אורי רדליך מדגמנת אחיזה. צילום: חנוך רדליך

לכתבה הקודמת לכתבה הבאה

בלי לערב הורים

אימוני הרכיבה נדחקים הצידה, השרשראות מחלידות לאטן על האופניים וצמיגי האופניים מאבדים את לחץ האוויר. חנוך רדליך הופך לאבא ומגלה שהחיים כבר לא יהיו אותו הדבר

הירשמו לאתר שלנו

קבלו מגזין דיגיטלי במתנה

הירשמו לניוזלטרים

ערכת טבחות במתנה

יום שבת היום. השעה היא ארבע וחצי לפנות בוקר. אלו השעות האהובות עליי, שעות הבוקר המוקדמות, כשהאור מתחיל למלא את השמים ומסמל את תחילת היום. בגדי הרכיבה כבר לגופי, הקסדה על הראש וצליל משאבת הרצפה ממלא את חדר האופניים ברעשי נשיפה מכניים וקצובים. מתכוננים ליום רכיבה, או שלא.

את יללות האוויר, שנדחס בצינור המשאבה בדרכו לנפח צמיג שמנמן כהכנה למפגש עם סלעים וכורכר, מחליפות צווחות של תינוקת קטנטנה, יפהפייה ואדמדמה. את בגדי הרכיבה הצבעוניים והנושמים מחליפים תחתונים, את הקסדה מחליף חיתול טטרה מבד (עם ציורים קטנים של פו הדב וחבריו) ואת תנועות הדיווש המוכרות מחליפות קפיצות בלתי פוסקות על כדור פיזיו ירוק באמצע חדר חשוך למחצה לצלילי "בייבי שלמה ארצי" (נשבע לכם, חפשו את זה בגוגל). הפכתי לאבא, מי היה מאמין.

מילאה חלל שהיה בי

רק לפני שנתיים וחודשיים חזרתי מחצי שנה של תחרויות אופני הרים, כרוכב מקצוען (בקנה מידה ישראלי) וכרווק מרוכז בעצמו ובדבר היחיד הקיים בחייו - אופניים. אימונים, שינה, תזונה, תחרויות וחוזר חלילה. ימי השבוע היו מלאים באימוני כביש וטכניקה, וסופי השבוע נתפסו על ידי תחרויות או אימוני נפח ארוכים. שנת הלילה התחילה בעשר בערב, ויציאות עם חברים היו מתרחשות רק אחת לארבעה שבועות, כי "אני בשבוע קל, מותר לי".

ועכשיו אני פה, נשוי ואב לבת מהממת. איני יכול לחשוב על מקום שונה יותר שבו הייתי יכול להיות, או על מקום אחר שבו הייתי רוצה להיות יותר. ההבדלים התהומיים בין חיי הקודמים לחיי החדשים עומדים מול עיניי כמעט כל בוקר, עת בכי דק מקפיץ אותי מן המיטה הנוחה ומריץ אותי אל עריסת בתי המתייפחת. עד לפני כמה שבועות היה זה השעון המעורר, המודיע בקול על תחילת ההתארגנות המוכרת לאימון רכיבה, שהקפיץ אותי מן המיטה החמה.

ועכשיו, כאן, בחושך, לפנות בוקר, אין זכר לאופניים, רק לאהבה ולחיבוק אבהי. אני אבא. אני מודה שחיי, עד לא מזמן, היו מלאים חוויות אדירות ומשמעותיות, שרובן היו קשורות באופן ישיר לאופניים. התחביב שלי (שהפך עם הזמן למקצוע) הביא אותי לפינות נידחות, לקצוות הרים נישאים, למדבריות צחיחים וליערות עבותים. החוויות שצברתי לאורך הדרך, האנשים שפגשתי והכרתי, ההישגים האישיים והמפלות הכואבות - הכל חרות בזכרוני, מוחשי ואמיתי, עד שאני יכול להריח את פריחת עצי האספן בקולורדו, את טחב העצים בצפון קרולינה ואת ריח האבק על בגדי הרכיבה שלי לאחר סיום תחרות ה-230 קילומטרים על הסינגל ספיד שלי.

אבל אף אחת מהחוויות האלו לא הכינה אותי לאותו רגע ב-19 בספטמבר, שבו ראיתי את אורי, הבת שלי, מגיחה לאוויר העולם ונלחמת על נשימותיה הראשונות. היא מילאה איזה חלל שהיה בי, ואפילו לא ידעתי על קיומו - הרגשתי כאילו מישהו מילא את ריאותיי שלי באוויר חדש, מלא תוכן ראשוני של אבהות טרייה. הרגשתי כמו אדם שונה, כאילו מילאתי את ייעודי. מוזר, לא חשבתי שארגיש כך.

החיים, כך נראה, כבר לא יהיו אותו הדבר, לעולם. עכשיו אני קודם כל אבא, אחר כך כל דבר אחר. הלילות, כך נראה, גם הם כבר לא יהיו אותו דבר, לעולם.

היא שלי, לתמיד

חודש קצר של הורות לימודית גרם לי להעריך מחדש את ההורים שלי (שישה ילדים!), ובעצם, כל הורה באשר הוא. אני מסיר בפניכם את הקסדה. רק למה לא אמרתם לי שזה דורשני ותובעני כל כך? כאילו יש איזו קליקה השומרת לעצמה בסוד את העובדה שלגדל תינוק בן יומו זה 24 שעות ביממה של עבודה רציפה וקשה. ואולי בעצם אמרתם לי אבל לא הקשבתי? ייתכן.

בתור אב צעיר האמור לפרנס משפחה, רמת הדאגות רק עולה, ומקצוע כמו מדריך/מאמן/כתב/רוכב אופניים דורש יצירתיות כדי להגיע לרמת הכנסה נאותה. אבל יצירתיות מעולם לא חסרה לי, ולכן החלטתי להרחיב את תחומי ההתעניינות שלי ולהוציא ספר שירים, לייצר אופניים מפסטה (פוסילי) ולהתחיל למכור מוצרים של טאפרוור - יש להם פתרונות אחסון מדהימים.

וברצינות, לשמחתי המקצוע שלי מאפשר לי לבלות לא מעט בבית, וחוץ משעתיים מוקדמות מאוד בבוקר ושעתיים-שלוש אחר הצהריים, אני נמצא עם בתי ואשתי בכל רגע שמתאפשר לי. האמת, שווה כל רגע. לראות את המבטים השונים על פניה של אורי, להיות נוכח בקשר הבלתי ייאמן של אם ותינוקת בעת ההנקה, ולהבין שהתינוקת הזו היא הדבר הכי גדול שאי פעם יצרתי, ושעליי לשמור עליה מכל רע וללוות אותה כל רגע בחייה. ההבנה הזו עוד לא חלחלה מספיק, ככל הנראה, כי היא מכה בי כל פעם מחדש. התינוקת הזו היא שלי, שלנו, לתמיד. לא ייאמן.

אימוני הרכיבה נדחקו הצדה, השרשראות מחלידות לאטן על האופניים, הגריז שבצירי הגלגלים מתייבש, וצמיגי האופניים מאבדים את לחץ האוויר שלהם. הם יכולים לחכות. ובינתיים, ביום שבת בבוקר, כבר קרוב ל-07:20, ובמקום לדווש את דרכי בין המוני אדם בסינגלים של בן שמן, אני מנענע בעדינות מטה-מעלה את היצירה הגדולה ביותר שלי, זו שלעולם לא תשעמם אותי או תאכזב אותי. זו שמחייכת מתוך אינסטינקט, בוכה כי לא נוח לה או כי היא רעבה, ומשתינה עליי כל פעם שאני מחליף לה חיתול. אתם רואים? משתינים עליי, ואני מאושר. כנראה שבאמת הפכתי לאבא.

על אופניים, מסלולים, חלפים וכל מה שביניהם בפורום אופניים בתפוז

תגובות

טוען הודעות