קרקוב. צילום: א.ס.א.פ קריאייטיב Deymos - Shutterstock

לכתבה הקודמת לכתבה הבאה

זיכרונות מפולין

גליה גוטמן, שנולדה בורשה, נסעה לפולין ולאוקראינה כדי לבקר בתחנות שבהן חיו בני משפחתה. בדרך היא גילתה שלצד הסיפורים המשפחתיים המשעשעים יש פרק היסטורי כואב

הירשמו לאתר שלנו

קבלו מגזין דיגיטלי במתנה

הירשמו לניוזלטרים

חופשה בקפריסין במתנה

ביוני 1992 נודע לי שמתארגן טיול של שני דורות לפולין ולאוקראינה המערבית. כעבור חודשיים הייתי בורשה בירת פולין, שבה נולדתי בפברואר 1948. כשהייתי בת שנה עליתי עם הורי לישראל, כך שאת פולין הכרתי רק מהסיפורים, אך בעיקר רציתי לראות במו עיני את העיירה זבראז' (Zbarazh) שבאוקראינה המערבית (אז גליציה Galicja), שם נולדו וגדלו הורי, הסבים שלי והדודים שלי מצד אמי ומצד אבי. נסעתי במסגרת טיול מאורגן בעקבות הסיפורים והזיכרונות.

סבא שלי התבלבל

נחתנו בורשה (Warszawa, ורשווה בפולנית), ואני החלטתי להסתובב בעיר עצמאית, בעקבות הסיפורים ששמעתי בבית. מיהרתי לרחוב מרשאוקובסקה (Ulica Marszałkowska), אחד הרחובות הראשיים בעיר, ששם שכנה הקליניקה שבה נולדתי. ורשה נחרבה כמעט עד היסוד במלחמת העולם השנייה, ולזכותם של הפולנים ייאמר שמיד בתום המלחמה הם ניגשו למלאכת השיקום. ניסיתי לדמיין את סבא ליפא ויינזפט (סבי מצד אמי) מטייל איתי בעגלה ברחובות העיר הנבנית מחדש, כדי שהתינוקת תנשום אוויר צח של חורף ורשאי. כיום הרחוב הוא דוגמה לשיקום היסטורי של בניינים עתיקים, לצד בנייה כוחנית שנעשתה בשנות ה-50 לפי מיטב המסורת הבולשביקית.

בכיכר דפילאד (Plac Defilad) שכמעט נושקת לרחוב מרשאוקובסקה (מצד מערב), ניצב ארמון התרבות והמדע (פוואץ קולטורי אי נאוקי, Pałac Kultury i Nauki, בקיצור PKiN), מהבולטים בעיר. ארמון התרבות הוענק לורשה כ"מתנה" מברית המועצות, והוא אולי הדוגמה הטובה ביותר לסגנון האדריכלות הסוציאליסטית. עם זאת, האדריכל הרוסי לב רודנב שילב בו גם אלמנטים אדריכליים מפולין של תקופת הרנסנס. בגובה של כ-230 מטר, הוא עדיין הבניין הגבוה ביותר בפולין. והוא משמש כמרכז כנסים ויש בו גם קולנוע וחנויות ספרים. ממרפסת התצפית שבקומה ה-30, המזמנת מבט נהדר על ורשה, עשיתי היכרות מגבוה עם העיר שבה נולדתי.

מכאן המשכתי דרומה לכיוון שדרות ירוזולימסקי (Aleje Jerozolimskie, שדרות ירושלים) והלכתי עליהן מזרחה לכיוון נהר ויסלה (Wisła, ויסווה בהגייה הפולנית, או ויסטולה Vistula). כשהגעתי לפארק שבו שוכן מוזיאון הצבא הפולני (מוזאום ווֹיסקה פולסקגו, (Muzeum Wojska Polskiego, בשדרות ירוזולימסקי 3, התחלתי לצחוק. נזכרתי בסיפור המשפחתי המיתולוגי על סבא ליפא, שלקח אותי יום אחד לטיול באחד מהפארקים של ורשה. בדרך הביתה הבין פתאום שלקח בטעות עגלה עם תינוק זר, וכל עוד רוחו בו רץ בחזרה לפארק להשיב את האבידה. הפארק הרחב הזה, כמו גם פארק ואז'נקי (Łazienki Królewskie או Park Łazienkowski) הענק והיפהפה שבמרכז ורשה, הזכירו לי את הגעגועים שעלו מהסיפורים של הורי על הפארקים ועל היערות של פולין. אני חושבת שהירוק הזה ומזג האוויר הנפלא בקיץ היו בין הדברים היחידים שהתגעגעו אליהם.

פארק ואז'ינקי בורשה. הפארקים הם אחד הדברים היחידים שהורי התגעגעו אליהם. צילום:  Pioter Wierzbowski, Archives of Warsawa Tourist Office

אופרה ורכבת למחנה השמדה

לעיר לבוב (בפולנית Lwów, באוקראינית Lviv, בגרמנית Lemberg), פעם בירתה המפוארת של גליציה המזרחית וכיום העיר הגדולה באוקראינה המערבית, הגענו בטיסה מורשה. אחרי שאבי סיים את לימודיו באוניברסיטה הוא החל לעבוד כעורך דין בלבוב, אז עיר שוקקת, בליינית ופולנית בהווייתה התרבותית. העיר, כמו כל מחוז גליציה בשעתו, היתה בשליטת האימפריה האוסטרו-הונגרית, וההוד וההדר ניכרים גם כיום בבנייניה המרשימים, שנבנו במסורת הרנסנס והבארוק. העיר נודעה גם כמרכז יהודי תוסס ובתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה כשליש מתושביה (כ-110 אלף איש) היו יהודים, ובהם לא מעט משכילים שעסקו במקצועות חופשיים. כך זה היה עד פלישת הנאצים ביוני 1941.

למרות החורבן שידעה במלחמה וההזנחה של שנים על ידי שלטונות ברית המועצות בשנים שלאחר מכן, עדיין ניכר בעיר עברה המפואר, שבו פעלו זו לצד זו תרבויות שונות. למשל, רחוב שבצ'נקה (Shevchenka), על שמו של טאראס שבצ'נקו (Taras Shevchenko), המשורר האוקראיני הלאומי, מוביל לאזור כיכר מיצקביצ'ה (Mitskevycha), שבה ניצב מ-1900 ועד היום פסלו המרשים של אדם מיצקביץ', המשורר הלאומי של פולין.

אם ממשיכים מכיכר מיצקביצ'ה מזרחה לרחוב בראטיב רוגטינציב (Brativ Rogatyntsiv) וצפונה לרחוב הליצקה (Halyts'ka) מגיעים לכיכר השוק, הרינוק (Rynok). מהסיפורים של אבי זכרתי את הכיכר היפה, את מרכז העיר העתיקה (שהוכר ב-1998 כאתר מורשת עולמי על ידי אונסק"ו), את הארכיטקטורה המיוחדת של עשרות כנסיותיה, והכרתי אפילו שירי שיכורים מהווי הברים העליזים של אז.

ברוח שמחה המשכתי לבית האופרה היפהפה (Lviv state academic opera and ballet, theatre of Solomiya Krushelnytska) שנקרא על שם הזמרת סולומיה קרושלניצקה, שבשדרות סוובודי (Svobody). בפולנית קראו לו ויילקי טיאטר (התיאטרון הגדול, Wielki Teatr) ואבא שלי נהג לשיר לי אריות מתוך אופרות ששמע שם. אלא שביקור במחוזות האלה רחוק מלהיות שמח. כשיצאנו מהעיר חלפנו על פני המבנה היפה של תחנת הרכבת הראשית שברחוב דבירצבה (Dvirtseva), שממנה נשלחו מאות אלפים מיהודי גליציה למחנה ההשמדה בלז'ץ' (Bełżec) שבפולין.

בית האופרה של לבוב. צילום: א.ס.א.פ. קריאייטיב | IV Nikolony, Shutterstock

אמא, הפולנים הגיעו

כ-130 קילומטר ממזרח ללבוב שוכנת העיר טרנופול (בפולנית Tarnopol, באוקראינית Ternopil), עיר פלך בגליציה של אז, ואחת הערים הגדולות באוקראינה המערבית כיום. הדרך אליה עוברת באוקראינה מהסיפורים - שדות רחבים שאדמתם כהה ודשנה, פרות, איכר מאחורי מחרשה רתומה לזוג שוורים, אווזים ותרנגולות בצדי הדרכים וקן של חסידה על צריח כנסייה.

כשהגענו לטרנופול קפצו עלינו בבושקות - סבתות מקומיות - שרצו למכור לנו פרחי גלדיולה. המשכנו לפארק שבצ'נקו (Shevchenka) המטופח, שעל גדת האגם המלאכותי הגדול של העיר. ילדים ששיחקו בפארק הביטו בנו בסקרנות. אחד מהם רץ לאימו בהתרגשות וקרא, "מאמא, מאמא, פולקי פריישלי" ("אמא, אמא, הפולנים הגיעו" ברוסית). עמדנו וצחקנו כי כבר לא נראינו להם "יהודים", כמו פעם, אלא כמו "סתם" פולנים.

בית הכנסת הוסב למפעל מאווררים

למחרת נסענו במונית לזבראז', השוכנת במרחק של כ-20 קילומטר מצפון לטרנופול. יותר מ-3,000 יהודים (כשליש מכלל האוכלוסייה חיו בזבראז' לפני המלחמה. רק כ-60 מהם שרדו, ברובם צעירים כמו אבי, שברחו לרוסיה בעקבות הצבא האדום. רבים מהבתים שהיו שייכים ליהודים עומדים עדיין על תלם והם מאוכלסים כיום ברובם על ידי אוקראינים. עמדנו מאחורי השער הנעול של בית הכנסת הגדול של העיירה. כיום זהו מפעל למאווררים, אך לא היה מי שיפתח לנו את השער.

כשהגענו לבית של סבא ליפא לא היה לי ספק. זה בדיוק אותו בית קומתיים גדול שהכרתי מהתמונות בשחור-לבן. אני חושבת שהוא עדיין היפה בבתי העיירה, והוא היה גם הבית הראשון בזבראז' שהותקנה בו אמבטיה עם מים זורמים. חייכתי לעצמי וחשבתי שסבתא בתיה אהבה את החיים הטובים. דפקתי בדלת. דיירי הבית האוקראינים דווקא הגיבו יפה, הזמינו אותי להיכנס פנימה, ומיד טרחו לספר לי עד כמה הבית היה הרוס כשנכנסו לגור בו וכמה כסף השקיעו בשיפוצו. אל תדאגו, חשבתי לעצמי, לא באתי כדי להחזיר לעצמי רכוש.

הלכנו לאורך נהר גנייזנה (Gniezna) הזורם לאורך העיירה. הוא אינו אלא יובל של הנהר סרט (Seret) שבטרנופול, אבל כשהייתי ילדה חשבתי שזהו נהר עצום. איך יכול להיות אחרת, אם אמא ואבא שלי וכל החברים היו שוחים בו כל הקיץ, וגולשים עליו במחליקיים כל החורף?

הגענו גם לבית היפה ברחוב ברודצקה (Brodetska) שאותו בנה סבי מצד אבי, משה ברלס, זמן קצר לפני המלחמה. משפחתו של אבי - אביו ואמו, אחותו וגיסו ובתם הקטנה קמילה - נספו כולם בשואה. הוא עצמו לא חזר לזבראז' מעולם.

ברחובה הראשי של העיירה, בקומה השנייה של אחד מהבניינים, שכן פעם ה"קהל" (משרדי הקהילה היהודית). בקומה הראשונה היתה הקונדיטוריה של הגברת ברבשובה, שאפתה את השטרודלים הכי טובים בעולם. בעת שבאנו פעלה כאן מסעדה עלובה והזמנו בה פיצה. אחת מאיתנו שאלה את הקופאית, אישה מבוגרת, אם נותרו יהודים בזבראז'. היא הביטה בה בפליאה וענתה: "לא גברתי, מה פתאום גברתי".

גליה גוטמן - חובבת מסעות ועיתונאית, ילידת פולין

גולשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב:

מינכן, משחק ילדים

מור עיקם את הפרצוף, שלי רצתה לדיסני, וסטיב אלן, אבא וחובב הרפתקאות, קיווה שמינכן תחשל את אופיים. ובכן, הוא טעה בגדול

סטיב אלן, מסע עולמי

העיר בין הגשרים

גמלה סטאן, העיר העתיקה של סטוקהולם, מציגה לתייר סמטאות צרות מימי הביניים, חנויות עתיקות, כנסיות, כיכרות ופסלים

טלי הרדאבל, מסע עולמי

רג'סטאן של המלכים

המטייל ברחבי רג'סטאן ובמערב הודו עומד נפעם מול שפע הארמונות והמבצרים המעטרים את הנוף, עדות לתקופה בה שלטו המלכים הגדולים. מסע בסגנון מלכותי

מוטי אפשטיין, מסע עולמי

תגובות

טוען הודעות