אילוסטרציה: Photos to go

לכתבה הקודמת לכתבה הבאה

הפעם הראשונה-השנייה שלי

תמר עולה לכיתה א' כאמא בפעם השנייה. כלומר, יואב עולה בפעם הראשונה. בחיוך היא נזכרת בדמעות שליוו את הפעם הראשונה ונבעו מהלידה השלישית

הירשמו לאתר שלנו

קבלו מגזין דיגיטלי במתנה

הירשמו לניוזלטרים

מנוי שנתי לסטודיו סי במתנה

כשאני כותבת את הטור הזה עדיין חופש גדול ואנחנו עובדים על פינת לימודים ליואב, כזו שתהיה רק שלו בחדר המשותף לו ולהלל. אני יודעת שזה לא הגיוני. אני יודעת שאחותו יושבת עד היום להכין שיעורים בפינת האוכל. אני יודעת שזה בשבילי ולא בשבילו. כמה דברים שאנחנו עושים בשבילם, אנחנו בעצם עושים בשבילנו? ובכל זאת, לא יכולה אחרת. יואבי שלי עולה לכיתה א'.

בזכות חצי אבטיח

ארבע שנים אחורה. אני בהריון, יש לי ילד רך בן שנתיים וחצי וילדה שעולה ל-א'. כל הקיץ ההוא עומד בסימן כיתה א' למרות ההריון הקשה. אני מתווכחת עם הרופא שיקבע תאריך לידה שיאפשר לי להיות בבית הספר ביום הראשון. הוא מסרב, צר מוחין שכמותו. הקיסרי נקבע ל-29 באוגוסט, ואני מבינה בבעתה שאת היום הראשון שלה בבית הספר הילדה שלי תעשה בלעדיי. אחותי הרי עד היום לא סולחת לי על שהיום הראשון שלה בגן צילה היה בלי אמא, שהלכה ללדת אותי.

ב-21 באוגוסט חמותי באה לבקר. אני מנצלת את הביקור שלה כדי ללכת לקנות ספרי לימוד. אני הולכת באמצע היום, בשרב הלוהט, עמוסת שקיות עם מחברות ורודות, ומרגישה באופן פרדוקסלי קצת יותר טוב. הנה, גם אני מתפקדת, הנה, גם לנעמה יש. ואז קורץ לי חצי אבטיח מהירקנייה. אני מחשבת שלא נורא אם אקח חצי קטן, יואב הרי לא אוכל כלום באותו קיץ חוץ מאבטיחים. וכך אני מגיעה הביתה מתנשפת, עמוסת שקיות. הצלחתי.

למחרת, במרפאת סוכרת ההריון שעליה אני מנויה, הדופק של העובר לא טוב, והרופא מסביר לי שזה מה שקורה יום אחרי שאמא הולכת לטייל בשרב. עניין של כמה שעות והלל נולד, שבוע לפני התאריך המיועד. לא לוקחים סיכונים. אני כועסת על עצמי כמו שלא כעסתי מעולם, אבל לא מצליחה שלא לחשוב: איזה מזל - לא נפסיד את כיתה א'.

ובאמת, אנחנו שם. אני בקושי עומדת על הרגליים, הלל אפרוח קטן וצהוב (באמת, היתה לו צהבת), וכשהרמקולים מבשרים על כניסת תלמידי כיתות א', אני פורצת בבכי הורמונלי ושוטף. מזל שיש משקפי שמש, ומזל שישנו הלל. אני קוברת את פניי בצרור הזעיר שהוא הוא, ובוכה מרה. בינתיים עוברת הבת שלי, פניה מרוכזים ונחושים, בתוך שער הפרחים. ברקע השיר "שלום כיתה א'", הורים עטים על הילדים עם מצלמות וידיאו, והשמש קופחת מעל.

ואת תחנה בזמן

אני מסתכלת על הבת שלי עכשיו. לפני ארבע שנים היא עברה כמעט באחת לתפקיד האחות הגדולה והאחראית. לא יודעת מה אתם חושבים, אבל לדעתי יש כאן סוג של חוסר הגינות. יש תרגיל קטן שאני עושה עם עצמי מדי פעם, לקחת ילד ילד ולהעביר אותו בתחנות זמן שונות.

למשל, מה ציפיתי מנעמה בגיל שש, לעומת מה שאני מצפה מיואב עכשיו, ומה ארצה מהלל כשיהיה באותו גיל? מה חשבתי שיואב צריך לעשות ולהיות כשהוא היה בן ארבע, ומה אני מצפה מהלל כעת, באותו גיל ממש? מבינים למה אני מתכוונת? אני מתכוונת לשאלת השאלות: מה אנחנו מצפים מהילדים שלנו בגלל שהגיעו לגיל מסוים, ולא בגלל שהם בשלים באמת לאותה ציפייה? והשאלה הנלווית, זו שהיא הקדמה לייסורי המצפון הידועים: מה הציפיות שלנו עושות להם?

ואם כבר ציפיות, אז מי בכלל ציפה שהם יגדלו כל כך מהר. החודש נעמה מתחילה כיתה ה'. יואב עולה ל-א'. ובעוד שנתיים גם הלל ילבש חולצת בית ספר, ואני אהיה זקנה באופן רשמי... תבינו, אני די מנוסה בענייני בית ספר, יש לי רקורד של ארבע שנים, וכבר ישבתי אצל המנהלת והייתי בוועד הכיתה. שום דבר לא זר לי, ובכל זאת הכל יתחיל מחדש. אני עדיין לא יודעת איזה שיר יהיה הפעם, אם יהיה שער פרחים או לא, אבל אני יודעת שאבכה. בטוח אבכה. איך לא?

גולשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב:

הורות כהפרעת קשב

זה מה שקורה כשיש לך יותר מדי זמן פנוי: את צופה בתוכניות הבוקר. באחת הפעמים האלה גיליתי שגם לי, איך לומר, יש הפרעת קשב

תמר אלפיה

מי מפחד מהחופש הגדול?

למה אנחנו מפחדים כ"כ מהחופש הגדול?

תמר אלפיה| הורים וילדים
איורים: יובל רוביצ'ק

4 תגובות

תוכנית ההתנתקות

איך יכולה אמא חרדתית להרפות מהדאגה לבתה?

תמר אלפייה

תגובות

טוען הודעות