הערב תעלה על המגרש בקייפטאון הנבחרת שזכתה ביותר גביעי עולם מכל נבחרת אחרת, הלא היא נבחרת ברזיל. אבל ברזיל היא לא רק כדורגל. כשאומרים ברזיל חושבים על קרנבל, על בשר, על חופים וקצב, הרבה קצב. ובתרבות שבה שולטת השמחה, לא פלא שגם אומנות הלחימה היא סוג של ריקוד ותת-תרבות בפני עצמה. הכירו את הקפואירה, פילוסופיית חיים עם חיוך.
"קפואריסט טוב אינו נופל, אך אם יום אחד הוא נופל - הוא נופל טוב" פתגם קפואירה
לקפוארה (CAPOEIRA בפורטוגזית) כמה פירושים:
-
בניב המקומי של האינדיאנים הברזילאים הכוונה לאזור של יער כרות שמתרחשת בו צמיחה מחודשת של עשב ושיחים. על פי המיתוס, העבדים היו בורחים אל הסבך הזה כדי להתאמן.
-
"קפו" פירושו בברזילאית תרנגול ו"קפוארה" פירושה כלוב/סלסילת תרנגולות שהיו מניחים על הראש ומביאים לשוק. העבדים היו מביאים את התרנגולות לשוק, ומתאמנים שם בקפוארה. השם מרמז גם על הדמיון לקרב תרנגולים.
-
על פי הפירוש היבש והפשוט ביותר, קפוארה הוא כינויו של אדם העוסק בתחום.
-
על פי פירוש ססגוני יותר, קפוארה היא ציפור הידועה בריקוד חיזור מעניין וקרבי מעט, המזכיר את תנועות אומנות הלחימה.
מאומנות נחותה לספורט פופולארי
"הראשונים שהחלו לעסוק בקפוארה היו עבדים שהמשיכו לעסוק באומנות זו גם לאחר שחרורם", אומר דורון לוקס, בעל דרגת אינסטרטור. "עם הזמן התרחבו החוגים שעסקו בקפוארה, הנחשבת היום בברזיל לספורט הלאומי מספר 2, אחרי הכדורגל". לקראת סוף המאה ה-19 התגבשו בריו חבורות רחוב (מלטה) שעסקו בקפוארה וחיו חיי פשע. "פוליטיקאים נהגו לשכור מלטה כזאת או אחרת כדי שיפריעו לעצרות בחירות של מתנגד פוליטי, למשל.
תנועות בסיסיות של קפוארה
-
ז'ינגה (GINGA, התנודדות). תנועה שבה הלוחמים מתנודדים מצד לצד. זו תנועה סיבובית, עם הרבה הטיות, המעודדת את הזרימה בקרב. הז'ינגה חשובה מאוד, והיא מאפיינת את התנועה של הלוחם הוותיק. לעתים היא מעניקה למתאמן את הכינוי שלו.
-
הסטרה (RASTEIRA, הכשלה). תנועת שמטרתה להכשיל את היריב על ידי גריפת כף רגלו כאשר הוא מבצע בעיטה.
-
אסקיבה (הימנעות). תנועת הגנה שבה הלוחם נמנע מהבעיטה באמצעות התכופפות.
-
קבסדה (CABESADA, נגיחה). שימוש בראש באמצעי התקפה מפתיע - מכוון לבטן או לפרצוף.
-
נגצ'יבה (NEGATIVA, תנועת רצפה). דרכו של הקפואריסט לשמור על דינמיות כשהוא במנח שפוף.
"במלחמת ברזיל-פרגוואי, באמצע המאה ה-19, נשלחו הרבה קפואריסטים לקרב. יש טענה שהם נשלחו כדי למות, אך הם הפגינו אומץ לב, קיבלו עיטורים רבים, ועם חזרתם לריו עלתה יוקרתה של הקפוארה. בשלב זה גם בני תערובת ולבנים התחילו לעסוק בה. אולם ב-1890, עם עלייתם של הרפובליקנים לשלטון, הוצאה הקפוארה אל מחוץ לחוק, כיוון שרוב הקפואריסטים אהדו את המלוכנים. רבים מהם נתפסו והוגלו לאי מרוחק למשך כמה חודשים, וזו הייתה מכה קשה לקפוארה", אומר לוקס.
"בתחילת המאה ה-20 החלה ברזיל להתעורר אל מקורותיה ולחדש את מסורותיה. בין השאר עורר הנשיא ז'טוליו ורגס את הגאווה הברזילאית על ידי הדגשת העיסוק בקפוארה".
תת-תרבות מחויכת
"קפוארה היא הרבה יותר מאומנות לחימה", טוען לוקס. "זוהי תת-תרבות שלמה: שפה, שירה, נגינה, קצב ותנועה. אלה שפות שונות המשולבות בהוֹדה (RODA, מעגל הקפוארה). אין ספק שהקרב הוא המרכיב הבסיסי, אבל לא מדובר רק בשיח הגופני, כי גם השיח המוזיקלי משפיע. הנגינה יכולה להשפיע על אופי המשחק בהודה".
האדם העוסק בקפוארה משחק ומשתעשע. זהו לא בדיוק ריקוד, לא בדיוק קרב, אלא "משחק הקפואירה". האיכות המשועשעת מחזקת את מראית העין הקונדסית כדי להשיג את השחרור ואת האפשרות לאלתר ומצד שני - להסוות את ההתקפה. "יותר מזה, ישנה המילה 'ואג'יאה', שפירושה התנהלות נינוחה במהלך הקרב, בחיוך ובחופשיות, אבל מתחת לפני השטח - פקיחת עין כי ההתקפה יכולה להגיע בצורה מהירה, אכזרית, ולא בהכרח הוגנת".
היבט נוסף בפן המשחקי של הקפוארה הוא הענקת כינוי לכל משתתף, המציין תחום מסוים באופיו, בהתנהלותו או באופן שבו הוא מבצע את הז'ינגה. בעבר שימש הנוהג הזה לבלבול ולעיכוב חוקרי המשטרה, בניסיונם לעצור קפואריסט זה או אחר.
העוסק בקפוארה משחק ומשתעשע. זהו לא בדיוק ריקוד, לא בדיוק קרב
הקפוארה כמיקרוקוסמוס
למביט מהצד נראית הקפוארה ארצית, שופעת חוכמת רחוב פשוטה, אולם למיטיב להתבונן מתגלות תובנות עמוקות, פילוסופיית חיים של ממש.
"אם בקראטה למשל ישנו פן של ריכוז, של ניתוק רגשי, יצירת אנרגיה פנימית בדאן-טיין (מרכז האנרגיה העיקרי, המצוי מתחת לטבור, לפי התפיסה האוריינטלית), בקפוארה מגיעים לשחרור באמצעות ההווי הפולקלוריסטי, והקפואריסט מאמץ לעצמו אותה איכות ערמומית ופקחית", מסביר לוקס את ההבדל הבסיסי בין הקפוארה לתורות הלחימה המזרחיות.
"איכות זו מחסנת אותו מפני כעס או עלבון, העשויים לפגום בזרימת קרב המשחק, ואף לסכן את המשתתפים. בקפוארה הלוחמים מקבלים את האנרגיה שלהם מהקבוצה, מההודה, מהקהל ומהמוזיקה".
פתגם קפוארה אומר: "קפואריסט אחד אינו יודע מה הוא עושה. השניים יודעים", ואכן משחק הקפוארה ברמותיו הגבוהות מתבטא בשיתוף פעולה מורכב מאוד, המשולב בהתקפות מפתיעות. מבחינה זו היא מראה לחיי היומיום: אנחנו צריכים לשתף פעולה עם הסביבה שלנו, אבל לשמור גם על הערמומיות ועל הפיקחות שלנו, בבחינת "כבדהו וחשדהו" כדרך חיים. יש כאן פן פילוסופי עמוק: אם נפלת אל תתרסק, קום מיד והמשך לנוע עם חיוך על הפנים. לא רק במשחק הקפוארה, אלא במאבקי החיים. צריך לדעת לשתף פעולה לא בתמימות אלא בפיקחות.
הקפוארה מלמדת גם כיצד להתפייס. "אחרי שלוחם אחד הפיל את רעהו בהודה, יש לפעמים פסק זמן שבו המפיל קורא ליריבו להקיף איתו את המעגל ורק אז מתחדש המשחק. פסק הזמן הזה מכונה ווֹלטַה דוּמוּנדוּ (סיבובו של העולם). בשירים מקומיים רבים מציינים את מעגל ההודה ואת המתרחש בתוכו כעולם בזעיר אנפין. הקפוארה היא מיקרוקוסמוס, והסיבוב הוא ההמשכיות. נפלת - אבל העולם ממשיך להסתובב, החיים ממשיכים לזרום".
עובדות מעניינות על קפוארה
הרעיון שמאחורי התנועות
בקפוארה נמנעים מהתקפה בצורת חדירה ובמקומה עושים שימוש בהצלפה, גריפה וכדומה. לאחר התנתקות מההתקפה ישנה חזרה מהירה למצב מחויך, זורם. חשיבות רבה ניתנת גם למבט: יש מבט ישיר, ויש הצצות שונות מלמטה, מאחור, מהצד. קפואריסטים ותיקים מתאמנים בראייה מרחבית, שבה אין התמקדות ביריב אלא ראייה של 360 מעלות, מה שמונע קריאה יעילה של מהלכיו.
איך מושג נוקאאוט?
"המושג 'נוקאאוט' אינו קיים בקפוארה, אבל המצב הכי דומה לו הוא כאשר אחד הלוחמים מצליח להכשיל את בן זוגו והוא נופל עם הישבן על הרצפה. הקפואריסטים הוותיקים היו מופיעים לקרב בחליפה לבנה, לפני ההליכה לכנסייה. לאחר קרבות המשחק היה עליהם לשטוף את ידיהם ורגליהם מאבק הרחוב, ולהפגין בלובן חליפתם את העובדה שלא הוכנעו באף קרב", מחייך לוקס.
"מי ששר מפחיד את הרע שבתוכו"
הקפוארה מפעילה את הגוף בצורה טוטאלית. היא משפרת את גמישותם ועוצמתם של הראש, הצוואר, חגורת הכתפיים, החזה, הגב והרגליים. היא מפתחת גם את הקואורדינציה ואת חוש הקצב. יש להאזין לנגינה, להתמקד ביריב, להפעיל את הגוף, לבצע את התנועות האקרובטיות בצורה מתואמת, והשילוב הזה מפעיל את המוח בצורה מאוד מגוונת.
לוקס מדגיש גם את תרומתה של הקפוארה לפורקן מתחים. "אתה בא לקפוארה כדי להשתחרר. אתה שר. יש פתגם פורטוגזי שאומר: 'מי ששר, מפחיד את הרע שבתוכו'. השירה, הנגינה והקצב תורמים לשחרור נפשי. קפוארה זה משהו שמח".
העיסוק בקפוארה משפר גם את היכולת לשתף פעולה ולהבין את תפקידו של היחיד כחלק מקבוצה: "המתרגלים מחליפים זה את זה בהפעלת כלי הנגינה, בשירה ובלחימה, זה נהדר בעיקר אצל ילדים", אומר לוקס. "אתה חלק מקבוצה, אתה חייב לתרום לה, לקחת על עצמך תפקידים שונים (שירה, נגינה, עידוד) ולא רק להשתתף בקרבות המשחק. בברזיל קפוארה נלמדת בבתי ספר כשיעור ספורט, בגלל ערכה החינוכי".
בלי גיבורים בלתי מנוצחים
לוקס גילה לראשונה את הקפואה בברזיל, ב"טיול אחרי צבא" שעשה ב-1986. הוא נשבה בקסמה ומצא בה לא רק יופי תרבותי אלא גם חוכמת רחוב שלימדה אותו איך להסתדר גם במקומות שבהם היה מסוכן לזרים להסתובב. הוא התאהב ב"קלות הבלתי נסבלת של הקיום" שבמנטליות הברזילאית.
"מעבר להיותה יפה, עשירה בביטוי ושמחה, מה שאני אוהב בקפוארה זה שהיא מאוד אנושית. היא לא מחפשת את הגיבור הבלתי מנוצח או את האושר האינסופי, אלא דווקא מדברת על כך שבחיים לא הכל כל כך ברור, על כך שלכל אחד יש נפילות, קטנות וגדולות, ומלמדת אותנו איך לקום מה'הסטרות' שהחיים מזמנים לנו ואיך להישאר משוחרר, יצירתי, עם חיוך על הפנים, ולזרום עם משחק החיים".
דורון לוקס, 43, בעל דרגת אינסטרוטור, מלמד בקריית גת ובנתיבות, מרכז קורס מדריכי קפוארה בבית הספר למאמנים בוינגייט. כתב את הספר "קפוארה - ז'ינגה על חוד התער" בהוצאת הקיבוץ המאוחד.