אילוסטרציה: photos to go
הבוטיק מת. יחי הבוטיק החדש
מהו יתרונן של חברות הבוטיק על החברות הגדולות המציעות את האופניים הטובים והמתוחכמים ביותר?
זיו שוורץ | MBA
30/08/2010
הכל התחיל במבט של בת זוגי, שלווה במלמול קל ופנה לכורסאות הסלון המנומנמות בביתנו. הבנתי מיד שהן נידונות לגלות שהן אינן ראויות יותר ושאין לי סיכוי, ולו הקלוש ביותר, להילחם על זכותן להמשיך לרבוץ בביתנו. הגעתי להכרה שאם ברצוני לשדרג את האופניים האישיים שלי בשנה הבאה, כדאי שאסכים. הסלון ילך ובמקומו יגיע חדש, ובשנה הבאה אני אשדרג את אופני האולמאונטיין שלי.
ואז החל מסע החיפוש אחרי הכורסאות החדשות. גררנו את רגלינו לאורכו ולרוחבו של רחוב הרצל, זכינו לבקר בכל מרכזי הריהוט ובכל חנויות המעצבים, והועמסנו במידע ובמושגים, שחלקם היו משעממים מאוד (זה מזרון גומאוויר ועץ מלא) וחלקם נשמעו כחלק מסיפור אגדות לילדים. "בד דוחה כתמים" הוא המושג המופלא ביותר שזכיתי להכיר. אישית, אני לא חושב שאפשר ל"דחות" את ילדיי מלמרוח שוקולד על הכורסאות החדשות, אלא אם כן הבד ישלוף מטאטא ויתחיל לרדוף אחריהם ברחבי הבית.
כילד, זכור לי שקניית הסלון לבית הוריי הייתה אקט מקודש כמעט. הוא (הסלון) היה אמור לשרוד לפחות כעשור ומחצה (אם לא יותר), וקנייתו הייתה כרוכה בהשקעה כספית לא קטנה. קיבלנו אותו לביתנו בחרדת קודש ובמשך השנתיים הראשונות אסור היה לנו לנשום לידו, לקפוץ עליו או לאכול בקרבתו. עברו חודשיים עד שאמי הסכימה להוריד ממנו את ציפוי הניילונים...
ואם נחזור לענייננו, אחרי חיפושים אינסופיים כיתתנו את רגלינו לעבר ענק הריהוט השוודי ולאחר דיון קצר נכנענו וקנינו שוב סט מעוצב, שוודאי ישרוד בבתינו שלוש שנים ומשם ימשיך אל עבר עתיד חדש באתר יד שתיים באגף הרהיטים המשומשים.
בין האופניים לספה
ומה בין זה לבין אופניים? נראה כי רשתות ענק בעלות כוח מכירה גדול הביאו את הבשורה לעולם הרהיטים בדיוק כמו שיצרני הענק מעולם האופניים עשו זאת בעולם הדו גלגלי. הכוח למכור ולהרוויח הרבה ומהר איפשר להם לגייס לשורותיהם את המעצבים הטובים ביותר, לגייס את הטכנולוגיות היעילות והמתוחכמות ביותר, וכל זאת כדי לספק לנו את צרכינו במהירות, ביעילות ולפרק זמן קצוב.
נראה כי יצרני הבוטיק בתחום האופניים, כמו בריהוט, מגלים בעשור האחרון כי ענקי האופניים הטיוואנים כבר לא רק מייצרים אופניים פשוטים ויעילים, אלא הם אלו העומדים בחוד החנית. חברות בוטיק מעבירות את פסי הייצור למזרח ונותנות ליצרני שלדות טיוואנים או סינים להטביע את לוגו חברתם היוקרתי על צינורות קרבון ואלומיניום ללא כל הסתייגות, וזאת מתוך ידיעה שאופני ההרים שלהם ישרדו, במקרה הטוב, כשנתיים עד שלוש שנים בידי הקונה המקורי. אז ערכם יצנח והם יגיעו לערימת מיחזור החומרים במזבלה העירונית מהר מהצפוי. אם זה העניין, אז למה לקנות אופני בוטיק?
כאשר ענקי האופניים מציעים יצירות קרבון קלילות במחירים החוצים את קו ה-30 אלף שקלים העמוסות בכל טוב, איזו הצדקה יש לכם לקנות שלדה ולהרכיב אותה עם חלקים על פי בחירה ולהגיע בסופו של דבר לתוצאה שלאו דווקא טובה יותר?
נראה כי לאמיתו של דבר אין לכך הצדקה. מעבר לענייני אגו או סטטוס, שגם אלו הולכים ונעלמים בעידן שבו חברות כגון טרק וסקוט מציעות לקהל אופני מרוץ בעשרת אלפים דולר, אין שום סיבה הגיונית לקנות שלדה להרכבה עצמית.
ואם בבחירת חלקים עצמאית עסקינן, אני מאמין שכל מוכרן המגלגל מפֶתח דלת חנות האופניים אופני קצה ב-30 אלף שקלים ישמח לבצע ללקוח העשיר והמאושר כל התאמה או החלפה של חלק במפרט על פי רצונו, ולעתים אף לעשות זאת ללא כל תוספת מחיר. ככה זה כשמוכרים יקר. יש מקום לרווח ולכן גם מקום ל"משחקי" החלפת חלקים.
שולטות בנישות הקטנות
ומה עושות חברות הבוטיק? הן הופכות באטיות לחברות "אמצע הזרם" המציעות קיטי בנייה מוזלים, וזאת כדי להפוך את אופניהן לתחרותיים יותר. רובן מעבירות בהדרגה את פסי הייצור שלהן למזרח או לחלופין ממציאות את עצמן מחדש.
ניינר היא אחת הדוגמאות לחברה שידעה לרכוב על טרנד הגלגלים הגדולים וזיהתה את הכמיהה שיש לקהל רוכבים ותיק לשלדות כרומולי זנב קשיח איכותיות. חברות שהתמחו בבניית אופני כרומולי וטיטניום בעבודות יד ובמספרים מצומצמים זוכות לתחייה ונותנות מענה לקהל רוכבים שרכב כבר על הכל, ובכל זאת מנסה להיראות ולהרגיש ייחודי.
נישות שאינן כדאיות לחברות הענק הופכות לנחלתן של חברות קטנות ואיכותיות שכמעט נעלמו בעשור האחרון. הדוגמה הקלאסית היא קהל רוכבי הסינגל ספיד, ההופך מזניח לבעל מספרים מכובדים בארצות הברית ובארץ והקונה אופניים בכמות המתקרבת אל זו של קהל רוכבי הפרירייד והדאונהיל. הראו לי חברת ענק אחת שמייצרת אופני סינגל ספיד 29 יוקרתיים... לא קל למצוא. פתאום עניין הבוטיק הופך ליותר מסתם דיון בלוגו או בשמה של חברה מסוימת. הבוטיק הופך, כמו בקבוק יין לאספנים, לסוג של נושא למביני עניין.
ההבדל העיקרי בין יצרני בוטיק אמיתיים לבין כל אלו המתיימרים להיות קל לזיהוי. הדוגמה המבוקשת היא מתעשיית הרכב, שבה ישנן חברות שכל מכונית שישלחו לחופשי מפֶתח המפעל תהפוך למכונית אספנים בחלוף השנים. פרארי ישנה או רולס רויס אצילית יהיו תמיד יצירות אמנות על גלגלים חסרות זמן. כך גם שלדות טיטניום או כרומולי בעבודת יד.
שלדות קרבון, בדיוק כמו המאזדה 3 של השכן, זוכות לתהילה קצרה, ובטווח של כמה שנים הופכות ללא רלוונטיות. תרבות הצריכה שלנו הופכת כל חדש לישן במהירות האור. שלדות כרומולי איכותיות או שלדות טיטניום יוקרתיות ייראו טוב על מתלה האופניים גם בחלוף עשור. הן יתיישנו להן בכבוד, ותמיד נהנה להניף עליהן עכוז בזמננו הפנוי. כמו כל דבר איכותי בחיים, הן דורשות סבלנות, ריכוז והמון אהבה.
אולי כשאתבגר אקנה לי כורסת טלוויזיה מעור של מעצב על, שתנוח לצד אופני הטיטניום בסלון. נראה לי שהשילוב בין השניים הוא הבוטיק האמיתי.
הכתבה המלאה התפרסמה במגזין
Mountain Bike Action, יולי 2010
גולשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב: