צילום: זיו שוורץ
כף רגלי השמאלית
"תרבות שהגיעה למצב שבו רבבות אנשים משלמים ממיטב כספם כדי לרכוב לשום מקום, נועדה לכליה". לאחר שנים של שמועות, עידן ברסלבי נפגש עם עולם הספינינג
עידן ברסלבי | MBA
25/07/2010
בבוקר שבת אחד הגעתי למכון הכושר כדי להעביר לידידה שלי אימון הגנה עצמית. רציתי להגיד שזה היה בשעה "מוקדמת מהרגיל", אבל העובדה שהמילה "בוקר" השתרבבה למשפט כבר מרמזת על חומרת המצב. הייתי כולי רגוע וממוקד בהקניית דרכו של הסמוראי לחגית, וברגע אחד נחתתי למציאות - בפתח המכון עמדה עדת בחורות הלבושות בטייץ ובנעלי רכיבה, אוחזות מגבות ובקבוקי מים ומקשקשות בינן לבין עצמן (לא יודע למה, אבל כשאני מסתכל על קבוצת גברים מדברים, אני אף פעם לא מקבל את הרושם שהם מקשקשים. אולי בגלל שגברים מדברים יותר לאט מנשים או אולי בגלל שהם אינם מקשקשים).
פתאום מצאתי עצמי מנסה לפלס נתיב בין שתי שורות ציצים שחסמו את הכניסה לחדר ההלבשה. מהר מאוד הבנתי, שפה חגורה שחורה לא תעזור לי. איבדתי את שלוות הנפש הסטואית והקטלנית שלי, בעודי מחייך במבוכה ומשתחל בין גופות חטובים בטייץ. אינני זוכר שראיתי מחזה כזה מעולם, אבל מצד שני מעולם לא הייתי ער בשבת בבוקר.
כן, לאחר שנים של שמועות, זו הייתה הפעם הראשונה שנצטלבה דרכי עם עולם הספינינג.
מה שנצטייר תמיד בעיני רוחי כעדת כוסיות לבושות בגדים צמודים בצבע ורוד, נוטפות זיעה בעודן גוהרות לפנים במבט מלא תשוקה מהולה בטירוף. מפמפמות מעלה-מטה לצלילי מוזיקת טראנס הארד קור בווליום כזה שאפילו מדריך ספינינג שרירי אינו יכול להתגבר עליו ללא עזרת מערכת הגברה של ניידת "נחמן מאומן". רכובות על אופני ספינינג - גוש ברזל שהיה שורף את הסקאלה בכל משקל אופניים, שאליו מחוברים אוכף, דוושות ודודן רחוק של כידון אופניים.
לאן הגענו?! הייתכן שהאצטקים צדקו, והעולם עומד להגיע לאחריתו ב-2012? ללא ספק, תרבות שהגיעה למצב שבו רבבות אנשים משלמים ממיטב כספם כדי לרכוב לשום מקום, נועדה לכליה. הרי אם מכון ויצמן היה מבצע את אותן פעולות בדיוק על תרנגולות, הייתה הפגנת המונים בכיכר רבין בגין התאכזרות לבעלי חיים. אם היינו רוכשים מנוי ספינינג קיבוצי לתושבי עזה, מנהיגי העולם היו מוציאים את העם לרחובות בנאומים חוצבי להבות בגנות ישראל.
אינני מבין, אבל בדיוק בגלל זה החלטתי להקריב את עצמי על מזבח זכות הציבור לדעת.
שבוע לאחר מכן התייצבתי לשיעור. המדריך באמת גבוה, שחרחר, שזוף, שרירי וצעיר - כמו שמספרות האגדות. במכנסי טייץ, בגופייה ועם גרב מגולגל במכנסיים (או שזה הציוד המקורי...). ה"חלל" שבו מתבצע הספין הוא הכלאה בין דיסקוטק, חניון אופניים ומרתף עינויים של השב"כ. התגנבתי בחשאיות אל ירכתי הכיתה והתמקמתי בפינה ליד הרמקול (מה שהסתבר בדיעבד כטעות קשה) כדי לא להתבלט ולהשיג תצפית טובה על המתרחש. המדריך הגה משהו בלתי מובן לתוך המיקרופון, וכולם התחילו לדווש. דיוושתי.
בשורה שלפניי הייתה בחורה שהעיפה מבט לאחור מדי פעם כדי לוודא שאני לא מסתכל לה על התחת. כמה מגוחך. אני אדם בוגר, לא ילד בן 18, וחשבתי שברור שלא הגעתי לשם באותו בוקר כי הייתי משועמם או חרמן, אלא כדי להשתתף בשיעור ספינינג ולהסתכל על התחת של הבחורה שרוכבת לפניי... אמרתי שאני "בוגר", לא "מת".
אחרי הכל אין מראה משובב מטוסיק יפה כדי לגרום לך לתת קצת אקסטרה סל"ד באימון. ואני חשבתי שהלוואי שהיה טוסיק כזה מולי גם ברכיבות רגילות. אני חושב שהייתי יכול לשפר הישגים באופן משמעותי. ככה זה כשיש בחורה בסביבה. אף על פי שלא משנה כמה חזק אדווש, את הטוסיק הזה אי אפשר לתפוס עם אופני ספינינג. שתי הבחורות שבגלריה שמעליי דווקא תפסו תצפית טובה על הטוסיק שלי. הרי גם בחורות צריכות תמריץ.
הספינון (או איך שלא קוראים לזה) התחיל בדיווש "חימום". מה שהרגיש לי יותר כמו קטע של נג"ש בטור דה פראנס עם מוזיקת רקע של מסיבת טראנס. בקצה החימום המדריך הגביר את הווליום והמהם משהו על מדונה. מהיענות הסובבים אותי הבנתי שעברנו לספרינט (מאוץ) בעמידה. מאוץ שסירב להסתיים, בסדרת מאוצים אינסופית. לא ידעתי למה לצפות בדיוק, אבל חשבתי שלמאוץ יש שם משום העובדה שהוא נבדל מסתם "רכיבה". כשאתה מאץ באופן בלתי פוסק, ראוי לקרוא לזה פשוט "עינוי". אם הייתי רוצה לטפס את הר ונטו, הייתי נוסע לשם ולפחות נהנה מהנוף ומהרוח.
אחרי חמש דקות התחילה לכאוב לי הברך. כמה דקות אחרי זה כאבה גם כף רגלי השמאלית. במחצית האימון כבר הזעתי כמו סוס מרוצים. אני לא בטוח למה, אבל אולי בגלל ש"רוכב חוץ" כמוני רגיל לקבל רוח ביחס ישיר למאמץ הדיווש. בספינינג זה לא עובד כך, ובמרתף השב"כ המסוים הזה לא היה מאוורר.
החולצה שלי נרטבה עד שהפכה לסמרטוט. הזרועות שלי נרטבו מזיעה והפנים שלי טפטפו עליהן, אם זה לא הספיק, עד שהתקשיתי לאחוז בכידון מהרטיבות. השתדלתי להתנגב בין המאוצים, אבל המגבת הפכה בעצמה לסמרטוט ספוג ומטפטף. מעבר לעובדה שאיבדתי נוזלים בקצב מדאיג, האף שלי התחיל לנזול. כמובן שלא השכלתי להביא מים, או טישו או חלוק רחצה או אמפטמינים.
עד המאוץ החמישי עוד הצלחתי לעקוב אחרי הספירה. עם כל מאוץ המדריך העלה את חוגת הווליום בעוד מעלה. לאוזן ימין שלי נשרף הטוויטר עוד באמצע האימון (כל מה שאני יכול לשמוע כעת הוא צפצוף מתמשך. לשמחתי שמיעה היא לא בהגדרות התפקיד שלי ככתב).
בין לבין אבחנתי כמה טיפוסי ספינינג. נראה שיש לוויינים קבועים בכל שיעור ספינינג. יש את כוסית העל שצמודה למדריך, יש ספחת שהוא סוג של ספין ג'אנקי עם נטיות הומוסקסואליות מודחקות, יש את השמנה הנצחית שאינה מוותרת, ויש את החדש שלא תראו יותר בשיעורים... זה אני.
מה שהיה נורא הוא שכולם עמדו בקצב, בנאמנות עוכרת שלווה. חיכיתי שמישהו יישב על האוכף כדי לקבל לגיטימציה לנוח לשנייה. אבל כולם דיוושו ללא כל סימן של עייפות או של חולשה. רק אני נשכתי שפתיים וניסיתי לשמור את מעט הכבוד העצמי שנותר לי כנציג רוכבי "אופני החוץ". כולם דיוושו כמו ענקים עד הסוף.
"חולרות, מה קורה פה", חשבתי. אם אתה שם אותם על אופניים רגילים הם מסניפים את מרקו פנטני בעליות. "טוב, לפחות נשאר לי הסגנון", חשבתי. הרי אי אפשר לחקות את התנועות של רוכב אופניים ותיק. סחררתי את הדוושות באלגנטיות, נתתי מבט מרחם בכל האיכרים המבטשים סביבי, אבל בדקה ה-40 כבר לא נשאר הרבה מהסגנון שלי. נאבקתי בעיקר כדי להמשיך לשדר לרגליי לפעול בעודי קולט את מבטי החמלה מהגלריה.
במאוץ העשירי בערך מצאתי עצמי מדווש בפראות, כמו חדף על ספיד בשלולית זיעה, בוהה בריכוז בטוסיק שלפניי ומתנשף כמו כוכב סרטי פורנו. אם מערכת הסטריאו לא הייתה בשלב זה בטווח ה-120 דציבלים, אין לי ספק שהאימון היה נפסק בעוד הבנות היו נסות החוצה בצווחות. רק אז הערכתי את העובדה שהווליום מכוון לדרגה מתאימה יותר לפיזור הפגנות מאשר לאימון כושר.
בסוף האימון, ספוג זיעה ומנוזל, גררתי בזריזות את רגליי הרועדות מהאולם, למקרה שהמדריך יפצח במאוץ נוסף. התעגעתי לאופניים שלי. אם כי דווקא, לאט-לאט, התפשטה בגופי הרגשה טובה. אמנם היה טוב, בדיעבד. ובדיעבד, טוב שהיה.
אני נזכר באחד הטיולים של הנוער העובד והלומד. זה היה באישון לילה, אחרי יום הליכה ועבודה ארוך. נזרקנו בשקי שינה בחרבות יישוב נטוש ליד גבול ירדן. חבר אמר לי שהוא יוצא לטיולים המזופתים האלה רק כדי לחזור הביתה ולהיזכר כמה טוב בעצם היה לו קודם. אני מסכים.
הכתבה המלאה התפרסמה במגזין
Mountain Bike Action, יולי 2010
גולשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב:
