מה היו סיכוייו של ישוע להיוותר בחיים, אילו היה מורד מהצלב לאחר שעות אחדות בשמש הלוהטת ופצעי דקירה אחדים? קרוב לוודאי שהיה נפטר לאחר יום או יומיים בשל זיהום, התייבשות, אי-ספיקת כליות ואולי גם בשל הטיפול שהיה ניתן לו.
2006 שנים לאחר מכן, מהם סיכוייו של אדם שנפצע בצורה דומה להיוותר בחיים? אין כל ספק שאפשר, בטיפול מתאים, להציל אדם כזה. הרופאים היו מחדירים לו עירוי לתוך הווריד, תמיסה המכילה אלקטרוליטים יונים וגלוקוז היתה מפצה על איבוד הנוזלים, את הפצעים היו מחטאים ומוסיפים תרופות אנטיביוטיות בהתאם לרגישות החיידק. אילו הכליות היו נפגעות, קרוב לוודאי שהיו מפעילים את מכשיר הדיאליזה ומנקים את הרעלים שהצטברו. לאחר תקופת החלמה קצרה היה הפצוע עוזב את בית-החולים, והשאר - היסטוריה.
מה קרה לאנושות במהלך אלפיים השנים הללו - זאת כולנו לומדים מספרי ההיסטוריה. מלכים שלטו ונעלמו, עמים נדדו, ופותחו כלי נשק שהגיעו לשיאם בימינו אלה, שבהם אפשר להשמיד את העולם במחי לחיצת כפתור. כמובן, נתגלו חוקי טבע ופוענחו רבות מחידות היקום. ובשביל צדדי, שנחשב חשוב רק אם היה יכול לשרת את מכונת המלחמה, הלכו אנשים רבים פורצי דרך, אשר לא ביקשו לתור עולמות רחוקים או לגלות כיצד להפוך עפר לזהב, אלא להתבונן אל תוככי הדבר הקרוב ביותר אלינו - גוף האדם ותחלואיו.
אנו יודעים שהקדמונים אכן ידעו פרק-מה בהלכות חולים ופצועים: נמצאו עצמות ושרידי גולגולות בנות אלפי שנים בפרו ויותר מאוחר במצרים, אשר העידו כי בעליהם זכו לטיפול נאות: השבר התאחה בצורה טובה, או שנמצאו שרידי תחבושות שכיסו על פצע שהתרפא.
הרפואה התקדמה במקביל להסרת המגבלות על חופש הדיבור, היכולת להביע דעות ולכפור במוסכמות, ובד בבד עם התקדמות החשיבה המדעית, עד לקפיצה האדירה שהתחוללה עם גילוי מחוללי המחלות ופיתוח היכולות לחדור לגוף האדם באמצעות קרני רנטגן מחד גיסא, וכן לערות דם, לשכך כאבים ואף להתגבר על מנגנון הדחייה ולאפשר השתלת איברים. מחלות אחדות נכחדו לחלוטין, אחרות עדיין מאיימות כבימי קדם, ובינתיים מתגלות מחלות חדשות, מסוכנות לא פחות.
האם אפשר לציין את נקודות המפנה? האם אפשר לבנות היכל שבו יוצבו דיוקנאות פורצי הדרך ויתוארו סיפורי התגליות ותרומתן הרבה לאנושות? קרוב לוודאי שבוני ההיכל הזה יעמדו בפני לחצים פוליטיים ולאומיים רבים. הצרפתים יהללו (בצדק!) את פסטר; האמריקנים את מורטון, מגלה האֶתֶר כחומר הרדמה; ואילו האוסטרים יצביעו על פרויד - וכך תרבה המחלוקת.
ואולם, אף שרבות מהתגליות עצמן היו פרי עבודתו של חוקר אחד או חוקרים אחדים בעלי שיעור קומה, הרי שכל תגלית כזו נבעה גם מהתפתחות ממושכת בהרבה, שנבעה ממחשבותיהם וממעשיהם של אנשים רבים - גם אם החוקר שהגיע אל התגלית לא היה כלל ער לכך.
עם גילוי האפשרות להתבונן גם במבנה התאי החל התיאור ההיסטולוגי של מבנה הרקמה הבריאה
אלוסטרציה: ASAP photos
אם עלי לציין עשרה ציוני דרך בתולדות הרפואה, אבחר לעשות זאת שלא בדרך המקובלת. בבחירתי אסתמך על תחושתי האישית ועל השקפת עולמי הרפואית-חברתית, הרואה לא רק את האדם המקבל טיפול להצלת חיים, אלא את החברה כמכלול המושפע מההתרחשויות ומהתגליות.
1. היפוקרטס: הגוף כאתר המחלה - תסמינים, דיאגנוזה ופרוגנוזה
הרופא היווני היפוקרטס, שנולד באי קוֹס בשנת 460 לפני הספירה, נחשב ל"אבי הרפואה המערבית". עד ימיו של היפוקרטס נחשבו המחלות לעונש שהטילו על האדם. את הדֶבר והשחין שלח הקדוש ברוך הוא על מצרים, והוא שהרג, בחרון אפו, את בכוריהם במגפה. הטיפול המקובל במחלות היה לרצות את האלים, אם בהקרבת קרבנות או בשינוי ההתנהגות.
היפוקרטס פרץ דרך חדשה כאשר הלך אל גוף האדם לחפש בו את הסיבה למחלה. הוא קבע כי יש ארבע לֵיחוֹת (דם, מרה שחורה, מרה צהובה ופלגמה). האיזון בין ארבע ליחות אלה הוא הקובע את מצב הבריאות, ועודף של אחת מהן יוצר חוסר איזון שיש לטפל בו בהתאם. כדי לדעת מהו היחס בין הליחות על הרופא לשאול את החולה שאלות, ולאחר מכן לבדוק אותו ולקבוע את האבחנה (דיאגנוזה) ואת התפתחותה הצפויה (פרוגנוזה). למעשה, זוהי שיטת העבודה המקובלת עד ימינו אלה. עד היום הזה ברור לרופאים כי השיחה עם החולה עשויה לתרום רבות ולכוון את השואל אל האבחנה הנכונה.
יש המשערים כי היפוקרטס לא היה דמות היסטורית אמיתית, אלא מייצג של אסכולה. קשה להאמין כי את כל הכתבים הרבים שהותיר אכן כתב אדם אחד. אך כנקודת ציון מסמנת תורתו של היפוקרטס את הצעד הראשון והמשפיע בהתפתחות הרפואה. נדרשו שנים רבות כדי להפריך את תיאוריית הליחות וכדי לפרוץ דרך חדשה, אך אין ספק שבית מדרשו של האיש הצביע על הכיוון הנכון. גם לשבועה המפורסמת שלו היתה חשיבות מוסרית והיסטורית רבה, אף שכיום איבדה רבות מערכה המעשי, ורבים תובעים לשנותה בהתאם להתקדמות מדע הרפואה.
2. המבט אל תוך הגוף
ואולם, עדיין היה הכרח לעשות את המסע הארוך והמייגע אל פְּנים גוף האדם. את החיצוניות למדו היטב לא הרופאים, אלא דווקא האמנים - הציירים. לאונרדו דה וינצ'י (שנולד בשנת 1450 לספירה היה בין הראשונים שעשו נתיחות שלאחר המוות. היפוקרטס לא הזכיר כלל בכתביו את הצורך להבין את הנעשה מתחת לעור. אריסטו סבר כי הידוע על בעלי-חיים מספיק כדי להניח כי הדברים דומים אצל האדם; ואילו גלנוס (Galenus), גדול הרופאים של האימפריה הרומית, חשב כי די לתלמידיו שילמדו על מבנה גופם של קופים.
האם אפשר לומר כי האפיפיור פרדריק השני הוא שפרץ את הדרך, בשנת 1230? פרדריק השני קבע כי החפץ להיות רופא חייב בשנת השתלמות באנטומיה שבמהלכה יבצע נתיחות של גופות. אלא שהאפיפיורים שבאו אחריו ביטלו את ההוראה ועיכבו את התפתחות הידע במשך לשנים רבות.
דה וינצ'י, 250 שנה מאוחר יותר, לא הוציא לאור ספר אנטומיה מסודר, וציוריו המרשימים נותרו פזורים עד אשר קובצו כולם יחד למוזיאון הקרוי על שמו במילנו. מי שפרסם את הספר המאויר הראשון לאנטומיה היה האנטומיסט אנדראה וזליוס (Vesalius), (נולד ב-1514) ולכן ייזכר תמיד כאחד מהחלוצים.
הקושי בהשגת גופות לנתיחה ואיסורי הדת האטו את המחקר אך לא מנעו את איסוף הידע. רק עם גילוי האפשרות להתבונן גם במבנה התאי בעזרת המיקרוסקופ החל התיאור ההיסטולוגי של מבנה הרקמה הבריאה ואחר כך של זו הנגועה, ובעקבותיה האפשרות ליטול דגימה זעירה ועל פיה לקבוע אבחנה , דבר יום ביומו בבתי-החולים.
3. שמירת ההגיינה: נפש בריאה בגוף בריא
אף שלא ידעו על קיום חיידקים ומחוללי מחלות ולא הבינו את הסיבה ואת המסובב, ראו אנשי רומא חשיבות רבה בפעולות מניעה, מניעת מחלות ושמירה על תרבות הגוף. מה שמכונה היום בשם "קידום בריאות", שמירת כושר גופני , סנטיציה ודאגה לאיסוף הפרשות בבחינת "והיה מחננו טהור".
אפשר עדיין לראות בשרידי רומא העתיקה את מערכות המים והרחצה, לא כל שכן את מערכת בתי השימוש המשוכללת, אשר ללא כל ספק מנעה התפשטות מחלות. מניעת מגיפה או עצירתה לפני התפשטות היא אחת התרומות החשובות לרפואה. ואי אפשר שלא להזכיר את הדרך בה הרחיקו את המצורעים כפי שמתואר במקרא.
הסיבה להתפשטות מגיפת כולרה ברובע סוהו של העיר לונדון בשנת 1854 התגלתה על ידי רופא בשם ג'ון סנואו (Snow) , שהיה גם הרופא המרדים הראשון . סנואו גילה כי מקור המחלה במי הבאר שממנה שאבו מים תושבי הרובע. הציור מתאר את משאבת המים ככלי בידיו של מלאך המוות. גם בטרם התגלו החידקים כגורמי מחלות ניתן היה על ידי בדיקה מקיפה , הקרויה כיום חקירה אפידמיולוגית , לגלות מהיכן הגיעה מחלה מסוימת וכיצד לעצור אותה.
משאבת המים ככלי בידיו של מלאך המוות
הראשון שגילה את הקשר שבין המגורים בשכונות עוני לבין התפרצויות הכולרה ומחלות אחרות היה רופא כללי בליברפול שסיים את לימודי הרפואה בשנת 1829 ושמו ד"ר וויליאם דונקאן (Duncan). הוא שם לב למצבם של העניים בעיר ולקשר שבין תנאי המגורים למצב הבריאות (והחולי) של התושבים. אי לכך החל בפעולות מניעה והיה אחראי לתוכנית הסניטציה של העיר.
מאוחר יותר הוא התמנה, לראשונה בעולם, לממונה על בריאות הציבור. פלורנס נייטינגל, האימא הגדולה של מקצוע הסיעוד, שמה גם היא לב לקשר שבין תנאי חיים לתחלואה - במקרה שלה בית החולים בסקוטרי בתורכיה, שהחיילים שהגיעו אליו נפטרו בעיקר ממחלות זיהומיות. פרט לכך שהיא קבעה נורמות חדשות בבית החולים (ניקיון, רחצה, חיטוי) היא אספה את הנתונים לגבי תחלואה ותמותה והביאה אותם לפני השלטונות בצורת טבלאות ודיאגראמות. אלו הוכיחו ללא צל של ספק כי פעולות מניעה וניקיון מפחיתות תמותה ותחלואה ולפיכך מאפשרות את חזרת החיילים לשדה הקרב.
מאז ועד היום נאבקים אנשי בריאות הציבור במחלות מידבקות ובאורחות חיים המהווים סיכון כמו עישון , השמנה וחוסר פעילות גופנית. אפשר ליחס את השינויים הכבירים שחלו בבריאות הציבור להכרה בתועלתן של פעולות מנע. מעניין לציין כי עוד בטרם ידע האדם מה גורם לשחפת, כבר היה ברור כי ניתן להקטין את התחלואה בשיעור ניכר על ידי שינוי בבניית השיכונים לפועלים ועל ידי שיפור התזונה ואורח החיים. פעולות למען בריאות הציבור נמשכות עד ימינו אלה בהתאם לאותם קווים שהתוו לראשונה כבר במאה הראשונה לספירה - "נפש בריאה בגוף בריא".
4. המיקרוביולוגיה - זיהוי מחוללי המחלה
זיהוי מחוללי המחלה, החיידקים, לא בא לפתע. לואי פסטר (Pasteur) או רוברט קוך (Koch) אינם היחידים שאפשר להציב את דמותם בפנתיאון האישים שתרמו לתובנה זו. רבים לפניהם העלו תיאוריות שונות אשר היו נכונות, אך הן התפתחות החשיבה המדעית הן חוסר בטכנולוגיה מנעו מהתיאוריות הללו לבוא לידי מימוש.
כבר ב-1590 נוצר מכשיר ההגדלה הראשון , בשנת 1660 תאר רוברט הוּק (Hooke) את שראה בעזרת "מיקרוסקופ" ואילו ואן לווינהוק Van) (Leeuwenhoek היה היוצר הראשון של המיקרוסקופ. כך אפשר היה להתבונן במה שאינו נראה לעין ולבצע ניסויים כדי להוכיח שחי נוצר רק מחי. מכאן הייתה פתוחה הדרך ללואי פסטר וללורד ליסטר (Lister) לקבוע את הצורך ברחיצת ידים לפני ניתוח ובהתזת חומרי חיטוי כדי לחסל את גורמי המחלה .
רוברט קוך, מגלה חיידק האנטרקס (גחלת) קבע את העקרונות שלו שהצעידו את המיקרוביולוגיה לתגליות הגדולות, ליצירת חיסונים ולביעור מחלות רבות. כל מי שתרם לידע זה הסתמך על מחקרים קודמים והוסיף משלו - בהתאם ליכולת הטכנית ולנסיבות.
5. ניתוחים ללא כאב
קפיצת דרך ניכרת ברפואה התרחשה בזכות הדגמת יכולת האֶתר להדביר את הכאב. ההרדמה הפומבית הראשונה נערכה בבוסטון ב-16 באוגוסט 1846, והמדגים קבל עם היה מרפא שיניים שרלטן ואיש בעל עבר פלילי עשיר בשם תומס מורטון (Morton) היו כאלה שהשתמשו באתר ובגז הצחוק כמדבירי כאב, אולם מורטון, ממניעים אנוכיים וכספיים, הראה לרופאי בית החולים הכללי של מסצוסטס כיצד חומר שהביא סגור בבקבוק , שממנו נדף בתחילה ריח עז של תפוזים, מביא לכך שמר גרין יעבור הוצאת גידול שומני קטן מצווארו ללא כל כאב.
ריח התפוז שהוסיף הנוכל מורטון היה כדי שלא יזהו כי המדובר באתר, שריחו ידוע לכל. בין השאר הביא מורטון לתצוגה גם את עורך דינו כדי שירשום פטנט על החומר ויקבל כמה סנטים עבור כל הרדמה שתתבצע. אלא שקל מהרה התגלה כי האתר הוא החומר הפעיל, ותוך ימים פשטה השמועה ברחבי אמריקה ועברה כברק לשאר היבשות.
למיכל הזה הוכנס אתר. האדים עברו דרך צינור עץ אל דרכי הנשימה של המנותח והשרו הרדמה, דהיינו אבדן הכרה ותחושת כאב לכל פרק הזמן שבו אדי האתר חודרים אל דרכי הנשימה. כך, לראשונה בתולדות האנושות, התאפשרו כריתת אבר או ניתוח ללא כאב. כל כך פשוט - והמתינו לכך 1847 שנה מאז הורד ישו מן הצלב.
האדים עברו דרך צינור עץ אל דרכי הנשימה של המנותח והשרו הרדמה
הרגע שבו היה ברור לכול כי ניתן להדביר את הכאב וכי ניתן לטפל כירורגית באדם ללא ייסורים היה רגע של תפנית היסטורית אדירה. עד אותו יום כמעט שלא נערכו ניתוחים, ואנשים עשו הכול כדי לא להגיע לשולחן הניתוחים, שהיה דומה יותר לקרש שבו משתמשים קצבי הבשר.
6. קרני רנטגן: מה נמצא מתחת לעור?
ב-1895 הצליח קונרד רנטגן ((Röntgen לצלם את ידה של אשתו בעזרת קרני X . כף היד וכל עצמותיה היו פרושים לפני המסתכל כאילו הסירו ממנה את העור. מובן שהטבעת שנשארה על אצבעה רק הגבירה את הרושם. גם במקרה זה התפשט הידע במהירות עצומה: תוך ימים החלו להשתמש בשיטה לצורכי שעשוע והיו מצלמים גבירות נכבדות כדי להראות מה נמצא מתחת לשלל חצאיותיהן. עם התרחבות השימוש בקרני X עמדו גם על סכנות הקרינה שלהן. לכבודו של רנטגן נקראו הקרניים על שמו והוא אף זכה בפרס נובל.
היום, בעזרת שיפורים טכנולוגיים, הגיעה טכניקת צילומי הרנטגן לרמות דיוק וחדירה גבוהות ביותר. אפשר ליצור מתמונות הרנטגן דגם תלת מימדי של איברי הגוף. הרנטגן מפנה מקומו בהדרגה לשיטות יותר חודרות ומדויקות ופחות מסוכנות מבחינת הקרינה: שימוש בשדות מגנטיים או בגלים על שמעיים. ואולם אין ספק כי ההתחלה הייתה בפעולתו הנועזת והחכמה של רנטגן.
7. מחזור הדם
אל הדם הזורם בעורקים הגיעו מאוחר מאוד. מחזור הדם תואר לראשונה על ידי וויליאם הרווי ((Harvey בשנת 1628. מכיוון שהנתיחות נעשו תמיד על גופות לא היתה בידי החוקרים האפשרות לראות את הלב ואת כלי הדם בעת פעולתם. הרווי, בעזרת ניסויים פשוטים והרבה חוכמה, תיאר את מחזור הדם.
את סוגי הדם תאר החוקר קרל לנדשטיינר (Lendsteiner) בשנת 1901, אולם קדמו לו רבים אשר ניסו לערות דם מאדם לאדם או מבעלי חיים לאדם. ההפתעה הייתה כי חלק ממקרי עירוי דם הביאו לתוצאה טובה, קרוב לוודאי בזכות ההתאמה בין דם התורם לזה של הנתרם ומשום שהעירוי נעשה מיד לאחר הקזת הדם.
גילוי סוגי הדם והדרך לקבוע את סוגו ולשמרו הביא לכך שמיליוני בני אדם נעזרים בעירוי דם, בעזרת מומחים בהמטולוגיה ובנקי הדם, בעת פציעה או ניתוח ולשם טיפול במחלות שונות.
8. פרמקולוגיה: מתרופות עממיות לכימיה אנליטית
אלפי חוקרים מכל התחומים הביאו לפריצת דרך טיפולית בעזרת פיתוח תרופות. הפרמקולוגיה שאבה מידע מחוקרי צמחים שהיו בשימוש עממי ואכן הביאו תועלת, מהתפתחות הכימיה האנליטית ומהיכולת לייצר במעבדה תרכובות שניתן להנדסן כך שיפעלו בדיוק בכיוון הרצוי. האפשרות להוסיף להרדמה באתר תרופות הגורמות לשיתוק שרירים הנמשך כארבעים דקות וחולף לאחר מכן, השפיעה רבות על היכולת הניתוחית.
קוררה היה הרעל שבו נמשחו חיציהם של הציידים בניו זילנד; הרעל התפשט בגוף החיה והיא פסקה מלרוץ ואחר כך פסקה נשימתה. החומר בודד מכמה צמחים והוכן במעבדה, ובשנת 1942 רופא קנדי בשם הרולד גריפט' (Griffith) ביצע ניתוח לכריתת תוספתן תוך שהוא מסתייע בהרפיית שרירים; היתה זו מהפכה נוספת בהרדמה. החומר הוחלף בשנות השבעים בתרופות "חכמות" ובטוחות יותר, אולם סוד מבנה התרופה ופעולתה הם שנתנו לחוקרים, המצוידים באמצעים לגילוי המבנה המולקולרי, את היכולת לייצר תרופה חדשה במעבדה.
אל הארסנל במלחמה במחלות התווספו תרופות אנטיביוטיות שונות, תרופות לוויסות קצב הלב ולשינויי לחץ הדם וכן תרופות רבות המשפיעות על מצבו הנפשי של המשתמש. כאן חברו התרופות לממלכת הטיפול בנפגעי נפש וגרמו מהפכה אמיתית ביחס אל חולי הנפש ואל המוסדות האיומים שבהם שהו החולים האומללים הללו.
9. פסיכופרמקולוגיה -היחס לחולי הנפש
משך שנים ארוכות התייחסו אל חולי הנפש כאל אנשים שיש להרחיקם מהחברה, לכלוא ולהלביש בכתונת כפייה. מוסדות האשפוז דמו למרתפי עינויים והחולים נקשרו או רותקו למיטתם בכבלים. תרומתם של כמה רופאים שעסקו בטיפול ב"משוגעים" היה בבניית כסא לריסון החולה או מיטה מיוחדת שאליה נקשרו החולים. בשנת 1792 הקים אדם שלא היה רופא אלא נמנה עם כת הקווקרים באנגליה מעון לאשפוז חולי נפש.
האיש, וויליאם טיוק Tuke) ) ראה את התנאים שבהם חיו החולים וחשב כי יש צורך לשנות את היחס כלפיהם, ולראות בהם ילדים שנישבו ולא סכנה לחברה. אולם חלף זמן רב עד שהיחס למוכי גורל אלה אכן השתנה.
ב-1900 הסביר לנו זיגמונד פרויד את פשר החלומות והציע את הפסיכואנליזה. חשיבותו הגדולה של פרויד היא בשינוי המחשבה, בפריצת הדרך, בהתווית הכיוון (עוד על פרויד ראו בפרק "מדעי ההתנהגות והמוח" בגיליון זה). היו שחשבו שאפשר לטפל במחלה באמצעות מכת חשמל, והגדיל לעשות רופא שנהג להחדיר מסמר ברזל למוח כדי לפגוע ברקמה הפגועה. כך הפכו חולים לשקטים יותר אך גם לחסרי כל תודעה (רופא זה הוא הנוירוכירוג וולטר פרימן Freeman) ), שביצע בין השנים 1930 ל- 1970 מספר שיא של "ניתוחים" כאלו, המכונים לובוטמיה).
גל ניתוחים נוראי זה נפסק עם מותו של חולה לאחר הניתוח. בד בבד החלו להופיע תרופות משקיטות ומרגיעות, והפסיכאטריה הפכה במידה רבה לפסיכופרמקולוגיה. החולים לא נמצאים עוד במוסד סגור אלא עשויים לחזור ולתפקד, בדומה לכל חולה אחד המשתחרר מבית החולים לביתו - כל עוד התרופות מאזנות את מצבו.
10. קרבנות הטיפול הרפואי - שינוי היחס לחולה
הנקודה האחרונה, הקרובה כל כך אלינו, אבל להערכתי היא חשובה ביותר, היא "התגלית" כי המגפה המפילה חללים רבים יותר מאלו הנפגעים מסרטן השד, מתאונות הדרכים או אפילו ממחלת האיידס היא התקלות והטעויות הנגרמות במהלך הטיפול הרפואי.
מאמרו של רופא מבוסטון בשם לוציאן ליפ (Leape) שקבע כי 98 אלף אמריקאים מתים בכל שנה מטעויות רפואיות, שינה את הגישה לחולה והביא למודעות הרופאים את הפער שנוצר בשנים האחרונות בין כמות המידע לבין היכולת לספוג ולהפעיל אותו. האדנות של הרופאים, "היודעים הכול", מתחלפת עתה בדרישה להאזנה והקשבה ולכך שהחולה נוטל חלק בטיפול, קורא את הגיליון שלו או מבקש ייעוץ נוסף.
החולה הנכנס בשערי בית החולים או פונה לרופא נהנה מההתקדמות הרבה אך האיטית מאוד שחלה ברפואה. יש מאות נקודות חשובות שלא צוינו - הסרטן הפך למחלה שניתן לטפל בה, מומים מולדים של היילוד מתגלים מבעוד מועד, הנדסה גנטית עומדת לשנות את דרכי הטיפול, מכשירי אבחון וניתוח חודרים מבלי לגרום נזק לכל פינה בגוף האדם, ועוד.
אבל החולה ורופאו, האחות ומטופלה, הם היחידה הרפואית הבסיסית, החייבת לשתף פעולה ולפעול על פי העקרונות שעוצבו בשחר ההיסטוריה הרפואית: לבדוק את החולה ולהאזין לו רוב קשב.
אבני דרך: לפרויקט המלא »
הכותב הוא רופא במחלקת ההרדמה וביחידת הטיפול הנמרץ בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים. בוגר בית הספר לרפואה של האונברסיטה העברית בירושלים. כיום משמש כראש המרכז לבטיחות החולה בבית החולים הדסה וחבר הוראה בטכניון בנושאי בטיחות המטפל והמטופל.
מתוך: מגזין גליליאו
לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה