אמא: "אכלת את השניצל?"
ילד: "כן".
אמא: "רחצת ידיים?"
ילד: "עם סבון".
אמא: "הכנת שיעורים?"
ילד: "לא היו שיעורים".
כל אחד מאיתנו מכיר את הדיאלוג הקצרצר הזה המתנהל ביומיום השוטף עם הילדים, אבל מה קורה כאשר התשובות שהילד מוסר אינן נכונות? הוא לא שטף ידיים, לא אכל את השניצל וגם לא הכין שיעורים. האם הוא פשוט שיקר? אז זהו שלא, או בעצם כמעט לא. המומחים טוענים כי האמת מורכבת יותר וכי התשובה של הילד היא הזדמנות טובה עבור ההורה להבין מה קורה עימו. נשמע מבלבל? אין ספק. בואו נעשה קצת סדר בבלגן.
העיקר - דוגמה אישית
על פי ההגדרה המילונית, שקר הוא כזב, סילוף האמת, דברים שאינם מתאימים למציאות. כבר בתקופות קדומות לימדו אותנו שאסור לשקר, ככתוב "מדבר שקר תרחק" (שמות כ"ג 7), וגם שלשקר יש השלכות בלתי חיוביות על חיינו, ככתוב "תאלמנה שפתי שקר" (תהילים ל"א 19). אבל עבור ילדים המצב שונה עד מאוד משתי סיבות: שקר של ילד קשור קשר הדוק להתפתחות הכרונולוגית שלו וגם לדוגמה האישית שהוא מקבל, בעיקר מהוריו. עם יד על הלב, מי מאיתנו לא שיקר בנוכחות הילדים? "אבא לא בבית", "אמא עסוקה", "איזה מותק של ילד" או "התספורת מאוד מחמיאה לך". זוכרים?
"הורים נרתעים מאוד משקרים של ילדיהם ומייד מדברים איתם על יושר ועל אמון. מצד שני, החיים שלנו שזורים שקרים כדי לא לפגוע באחרים, כדי לא להעליב או כדי להימנע ממבוכה. ילדים לומדים מתוך חיקוי ולא פעם הנושא הזה מבלבל אותם", טוענת עדי רוט-אסף, פסיכולוגית חינוכית.
גם עליזה מרום, מטפלת משפחתית וזוגית מוסמכת ב"מכון אדלר", מודה ששקרים לבנים מעניקים לילד לגיטימציה לשקר. "הילד לומד מצפייה בעולם המבוגרים. הורים היו רוצים שילדיהם לא ילמדו את מה שהם עושים, אלא יעשו את מה שהם אומרים ואמורים לעשות, אולם זה לא כך במציאות".
מציאות ודמיון בערבוביה
אם נניח לרגע את רגשי האשם בצד, נגיע למסקנה כי כולנו שקרנים במידה זו או אחרת. לכולנו יש חולשות וכולנו מתמודדים עם שקרים לבנים. אבל השקרים "השחורים" האחרים הם שמפחידים אותנו, כאשר הילד שלנו, בשר מבשרנו, משקר לנו במצח נחושה ובלי ייסורי מצפון.
"שקר קשור קשר הדוק לרמה ההתפתחותית של הילד, וזהו קשר שהורים בדרך כלל אינם מביאים בחשבון", טוענת רוט-אסף. לדבריה, ילדים בני 3-5 מתקשים להפריד בין מציאות לדמיון. "בגיל זה הילדים בעלי דמיון עשיר, והחשיבה שלהם פחות לוגית ומלאה בקסם. הם מאמינים שאם הם ירצו מאוד במשהו, הוא אכן יקרה, ולכן כשתשאלו אותם מי שבר את הכוס או מי קשקש על הקיר - הם יענו מייד 'לא אני'. הם אינם משקרים. הם באמת בטוחים שמישהו אחר עשה את המעשה בגלל הרצון העז שלהם לא להיות אותו אחד שקשקש או שבר או הכעיס את אמא".
רוט-אסף טוענת כי המצפון אינו מתגבש אצל ילדים לפני גיל 6-7, כך שלמעשה הילדים שלנו אינם שקרנים חסרי מצפון. "בגילאים הצעירים ילדים אינם תמיד מבינים את המשמעות של הדברים או המעשים שלהם", היא מוסיפה. "ילד בן 5 לא יספר שהוא אינו מוצלח במשחקי כדור, אלא יאמר 'אני הכי חזק, אני הכי מוכשר ותמיד מנצח בכל המשחקים'. עצם האמירה הופכת אותו לכזה".
אם כך, מה תהיה תגובה נכונה מצידנו, ההורים?
"תגובת ההורים צריכה לשקף את החיבור בין המציאות לבין הרצון של הילד. כדאי לומר לו 'אולי רצית מאוד לא לשבור את הכוס אבל שברת, ולהבא כדאי שתיזהר יותר', או 'אני מבינה שלא נעים לך שקשקשת על הקיר, בוא נמחק ביחד את הציור'. בצורה הזו ההורים משקפים לילד את הרצון שלו וגם מעגנים אותו במציאות הקיימת שהוא לומד להתמודד עימה".
השקר הוא הזדמנות
במקרים רבים השקרים של הילדים יכולים ללמד אותנו על הקושי שהם מתמודדים איתו. רוט-אסף טוענת שהורים יכולים למנף את השקרים של הילדים ולהפוך אותם להזדמנות להבין מה מתרחש עם הילד. "אחרי שאני מבינה שהילד אינו משקר במטרה לרמות, מוטלת עליי החובה להקשיב היטב לדברים שלו ובהתאם לנאמר לשרטט את עץ המשאלות שלו, לדבר איתו על רצונותיו ולשקף לו במקביל את המציאות".
אירית בת ה-5 סיפרה בגן שנולדה לה אחות. כשהגננת התקשרה אליה הביתה, ניסתה האם המופתעת להבין את מקור השקר. "ברור שהילדה לא הבינה שלדברים שהיא אומרת יש השלכות וכי היא העמידה את הוריה במצב לא נוח", מסבירה רוט-אסף. "עבור הילדה, המצאת האחות שנולדה הייתה דרך לבטא את רחשי ליבה. הוריה היו עסוקים מאוד ולא הקדישו לה תשומת לב כפי שהייתה רגילה לקבל קודם לכן. כשחברה שלה בגן זכתה לתשומת לב בעקבות לידת אח, היא רצתה גם והודיעה שנולדה לה אחות. כשהאם הבינה את הקושי של בתה, היא הסבירה לה במילים פשוטות: 'אני מבינה שאת רוצה עוד אחות. את יכולה לספר את זה לאבא ולי, אבל לא לאנשים אחרים כי הם קצת מתבלבלים מזה".
ברוב המקרים, השקרים בגילאים האלה הם נאיביים מאוד ולא מתוחכמים. ילד בן 3 יכול לפעול ממש מול עיניו הפקוחות של ההורה ואז לטעון "זה לא אני", וכשהאם שואלת "מי אכל את הסוכריה?", הוא עלול לענות "לא אני" בעוד פיו מלא טופי. "חשוב לזכור שבגיל זה משמעות הזמן עבור הילדים היא שונה", מוסיפה רוט-אסף. "ילד יכול לספר על אירוע שקרה לו היום בגן, למשל 'איתי הרביץ לי', בעוד בירור עם הגננת יעלה שהתקרית התרחשה לפני שבוע לפחות. לפעמים הילד רואה את המציאות בספקטרום צר מאוד. ילד יכול להתלונן 'אין לי חברים בגן, אף אחד לא שיחק איתי', בעוד בפועל הוא שיחק כל היום עם חברים חוץ מאשר בעשר הדקות אחרונות. התפקיד שלנו, ההורים, אחרי שערכנו בירור מעמיק עם הגננת, הוא להרחיב את הספקטרום שלו ולומר לו: 'אנחנו מבינים ששיחקת מאוד יפה עם דן ועם שני היום'".
חשוב שההורים יבחנו אם השקר אינו מסתיר מצוקה אמיתית נוספת שהילד אינו מצליח לדבר עליה
אילוסטרציה: stock.xchng
בלי עונש, עם מצוקה
בגילאי 6-7 המצב כבר שונה. יש ילדים שכבר מבחינים ברמה ההתפתחותית שלהם בין מציאות ודמיון לבין אמת ושקר. "בגיל זה ילדים משקרים כדי להימנע מקבלת עונש. השקר הוא דרך התמודדות מסוג מסוים כיוון שהם משיגים בעזרתו כביכול יתרון על פני ההורים.
בגיל זה כאשר ילד משקר, זה בעצם סימן שהוא יודע להבחין בין טוב לרע ושהקוד המוסרי כבר הופנם אצלו", טוענת מרום. "אפשרות נוספת שראוי שההורים יבחנו היא שהילד משקר כדי לקבל תשומת לב. הרי עם גילוי השקר ההורים מייד מסבירים, כועסים ובכל מקרה משקיעים במצב לא מעט אנרגיה. אפשרות שלישית היא שהוא משקר בגלל מצוקה אמיתית. גם כאן תפקיד ההורה הוא למצוא את האמת הפנימית של הילד המסתתרת מאחורי השקר".
"בגיל בית הספר שקרים רבים עוסקים בהכנת שיעורי בית. עם זאת, חשוב שההורים יבחנו אם השקר אינו מסתיר מצוקה אמיתית נוספת שהילד אינו מצליח לדבר עליה - האם הוא נכשל במבחן? האם הוא אינו עומד בציפיות שההורים הציבו בפניו? האם הוא חושש לאכזב את ההורים?"
חשוב כי ההורים ידגישו בפני ילדיהם את החשיבות שבאמירת אמת ואת העובדה שאם הם יעשו כך הם לא ייענשו. "זו בהחלט המלצה שקשה ליישם", מודה רוט-אסף. "כדאי להפריד בין עונש על מעשה אסור לבין עונש על השקר - מעשה חמור יותר. על מנת להראות לילד שהשקר חמור ושעדיף תמיד לומר את האמת, העונש עבור השקר צריך להיות קשה יותר מהעונש על המעשה. לדוגמה, ילד שקרע את העבודה של אחיו הקטן וטען בתחילה שזה לא הוא ייענש בחומרה, לעומת ילד שעשה זאת והודה באמת". בלי ציפיות, עם קבלה ואהבה.
הורים חשים אי נוחות כשהם תופסים את ילדם משקר. בדמיונם הילד כבר פוסע את הפסיעות הראשונות לקראת עולם הפשע. נראה שהם חוששים שהילד יהפוך לשקרן ורמאי ובמקרים רבים ההורה חש משבר אמון קשה עם הילד. "כאשר ילד משקר לנו, התגובה הרגשית שלנו כהורים היא האכזבה שלנו מעצמנו. רובנו חשים שלא הצלחנו ליצור תקשורת עם הילדים שבמסגרתה הם יחושו בטוחים מספיק לומר את האמת", מסבירה מילי שטוקפיש, מנחה אנשים בתהליכי שינוי, מייסדת מרכז להבעה הוליסטית ומנחת קבוצות מוסמכת. "חשוב להבין שילד משקר כאשר אין תיאום הולם בין מה שהוא חושב לבין מה שקורה לו באמת. מהיכן נובעת הרגשת חוסר התיאום ההולם? מציפיות - כאשר אנו משקפים לילד ציפיות להישגים מסוימים בגיל מסוים".
רוט-אסף מאשרת. "הכרתי אמא שהייתה גאה מאוד בבתה בת ה-8 על כך שהיא מרבה לקרוא, ממש תולעת ספרים. הן הגיעו לייעוץ בגלל קשיים לימודיים. רק לאחר בדיקה מקיפה התברר שהילדה אינה יודעת לקרוא וסובלת מקשיים אובייקטיביים, אבל היא לא העזה לספר לאמה על הבעיה".
לעתים קרובות ציפיות ההורים יוצרות מצבים בעייתיים מאוד עבור הילדים. "אי אפשר לגדול מבלי חתירה להישגים", מסבירה שטוקפיש, "אבל במקום ציפיות אפשר לעזור לילד למצוא את המקום המשמעותי שלו, לסייע לו להפוך לאדם בטוח בעצמו וביכולות שלו, לטפח בו את הציפייה להמשך הדרך, לקבל בהבנה את הכישלונות ואת ההתנסויות השונות וליצור ביחד מרחב של התייחסות בין הורים לילדים המבוסס על קשר בונה ותומך ולא על קשר המשקף תנאים או מערכת של ציפיות שאם לא עומדים בהן אז נוצרת בעיה".
שטוקפיש מציעה כצעד ראשון לקבוע גבולות להורות: "ההורים צריכים להחליט עד כמה הם מתערבים. כאם סיגלתי לי שתי תובנות שאני מתנהלת על פיהן: האחת - הכול עניין של אחריות. אם הם ביצעו את המטלה או לא ביצעו אותה, זו האחריות שלהם, למשל באחריותם להכין את שיעורי הבית. המטלה של ההורים היא להחליט עד כמה מהאחריות הם מעבירים לילד ואיך מסבירים לו את שהאחריות שלו. התובנה השנייה - כולנו משקרים כשלא נוח לנו עם המציאות, כולנו עוברים תהליכי התפתחות ולא תמיד נוח לנו עם עצמנו או עם הסיטואציה. לכן חשוב להבין מה לא נוח לילד, מה גורם לו לשקר, ולעזור לו לעבור את התקופה הזו. צריכים לזכור שעד גיל מסוים האחריות המוטלת עלינו היא להביא לחיי הילד משמעות, קבלה ואהבה. זה ממזער את הצורך שלו לשקר וגורם לו לגדול כאדם שאינו זקוק בעקביות לשקרים".
שקרים פתולוגיים
כאשר ילד משקר, הוא משלם על כך מחיר גופני לא פשוט גם אם הוא אינו נתפס בשקר. התסמינים הגופניים המתלווים לשקר כמו השפלת עיניים, חיוורון או הסמקה, יובש בגרון ודפיקות לב מואצות הם חוויה בלתי נעימה בלשון המעטה. תסמינים אלה עוזרים להורים לגלות את השקר, אך מעמידים את הילד בפני מצב לא פשוט. "מבחינה אנרגטית, ילדים שמשקרים אוספים חסימות אנרגטיות המשפיעות על המערכת החיסונית. אם שקר הוא אורח חיים - זה מאוד מדאיג", מבהירה שטוקפיש.
"חשוב לבדוק אם השקר מקיף וקיים בכל תחומי החיים", מוסיפה מרום. "אם התופעה חוזרת על עצמה, מומלץ לפנות לייעוץ לקבלת עזרה".
בלי האשמות, עם הידברות
כאשר תופסים את הילד משקר, חשוב לא לצאת מולו בהאשמה בסגנון "אתה שקרן".
התגובה המומלצת היא להבהיר לילד באופן ענייני שאתה כהורה יודע שמה שהוא אמר לא נכון ולומר "לא מקובל עליי שאתה משקר לי". מומלץ לערוך עם הילד בירור מעמיק יותר לגבי נסיבות השקר וסיבותיו ולשאול שאלות מנחות לבירור: "ממה אתה מפחד? מה היית רוצה שיהיה?".
מרום ממליצה במקרים מסוימים לוותר על העונש. "צריך להשתדל להגיע למצב שהילד יפיק את הלקח מהשקר עצמו, גם בלי הטלת עונש", היא מסבירה. "הדבר החשוב ביותר הוא לכונן עם הילד מערכת יחסים טובה המאפשרת הידברות. אם ילד חושש מהוריו או מיואש מאי קיום דיאלוג, הוא לא יהיה פתוח מספיק ולא ישתף את הוריו".
שטוקפיש ממליצה להורים להנחיל לילד את התחושה שזה בסדר להיות שלם עם העובדה שאתה לא מושלם. גם אם קרה משהו שלא בהתאם לציפיות, אפשר ביחד להתמודד עם המצב. הדבר החשוב ביותר הוא נוכחות ההורים בתהליך". לדברי שטוקפיש, על כל הורה מוטלת החובה לבחון את התנהלות הרווח וההפסד ביחסים עם הילדים. "רצוי לשקול, למשל, עד כמה חשוב להשקיע אנרגיה ולהוכיח לילד שהוא לא אכל את השניצל למרות שהוא טען שכן. ישנם אולי מקרים שבהם כדאי להתעלם מהשקר מתוך הבנה שהילד יודע שהתעלמתי ולהשקיע את מרב האנרגיה בשקרים רציניים יותר שאי אפשר לעבור עליהם לסדר היום".
מתוך: מגזין להיות משפחה
לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה
