לאחר תקופה ארוכה זה תפס גם אותי - התחלתי לשוטט בפייסבוק. אולי יש לי יותר מדי זמן פנוי (ממש לא), אולי זה מחוסר עניין בחיים האמיתיים שבחוץ (אין סיכוי) ואולי זה בגלל שיותר מדי אנשים שאלו אותי אם יש לי פייסבוק (ככל הנראה כן).
אם כן, פתחתי לי דף בפייסבוק וחיכיתי שמשהו יקרה. לא חיפשתי אף חבר ולא התעמקתי בפונקציות הרבות הנמצאות בצדי הדף, כי כזה אני. יש דברים שמעניינים אותי באמת - מכוניות, אופניים, מוזיקה ומסות של עמנואל קאנט, למשל, ויש דברים שמעניינים לי את הטוכעס, כמו אפליקציות וחיפוש חברים וירטואליים.
לאחר כמה ימים קיבלתי לפתע בקשת חברות מחבר ילדות שלא ראיתי שנים. בתוך תוכי ידעתי שלא נחזור להיות חברים באמת, כיוון שפערי הזמן גדולים מכדי לכסות עליהם בשיחת צ'ט במרחב האינטרנטי, אבל לאחר התלבטות קלה אישרתי אותו, ומאז, בעצם, לא שמעתי ממנו דבר. כלומר, הוא לא פנה אליי כלל, אבל אני יכול לומר לכם בוודאות שהוא קנה טוסטר חדש, שהחתולה שלו אוהבת לישון באלכסון ושנכנס לו מלא חול ים לסנדלים ביום שלישי שעבר ב-19:24 בערב. נהדר.
מיום ליום התחלתי לקבל יותר ויותר בקשות חברות, ובאמת, בימים הראשונים אישרתי את כולן. אז החלו להגיע בקשות מוזרות מאנשים שלא שמעתי עליהם, אבל מסתבר שהם מכירים את האחות הקטנה של חבר של השכן שלי, שאינני בקשר איתו מאז שעברתי דירה לפני שנתיים, וגם אז זה היה רק יחסי שלום-שלום. לאחר עוד כמה עשרות בקשות חברות מאנשים הקרובים יותר לאחמדיניג'אד מאשר אליי, הבנתי את הפרינציפ, והתחלתי לסנן.
בתחילה רק את הבקשות ההזויות מ"חברים" שאת שמם לא שמעתי מעולם, אבל לאחר זמן קצר פשוט סירבתי לכל בקשת חברות באשר היא, בין אם זה בחור הרוכב איתי בקבוצה, בחורה שאימנתי פעם או אמא שלי, שתהיה בריאה. נהייתי סרבן פייסבוק.
אבטיח לכל פועל
אתם יכולים לקרוא לי אליטיסט, מורם מעם או סנוב מתנשא, אבל עצרתי את אישורי הכניסה לעולם הפייסבוק שלי. במקביל, גיליתי פונקציה בשם Hide, ואני ממליץ לכם לנסות ללחוץ עליה מדי פעם. זה עושה נפלאות לעמוד הבית שלכם. פתאום הוא מתרוקן מהודעות חסרות פשר שבהן מעורבת הסבתא רבא של בחור שראיתם פעם במדרכה מעבר לרחוב שחשב שאתם פבלו רוזנברג (קורה לי לא מעט, מסתבר), מהודעות על מקררים משומשים למסירה ש"עובדים נהדר אם דופקים להם בעיטה בצד כל 23 דקות", ומתמונות של חגב המחמד של משה (שאותו מעולם לא פגשתם) שיחד חצו יבשות בעזרת הרכבת החיג'זית.
דף הבית שלי החל להתרוקן מאנשים שאינני מכיר, ובעצם, גם מאנשים שאני מכיר אבל הופכים, משום מה, למשוררי הייקו כל פעם שידם עולה אל מעל מקלדת המחשב. אלה הכי מעצבנים. "אמר החתול/ שמש בואי ותרדי/ ראי הגבעול/ הוא ירוק יותר/ בצד אחד/ ופחות בצד שני". אוי-ואבוי-לי. מה קורה לאנשים? מה זה אמור להגיד לי? ויש את אלו שבמקום לכתוב משהו מעניין או בעל משמעות, כותבים רק ציטוטים משירים מוכרים, בתקווה שכמה שיותר אנשים יגיבו והם יוכלו לצאת מהבית מחויכים יותר. מזעזע.
בכלל, נראה לי שיש כמה מלחמות סמויות בעולם הפייסבוק. הראשונה היא, כמובן, להגיע למספר החברים הגבוה ביותר מבין אלו שהם "חברים" שלך בפייסבוק. עניין לא פשוט, כשלכל עולל בן תשע וחצי יש 652 "חברים" כאלו, ולכולם יש חווה וירטואלית עם טרקטור ומקשה של אבטיחים.
התחרות השנייה, ברובד הראשוני שלה, היא לסחוט כמה שיותר Like ממיליון וחצי ה"חברים" שלך, אבל ברובד העמוק יותר היא ביטוי לרצון למצוא חן. לרצון שאנשים יאהבו אותך, את מה שיש לך לומר על החיים או את הסרטון שבו רואים אותך עומד ומגרבץ ליד סבתא בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב. מהמם. Like.
אה, ומה יהיה עם הקבוצות המאורגנות האלו? "גם אני הייתי רוצה שהקשה של הלחם יהיה במרכז, וכל המסביב יהיה הרך של הלחם" (המצאתי את זה הרגע, נשבע). What the hell? ומה יהיה עם אלו שמוסיפים לאחר כל מילה עשרות סימני קריאה ולא משחררים את האצבע לאחר לחיצה על האות האחרונה במילה? "אני רוצה למותתתתתתת!!!!!!!!!". הגעתי למסקנה שבגיל 23 האצבע מצליחה להשתחרר מהמקלדת באות האחרונה של המילה האחרונה, ומינון סימני הקריאה יורד ביחס הפוך לשנות חייך, כשהספירה לאחור מתחילה בגיל 17.
גם אני מעדיף לשתות קולה בקשית ישרה
בקשות החברות ממשיכות להגיע, ואני בשלי, ממשיך לסרב. יש את אלו העקשנים, שלעולם לא ירפו ממך. הם רוצים להיות חברים שלך ויהי מה. אלו הם הזוממים. הם נקראים כך משום שכל רצונם הוא גישה נוחה למאגר החברים שלך, כדי שיוכלו להמשיך ולבקש חברות מאלפי אנשים במרחב הווירטואלי, וכך להגדיל את פוטנציאל האנשים שיצפו בבן שלהם מנגן על מפוחית בעזרת נפיחות מבית השחי. ברור.
אני מתאר לעצמי שיש אנשים המסתובבים בינינו כאחד האדם, טרוטי עיניים ורועדי אצבעות, שעמוד הפייסבוק שלהם פתוח 24/7 כדי שיוכלו לענות לבקשות חברות ולשיחות צ'ט מזדמנות, להגיב על כל הודעה של כל איזה פלוץ מטג'יקיסטאן ב-Like, להעלות תמונות ילדות שלהם מחטטים באף אצל סבתא הניה בשנת 82', לשתף את כולם בכך ש"גם הם מעדיפים לשתות קולה בקשית מתקפלת מאשר בקשית ישרה" (אינני יודע מאיפה הרעיונות המהממים האלו, נשבע), להציע חברות לאנשים מפורסמים ששכרו מישהו אחר שינהל להם את דף הפייסבוק ולשתף את כולם בהגיגי ההייקו שלהם. עלים/ כמו חרק זכרי/ מרשרשים במגע/ הרוח על פניהם/ ואז/ שקט. מהמם. פשוט מהמם.
הטור הזה מוקדש לקבוצה שפתחתי בפייסבוק: "גם אני אוהב לשתות פאנטה ואז לבדוק עד כמה אני יכול לתלות את הרוק הצמיגי שלי באוויר לפני שהוא מתנתק ונופל לי על הרגל". אם אתם תוהים איך כל זה קשור לאופניים, ובכן - זה לא. אבל הייתי חייב לשתף מישהו במחשבותיי. הי, אולי אעלה את זה לפייסבוק. גדוללללללללל!!!!!!!!!!! Like.
נ.ב לעצמי: חייב למצוא שיטה לגרום לקסדה שלי לא להסריח. זה מרחיק ממני אנשים.
הכתבה המלאה התפרסמה במגזין
Mountain Bike Action, יולי 2010
גולשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב:
