול קונפליקט רציני שעם התרתו הצפויה מחליט הגיבור (עם עדיפות בולטת לאריה, אך כל חיית ג'ונגל אחרת מתקבלת בברכה) ללכת לישון על מנת שיהיה לו כח למחר.

בתום שגרת הערב הארוכה מאוד יורד הלילה על הבית.

עכשיו אוכל אולי להגיע אל הספר שליד מיטתי. אני מחזיקה את עצמי היטב שלא ארדם. אין ספק שהאריה יקום מחר מלא עוז ורענן כקלח כרוב, באשר לגביי – אני בספק.

adiz@motomag.co.il

תגובות

טוען הודעות