כבר שנתיים שאני מחפש את עצמי בעולם האופניים, ואני מתכוון לזה באופן המוצלח ביותר של הביטוי. כלומר, להתאמן באופן קבוע כדי להתחרות בתחרויות XC כבר מזמן לא מעניין אותי, ואני אכן לא ממש מתאמן. מה שקורה הוא דבר מעניין - אני מתעורר לגמרי כשאני שומע על אירוע שבו אני רוצה לקחת חלק, יהיה זה מרוץ למרחקים אדירים (230 קילומטרים במדבר), מרוץ קצר במיוחד (דקה ו-20 שניות במיני דאונהיל בבן שמן) או אירוע מוזר (שעה של רכיבה בשכרות בעזרת אופני סינגלספיד). כל עוד מדובר בשני גלגלים ובהנעה שרירית, אני שם. זה החיבור לאופניים שמניע אותי, והיום, כששואלים אותי במה אני עובד, אני עונה: "אני רוכב על אופניים". הביאו לי הכל מהכל, רק שיהיה מעניין.
על כן, כששמעתי לראשונה על תחרות ה-RED BULL ROAD RAGE, נדלקתי לגמרי. הקונספט הוא פשוט. תחרות פור קרוס בירידה (ארבעה רוכבים ראש בראש), רק שהירידה ארוכה במיוחד, מהירה עד דמעות, מסוכנת עד כאב ומעייפת עד קצה גבול היכולת. אה, והיא לא מתקיימת בשטח, אלא על הכביש. במקרה הזה, אחד הכבישים המפותלים, היפים והמסוכנים ביותר שיש לישראל להציע - הירידה מרמת הגולן לחמת גדר - או בשמו השני, הכביש של מבוא חמה.
בחירתו של רדליך
האירוע הוא קונספט שרץ כבר כמה שנים ברחבי העולם, והנקודה המעניינת שבו היא שהוא מצליח למשוך אליו רוכבים מכל קצוות הקשת התחרותית. רוכבי כביש מנוסים ורוכבי דאונהיל אגרסיביים, רוכבי XC מהירים ורוכבי פור קרוס קרביים. התחרות הזו נוגעת בכל יכולות הרכיבה, כיוון שהיא טומנת בחובה את הדרישות הגבוהות ביותר מרוכב תחרותי בעל נטייה אובדנית.
איבוד הגובה האדיר מדבר לרוכבי הדאונהיל המנוסים, וקטעי הדיווש מושכים את רוכבי הכביש ואת רוכבי הקרוס קנטרי. אלמנט ה"ראש בראש" כשארבעה רוכבים מזנקים משער הברזל האוטומטי, מדבר מאוד אל הרוכבים התחרותיים באופיים, ואל רוכבי הפור קרוס, אלו שצריכים עוד אקשן חוץ מהתמודדות עצמית מול המסלול.
בחירת האופניים לתחרות מורכבת כל כך היא קריטית. מצד אחד, מדובר ברכיבת כביש מהירה מאוד, ועל כן אתה רוצה צמיגים חלקים, דקים ומנופחים מאוד, ותנוחת רכיבה רכונה לפנים, לקבלת התנגדות רוח נמוכה יותר ויכולת דיווש גבוהה. מצד שני, מדובר במסלול פסיכי, בעל פניות ראש סיכה של 180 מעלות ובזווית ירידה חזקה מאוד. נוסף על כך, יכולת הבלימה חשובה במיוחד, כמו גם בחירת נקודות הבלימה ושחרור ידיות הבלם.
מניסיון רכיבת הכביש שלי, ידעתי שאופני כביש, מבחינתי לפחות, אינם באים בחשבון. הישיבה רכונה מדי לפנים, הבלמים אינם נוסכים ביטחון, הצמיגים צרים מדי לסיבובים סופר צפופים, ונוסף על כך הפחד מחישוק שמתחמם יתר על המידה ומפנימית מפוצצת, כל אלו הביאו אותי לבחור באופני ההרים שלי. עכשיו, כל שנותר היה לבחור אילו אופניים ואילו חלקים.
החלטתי ללכת על אופני ה-29 אינצ'ים שלי עם צמיגי הכביש הרחבים יחסית (32 מילימטרים), עם זרועות ההינע של אופני כביש, עם גלגל שיניים 50 מלפנים, ועם מזלג קשיח לחלוטין מקרבון. בעזרתו הנדיבה של גבי, מנהל חנות טרק בנתניה, הצלחתי ליצור חיית מרוצים קלילה (תשעה קילוגרמים עגולים) וזריזה - כזו שנותנת לי ביטחון מלא באופניים ובירידות.
.jpg)
ראש בראש ב-80 קמ"ש
יום התחרות הגיע
שלושה ראנים של בחירת קווים, הילוכים ונקודות בלימה והאצה, ומיד עברנו למדידת הזמנים האישית על המסלול - לפיה ייבחרו רביעיות הפור קרוס וסדר המזנקים. מדידת הזמנים הייתה, בדיעבד, הראן הכי קשה ומעייף שהיה לי במהלך כל יום התחרות. החום הכבד ששרר באזור לא עזר להתאוששות, ודאגתי לשבת בצל, לשתות המון ולאכול בכל רגע נתון.
המתחמים שפתחה חברת רד בול היו מסודרים ומרשימים כתמיד. פחיות רד בול נגמעו, סנדוויצ'ים נאכלו על ימין ועל שמאל, ומחצלות מזמינות כיסו את מרחב המתחם, כך שרוכבים שרועים פרקדן היו מחזה שכיח. מיעוט המשתתפים (36 סך הכל) האיץ את תהליכי המיון הראשוני, ובעצם 32 רוכבים התחילו את הקרב על הגביע הנכסף.
לאחר שלב מדידות הזמנים החלו הלחשושים בקרב הרוכבים. בן קדמי, הדאונהילר המוכשר, קבע את הזמן המהיר ביותר - שלוש דקות ו-41 שניות. הוא בחר באופני כביש עם כידון שטח שטוח וצר - מעניין. הרוכב המפחיד מכולם, האירי יאנוש קוהלר, היה שלישי במקצה זה, עם זמן של שלוש דקות ו-47 שניות, ואני הגעתי שנייה אחת אחריו. "מגניב לגמרי, אני מספיק מהיר כדי להגיע לגמר", אמרתי לעצמי, אך כפי שלמדתי, לפור קרוס חוקים משלו, ולקיחת החלטות ברגעים קריטיים חשובה מאין כמוה להתנהלות התחרותית של הרוכב.
רביעיות
שלב הרביעיות הגיע, ולא הרגשתי כל לחץ. כל הזמן אמרתי לעצמי ששני הראשונים עוברים לשלב הבא, אז אין מה להשתולל. איזה... לאחר הזינוק הראשון שלי מצאתי עצמי רביעי בפנייה הראשונה, עם "כמעט ונפגע" בהתנגשות כתפיים עם רוכב אחר. החלטתי לעבור קדימה ולשלוט בגורלי ויהי מה. מיד לאחר הפנייה השנייה, בחלק העליון של המסלול, עליתי לפנים ולא הסתכלתי יותר לאחור. פתחתי פער גדול וניצחתי במקצה. הרגשתי בטוח בעצמי וביכולות שלי, ובו בזמן החלטתי שאיני רוצה למצוא עצמי תלוי בחסדיו וביכולותיו של רוכב אחר ברכיבה בסיבובים המוטרפים. החלטה זו תתגלה בהמשך ככזו שגם הפסידה לי את התחרות.
במקצה הבא כבר הייתי מתורגל לשבת על הרוכב המוביל בקטע הדיווש הארוך בחלקו הראשון של המסלול ולנוח מאחוריו, תוך שהוא נלחם ברוח החזקה הנושבת במהירויות של 70-80 קמ"ש, וברגע שמתחילים הסיבובים לפרוץ קדימה ולא להביט לאחור. זה עבד שוב ושוב, וניצחתי בכל המקצים שבהם השתתפתי, תוך שהרגשתי בטוח יותר לדחוף את האופניים לקצה בפניות. אך בה בעת גם הרגשתי עייף יותר ויותר. הרכיבה הארוכה מול הרוח, כמוביל של המקצה, נתנה בי אותותיה, ולקראת חצי הגמר הרגשתי עייף בטירוף.
תלת אופן דאונהיל
חצי הגמר
מקצה חצי הגמר שלי הפגיש אותי עם רומן צ'פרק - רוכב מנוסה, טכני ומהיר, עם אליעד דניאל - חבר קבוצתי ורוכב XC מוכשר שבחר להגיע עם אופני כביש, ועם אוהד בן חמו - רוכב הדאונהיל החלקלק. מולם התמודדתי במהלך היום, והייתי מהיר מהם. אבל כמו שכבר הזכרתי, לפור קרוס חוקים משלו.
התכנון שלי לחצי הגמר היה דומה - לשבת על המוביל בחלק הראשון ולעבור קדימה מיד עם תחילת הסיבובים - וכך גם עשיתי. הפער שפתחתי מרגע שעברתי לפנים היה גדול יחסית, וכל שנותר לי הוא לדווש ולא להביט לאחור. אך העייפות הגיעה ותפסה אותי. בסיבוב מהיר ותלול ימינה, אבן קטנה שישבה על הכביש גרמה לגלגל האחורי שלי להחליק ולברוח החוצה במהירות של יותר מ-50 קמ"ש. הצלחתי להתעשת, להתגבר על התקלה ולהגיע ראשון גם לרצף הסיבובים הבא, אך כבר לא הייתי מרוכז באותה המידה.
דיוושתי בטירוף, והפער נפתח שוב לאחר הסיבוב החד הבא, בזמן שצ'פרק ניסה לבצע מהלך התקפי, לחתוך את הסיבוב, והתהפך במהירות. שמעתי מאחוריי את ההתרחשות, אך לא הבטתי לאחור. הייתי עסוק בלדווש. רגליי כאבו עד דמעות, ושריר הארבע ראשי שלי שרף. הרגשתי איך כל כוחותיי אוזלים ממני, תוך שאני שומע רוכבים מתקרבים אליי מאחור. בישורת שלפני הסיבוב האחרון הם ישבו עליי לגמרי, ולפני הסיבוב האחרון של המסלול עקפו אותי ויצאו ממנו במרחק של שני גלגלים ממני. היו אלו דניאל ובן חמו. לא היה לי כלום לתת. נעמדתי ודיוושתי עם כל שבב כוח שעוד היה בגופי, ואפילו הצלחתי להתקרב לבן חמו, אבל זה היה מאוחר מדי. כל הפעמים שעליתי קדימה, פתחתי פער וניצחתי מקצה עמדו בשלב זה לרעתי. התעייפתי מאוד ולא שיחקתי את המשחק באופן טקטי.
הגמר
מאוכזב ועייף הגעתי לאוהל הסיום, וראיתי את הרביעייה האחרונה עולה במעלה, מתכוננת לראן הגמר. שלושה ישראלים ואירי אחד, שהראה עליונות בכל המקצים שבהם השתתף. קוהלר ניצח בכל שלב שבו השתתף, ובפער לא קטן. הוא פרץ תמיד קדימה ונלחם ברוח לבדו, בלי להביט לאחור, ובדיוק כמוני, ברגע הקובע, הוא נפל קורבן להחלטות שלו עצמו.
בראן הגמר קוהלר הוביל בבטחה עד אשר החליק ונפל, ובן חמו עקף אותו והתמקם במקום הראשון. בן חמו שעט בירידות ובסיבובים, וריח הניצחון הוביל אותו אל שער הסיום במקום הראשון. ניצחון יפה, מוצדק וחכם. הייתי שם כדי לראות את זה קורה, ושמחתי בשבילו את שמחת המנצחים. שמחתי בלבי שרוכב שטח מוצהר ניצח בתחרות הזו - הוכחה לשלמות המובנית שבכל רוכב שטח טוב. המהירות, היכולות הטכניות וההעזה, הן הן סגולותיו של רוכב שטח מנוסה, ובן חמו הוכיח זאת הלכה למעשה.
סיכומים
הרבה זמן לא הייתי מאוכזב כל כך. באתי לתחרות משוחרר מלחצים, נינוח ומהיר. אולם, יצאתי ממנה כשידי על התחתונה, ונזכרתי באמרה הישנה: "בכביש אל תהיה צודק, היה חכם". כל הכבוד לרד בול ולעז הרים על ההפקה המדהימה והמסובכת של האירוע. מדובר בנישת רכיבה אקסטרימית ומעניינת, שללא ספק יכולה למשוך עוד רוכבים לתוכה. יאללה, בשנה הבאה בירידות של מעלה עקרבים.
הכתבה המלאה התפרסמה במגזין
Mountain Bike Action, יולי 2010
גולשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב: