בניגוד לעבר, אז טענו מומחים לפסיכולוגיה כי התנהגות הילד היא תוצאה ישירה של הסביבה, הרי שהיום ברור שתינוקות אינם נולדים כלוח חלק. בשנות ה-50 נהגו פסיכולוגים לכוון אצבע מאשימה אל ההורים בכל מה שקשור להתנהגויות שונות של ילדיהם. שנים אחר כך השתנו הגישות באופן דרמטי והמומחים הסבירו כי ילדים מסוימים הם "קשים" - כי כך נולדו. המקור הוא בביולוגיה, טענו, ולהורה אין ברירה אלא ללמוד לחיות עם אותן תכונות. גם גישה זו, לא סייעה רבות ואף הגבילה את ההורים במתן סיוע לילדם.
היום הפסיכולוגים מסכימים ביניהם כי לכולנו טמפרמנט מסוים, ויש ילדים בעלי טמפרמנט מאתגר יותר מאחרים. הקושי הכרוך בגידולם אינו אפיזודה חולפת כי אם גורם קבוע, הדורש מההורים אנרגיה רבה וכוחות נפשיים גדולים.
אבל ילדים מאתגרים, אינם חייבים להיכנע לביולוגיה ולהיות נידונים לקשיים תמידיים. כדי להתמודד, לסייע ואף לשנות את אותו "צו גורלי", מציע אחד הפסיכיאטרים המובילים בתחום הילדים בארצות הברית, פרופ' סטנלי גרינשפן, גישה אופטימית יותר. לפי גישה זו, חיים עם ילד שהיה בתחילת דרכו מאתגר או "קשה", אינם חייבים להיות שדה קרב תמידי.
על פי משנתו, אותה הוא פורש בספרו "הילד המאתגר", גם תכונות הנתפסות ככאלה שאינן משתנות, כמו למשל פחד מגירוי חדש, תגובות ממהרות לכעוס, או חוסר רצון להתערות בחברה ולשחק, יכולות לקבל תפנית משמעותית. למעשה, טיפול הורי בשלבים מוקדמים, הוא מסביר, יכול לא רק לשנות את התנהגותו של הילד ואת אישיותו אלא אפילו את הדרך שבה מערכת העצבים שלו פועלת. לפי גישה זו, ילדים מאתגרים יכולים להפוך נעימים יותר, גמישים ובוטחים באחרים.
"ילדים מאתגרים יכולים להפוך נעימים יותר, גמישים ובוטחים באחרים."
אילוסטרציה: PHOTOS ASAP
ההורה יכול להיות הפתרון
ההתמודדות עם ילד מאתגר אינה פשוטה. היא עלולה אף להחריף כאשר להורה, הדמות הקרובה ביותר אל הילד, יש אופי מנוגד לחלוטין לזה של ילדו, או לחלופין, דומה עד מאוד.
אם פעילה, נמרצת ואקטיבית יכולה ללדת ילד עדין ורגיש הזקוק לפעילויות המתבצעות בהדרגה ואינו מתקשר בקלות רבה עם הסביבה. לאם כזו יכול אף להיוולד ילד השקוע בתוך עולמו, שתגובותיו איטיות ואינן עומדות בקצב החיים שלה עצמה.
אך לפרופ' גרינשפן חשוב להדגיש: ההורה אינו הסיבה למצב הקיים, אך הוא יכול להיות הפתרון. כאשר מסירים מעל ההורה את האשם ובמקביל משחררים מהאשמה גם את הילד, ופועלים באופן נכון, לאורך זמן ניתן לחולל שינוי עצום.
לדבריו, ניכרת חשיבות רבה למפגש בין אישיות ההורה לזו של ילדו. ראשית יש להבין את הילד ואת הטמפרמנט שלו, לרדת לעומקה של משמעות הדברים עבורנו, ובשלב הבא - לנסות לפגוש את הילד בנקודה שתעזור לו. על ההורה לזכור כי הילד אינו יכול להשתנות, בוודאי לא בשלבים הראשונים בחייו, ועל ההורים מוטלת האחריות להתאים את עצמם.
ליטוף של נוצה מרגיש כמו נייר זכוכית
פרופ' גרינשפן מסביר, כי על מנת ליצור הבנה ואמון עם הילד, חשוב להבין את החוויה שהוא עובר. מחקרים רבים הוכיחו כי בניגוד לאמונה שכולנו חווים את החוויות החושיות הבסיסיות שלנו באופן דומה, הרי שילדים נבדלים מהותית בדרך שבה הם קולטים את המראות, הקולות, המגע, הריחות והתנועה.
בשונה מהילדים בעלי הרגישות, למשל, יש כאלה המאופיינים בתת רגישות, ומצויים בחסך של גירויים. כדי למשוך את תשומת ליבם של האחרונים, יש להשתמש בגירוי חזק במיוחד. ילדים אלה יחבבו מגע חזק כמו היאבקות או סלטות באוויר ובאופן טבעי, אגב, יניחו שגם אחרים אוהבים. פרופ' גרינשפן מבהיר, כי מגע של נוצה שיכול להיות נעים ומדגדג לילד אחד, עלול להיות משפשף כמו מגע נייר זכוכית עבור אחר. ילדים בעלי רגישויות יתר יחוו גירויים שונים כבעלי עוצמה חזקה מדי, מאיימים ו'מקפיצים' בעוד שילדים אחרים ייהנו מהם.
"מגע של נוצה שנעים לילד אחד, עלול להיות כמו מגע נייר זכוכית עבור אחר".
PHOTOS ASAP
איך ההורים יכולים לסייע
חמשת הסוגים של הילדים המאתגרים
בספרו "הילד המאתגר" מציג פרופ' סטנלי גרינשפן חמש קטגוריות, שכוללות את המאפיינים המקשים על ההורים את התקשורת וחיי היומיום בבית:
הילד הרגיש - מפגין זהירות וחששנות. הילד הרגיש יגיב בחוזקה לכל גירוי, קול ומגע.
הילד השקוע בעצמו - חי בעולם פנטסיה, ועלול להיראות אפאתי. זמן התגובה שלו איטי והוא מעדיף את המוכר לו.
הילד הסרבן - מגלה עקשנות ושתלטנות. יש לו נטייה לפרפקציוניזם והוא נכנס למאבקי כוח.
הילד הלא מרוכז - קשה לו להישאר במקום אחד או לשים לב ליותר מנושא אחד בכל פעם. הוא נראה חסר שקט, ורבים חושבים בטעות שמדובר בהפרעת קשב.
הילד הפעיל-אגרסיבי - זהו ילד אימפולסיבי המגיב באופן פיזי למצבים רבים. הוא פועל במהירות לפני שהוא בוחן את המצב.
יש לציין כי אישיותם של חלק מהילדים תואמת בדיוק את הדגם המוצג ואילו במקרים אחרים, מדובר בשילוב של כמה קטגוריות.
קיימים כמה עקרונות בסיסיים כיצד לסייע לילדים רגישים:
אמפתיה, חום וגמישות: מכיוון שילדים רגישים חשים את רגשותיהם בעוצמה רבה ועלולים להיות מוצפים מהם בקלות, הדרך להקל עליהם היא בעזרת אמפתיה ותמיכה. פרופ' גרינשפן מציע להורים למצוא תנוחות שבהן התינוק חש בנוח יותר ואף להסביר לו מה עובר עליו. הילד אולי לא יבין את הדברים אך יקלוט את כוונת הוריו לעזור לו, ואת המסר שאפשר לתת שם ומשמעות לתחושות.
בנוסף, חשוב להלביש ילדים רגישים בבגדי כותנה רכים ונוחים, ללא התווית העלולה להציק מאחור, להנמיך את מקלט הטלוויזיה ולהימנע מהשמעת רעשים חזקים.
הבנייה וגבולות: אל מול האמפתיה שהילד זקוק לה, ניצבים גם הבנייה וגבולות. אם תינוקת בת שנה וחצי אינה רוצה להתחלק בצעצועיה עם אחיה, אפשר לומר לה "אני יודע שאת כועסת ורוצה את כל הצעצועים לעצמך, אבל גם אח שלך רוצה צעצוע". בכך מגלה ההורה אמפתיה לרצונותיה וכעסה, אך הוא אינו מציע הגנת יתר.
עידוד יוזמה: לעיתים קרובות, ילדים רגישים חשים חסרי אונים ומגיבים בפאסיביות או בצורך עז לשלוט על סביבתם. לכן חשוב לעודד את יוזמתם ועצמאותם באופן הדרגתי. אם בן השלוש נצמד לאמו ולא מאפשר לה להכין ארוחת ערב, אפשר לפנות אליו ולבקש ממנו "לעזור בבישול". בשלב הבא אפשר לקחת את הילד למטבח ולכוון אותו לשחק בשולחן האוכל ליד ההורה.
עידוד התבוננות עצמית: מכיוון שילדים רגישים מוצפים לעיתים על יד תחושותיהם, יש לסייע להם להגדיר אותם רגשות ולהתמודד איתם. קשה לילד להבחין בין תחושות של בדידות, עצב או כעס. ילד שחזר מהגן עצוב יוכל לומר כי החברים לא רצו לשחק איתו, אך לא יוכל למקד את הרגשות. במקרים כאלה, ההורה יכול לדבר על עצמו ועל חוויות דומות שאירעו לו בילדותו.
פרופ' גרינשפן מזכיר, כי חשוב שהורה לילד רגיש, לא יתבייש ברגישויות של ילדו ולא יתנצל עליהן, אלא ידבר עליהן בצורה טבעית. אין כל בושה במשפט: "מאור אינו אוהב שמתקרבים אליו יותר מדי".
התנהגויות לא נכונות
לעומת זאת, יש כמה התנהגויות שרצוי שההורים יימנעו מהן:
מעבר מקיצוניות אחת לשנייה: לעיתים מגלה ההורה אמפתיות רבה לילדו, אך לא מציב לו גבולות באשר להתנהגותו. בשלב מסוים נגמרת לו הסבלנות והוא הופך, באופן דרמטי ומיידי לנוקשה, כועס ולא אמפתי. מעבר קיצוני זה מבלבל את הילד, ומונע ממנו לפתח כוחות פנימיים להתמודדות.
הגנת יתר: כאשר ההורים יושבים ליד מיטתו של ילד בן שלוש במשך שעות ארוכות בגלל שהוא פוחד משודדים, מדובר בהגנת יתר הגורמת לילד להיות תלותי עוד יותר. תלותיות זו תביא אותו לתובענות הולכת וגדלה.
לקיחת צעד אחורה: חלק מההורים מעדיפים להימנע מהקושי ומהכעסים ולוקחים צעד לאחור. האב מגיע מאוחר מהעבודה, האם עסוקה בענייניה, וקיימת התעלמות מהבעיה.
פיצול בין ההורים: קורה שהאם במשפחה מגוננת יתר על הילד על המידה ואינה מציבה לו גבולות ואילו האב נוקשה, כועס או מרוחק. מצב כזה, לדברי פרופ' גרינשפן, יוצר בלבול וחוסר יכולת של הילד ללמוד להתמודד עם קשייו.
דלית בלונדר-רון היא פסיכולוגית קלינית