הבלוג של גליליאו

מריוס כהן על הנהירה לטיפולים פסאודו-רפואיים ועל הדיסוננס בין העקרונות עליהם הם מושתתים לבין תובנות המדע המודרני

רבות כבר נכתב על הנהירה לטיפולים פסאודו-רפואיים, אשר יעילותם לא הוכחה מעולם, ואשר העקרונות שעליהם הם מבוססים אינם עולים בקנה אחד עם תובנות המדע המודרני. בין שמדובר בהומאופתיה, בטיפול בפרחי באך, בכירופרקטיקה, בארומתרפיה, בהילינג, ברייקי או בכל אחת מעשרות השיטות החלופיות והלא-מבוססות מדעית, מספר האנשים המאמינים ביעילותן ונעזרים בהן הוא עצום. בלא ספק תורמות לכך גם האכזבה מהטיפולים הרפואיים הקונוונציונליים והעובדה שביקור אצל רופא מרפאה אינו חוויה מרנינה (אם בשל ההמתנה הארוכה בחברתם של אנשים חסרי סבלנות, ואם בשל יחסו הבלתי אישי לעתים של הרופא, הנאלץ לעבוד בשיטת הסרט הנע ואינו מייחס תמיד חשיבות להענקת יחס חם ואוהד לחולה).
מכל מקום, בשל תפישתן של שיטות הטיפול האלטרנטיביות כ"טבעיות", רווחת ההשקפה שגם אם בסופו של דבר אין שיטות אלו מועילות, הן גם אינן יכולות להזיק. אלא שהמציאות טופחת באכזריות על פניה של תפישה נאיבית זו: לא זו בלבד שאנשים משלמים ממיטב כספם תמורת טיפולים שיעילותם מוטלת בספק, אלא שלעתים קרובות הפנייה לשיטות טיפול אלו באה על חשבון טיפול רפואי קונוונציונלי, אשר לו היה ניתן לחולה ובזמן, היה עשוי לעזור לו, ולעתים אף להציל את חייו. יתרה מזו: לעתים קרובות המטפל עצמו הוא שממליץ לחולה להימנע מטיפול רפואי קונוונציונלי.

אבל גם הטיפולים ה"טבעיים" עצמם אינם תמיד נטולי סכנות. כך כתבתי על הנושא ב"גליליאו" 95 ("הומאופתיה - רפואת העתיד או רפואת אליל?"):

"טענה המועלית פעמים רבות בהקשר זה היא, שגם אם אין ב'תרופות' ההומאופתיות כדי לעזור לחולים, הרי שבהיותן מבוססות על חומרים 'טבעיים', הן בוודאי אינן יכולות להזיק להם (וזאת בניגוד לנזק שהרפואה המודרנית עלולה לגרום לחולים, אם בשל טיפול שגוי ואם בשל תופעות הלוואי של הטיפול). ואמנם, לרוב חומרים 'טבעיים' אלו אכן מדוללים במידה כזו שהם אינם יכולים להזיק מאותה סיבה שהם אינם יכולים גם להועיל, אך בספרות המקצועית מוכרים מקרים לא-מעטים של אנשים שנפגעו מ'תרופות' הומאופתיות אשר יוצרו בריכוז גבוה יחסית, והסיבה לכך היא שחלק מאותם מרכיבים 'טבעיים' שהרפואה ההומאופתית עושה בהם שימוש לקוחים מפשפשים, תיקנים, זבוב ספרדי, ארס של עכבישים ונחשים, ריר של כלבים חולי כלבת, רקמות סרטניות, חיידקי עגבת וקרמת (דיפתריה), מוגלה דמית של חולי שחפת, וחומרים רבים אחרים, אשר בריכוזים גבוהים יחסית עלולים להיות רעילים ולגרום לתופעות לוואי קשות."

ואולם, לא רק אמונה נאיבית בשיטות טיפול אלטרנטיביות צופנת בחובה סכנה, אלא גם אמונות שווא רבות אחרות, המביאות אנשים תמימים להצטרף לכתות מסוכנות, לכוון את חייהם על פי המלצותיהם של ידעונים (קוראים בכף היד, אסטרולוגים, נומרולוגים, קוראים בקפה, פותחים בקלפים וכדומה), וככלל לפעול מתוך אמונה עיוורת ובלא חשיבה ביקורתית, אשר במקרים רבים היתה עשויה לכוון אותם לבחירות טובות יותר.

דוגמאות רבות לאנשים שנפגעו מבחירות שגויות בשל אמונות שווא, אם בתחום הטיפול הרפואי ואם בתחום אחר הניזון מתמימותם של הבריות, מופיעות באתר מעורר המחשבה What's the harm. ביניהן: אנשים שטיפול כירופרקטי גרם להם לפגיעות צוואר קשות, שחלקן הסתיים במות המטופל ואחרות באירוע מוחי ובשיתוק; ילדים שמתו כיוון שהוריהם בחרו בעבורם טיפול אלטרנטיבי (או תפילה) והעדיפו זאת על פני טיפול רפואי קונוונציונלי; אנשים ששילמו הון תועפות להסרת קללות שכביכול הוטלו עליהם; אנשים שנרצחו משום שנחשדו במעשי כשפים (כן, כן, במאה ה-21!); רצח המוני והתאבדות המונית במסגרת של כתות משעבדות; ורבים-רבים אחרים - ובכלל זה דוגמאות לנזקים שנגרמו לאנשים בשל היעדר חשיבה ביקורתית גם בתחומים אחרים, אשר אינם נוגעים לשיטות טיפול אלטרנטיביות.

שפות, בדרך-כלל, שייכות לעמים. העם היפני דובר יפנית, האנגלים והאמריקנים דוברים אותה השפה כי הם היו פעם עם אחד, והצרפתים לוקחים את השפה שלהם ברצינות רבה. ידוע שאדם שיודע לדבר בשלוש שפות הוא טרי-לינגואלי, אדם שיודע לדבר שתי שפות הוא בי-לינגואלי, ואדם שיודע לדבר שפה אחת בלבד הוא צרפתי.

אבל האינטרנט משנה את חוקי המשחק. יותר ויותר אנשים מבלים חלקים ניכרים מזמנם ברשת, פוגשים אנשים אחרים, מצ'וטטים איתם, משחקים איתם, מקיימים איתם יחסי מסחר, עובדים איתם - בקיצור, עושים את כל אותם הדברים שבני-אדם רגילים לעשות גם בעולם האמיתי.

המשמעות היא שכמו בעולם שמחוץ למחשב, גם כאן צומחת תרבות ייחודית, ויחד עם תרבות זו מתפתחת גם שפה "אינטרנטית", המשקפת אותה. אנחנו מכירים תופעות דומות לאורך ההיסטוריה, אם כי בדרך-כלל בקנה מידה קטן יותר. ליהודים האירופים האשכנזים היתה תת-תרבות יהודית ייחודית משלהם, ועמה גם שפה ייחודית - ייידיש. חיילים בחיל הים מבלים שבועות ארוכים בקופסאות הסרדינים שהניירת הרשמית של החיל נוהגת לכנות בשם "ספינות". גם הם פיתחו עם הזמן ז'רגון אופייני, שלחייל צעיר קשה מאוד להבינו בימיו הראשונים בצבא.
שפת האינטרנט שעליה אני מדבר היא שפת ליט, ובאנגלית leet speak.

אם אינכם מבלים חלק ניכר מזמנכם אונליין, כנראה לא נתקלתם בשם הזה, ליט, או אולי שמעתם אותו כאן ושם אבל לא התעמקתם במשמעותו. ואולם, ליט מחלחלת באטיות אך בהתמדה גם לשפת היומיום שלנו, וביטויים שמקורם בליט מתחילים לצוץ גם מחוץ לגבולות הרשת. הדוגמה הבולטת ביותר היא OMG, קיצור ל-Oh My God, ביטוי שקיבל חשיפה גדולה מאוד אחרי שב"ארץ נהדרת" של ערוץ 2 נעשה בו שימוש נרחב באחד המערכונים הקבועים.
בתוך עולם האינטרנט, עם זאת, ליט נפוצה מאוד, וקשה שלא להיתקל בה. נמצא אותה לרוב בפורומים, בחדרי צ'אט ובעולמות הווירטואליים של משחקי מחשב.

מי שעושים שימוש אינטנסיבי בליט הם לרוב הצעירים שגדלו לתוך התרבות הבינלאומית החדשה הזאת, והם לומדים את השפה הזאת בדיפוזיה, כמו שתינוק לומד את שפת אמו. אין קורסים או תרגילים: לכל היותר, כמה משפטי הסבר כלליים בוויקיפדיה על משמעותן של מילים מסוימות.

המאפיין הבולט ביותר של שפת ליט הוא החלפת אותיות בספרות. למשל, האות E תוחלף בספרה 3. המילה "ליט" נכתבת כך - l33t. נשמע מוזר? בואו ננסה עוד מילה: רן, באנגלית RAN. האות A תוחלף בספרה 4, והאות R בספרה 2. קיבלנו 24N.

אני חושב שאתם מתחילים להבין עד כמה זרה ומשונה היא שפת ליט למי שמתוודע אליה מהעולם שמחוץ לאינטרנט. אבל כמו לכל שפה, גם לליט יש היגיון משלה. החלפת האותיות במספרים, כמו בדוגמה דלעיל, אינה מקרית, וגם איננה וריאציה כלשהי על משחקי גימטריה. המפתח להחלפה הוא הדמיון הצורני בין האותיות: האות A והספרה 4 דומות זו לזו, ו-E מזכירה מאוד את הספרה 3 שמחליפה אותה, לפחות בקווי המתאר הכלליים.

יש לזכור תמיד, שליט היא שפה שמקורה בעולם הרשת, שהוא עולם טקסטואלי: כמעט כל התקשורת והאינטראקציה בין הגולשים היא דרך כתיבה. מכיוון שהאותיות המופיעות על המסך הן כמעט תמיד זהות וסטנדרטיות בין מחשב ומחשב, הדמיון הזה בין A ו-4 יהיה ברור תמיד לכל מי שקורא את הכתוב על מסך המחשב. אילו היינו צריכים לכתוב את המילהRAN בשפת ליט על נייר רגיל, בעיפרון, היינו נתקלים בבעיה כבר מהרגע הראשון. לכל אדם כתב יד משלו, כל אחד כותב 2, 4, A, R בצורה מסוימת, ולא בטוח שבכל כתב יד אפשר לראות את הדמיון הבסיסי בין E ו-3, למשל. באינטרנט, לעומת זאת, אני יכול לכתוב 24N, ולהיות בטוח לגמרי שכל מי שמבין את שפת ליט יראה מיד את הדמיון הצורני הזה, יחליף בראש את המספרים חזרה לאותיות המקוריות ויבין את הכוונה המקורית.

אני מניח שלפחות חלק מהקוראים שואלים את עצמם כעת למה, לעזאזל, להחליף אותיות במספרים. זו שאלה מצוינת, וכדי להשיב עליה יש להבין קצת יותר טוב את מקורותיה של שפת ליט.

המילה "ליט" היא קיצור של המילה Elite, דהיינו מובחר, מעולה. מכאן ש-l33t speak (או, אם לדייק בשפת המקור, L33t Sp34k) היא שפת המובחרים, ובהקשר לתרבות הרשת - שפת ההאקרים, שהם הקוסמים של העולם הווירטואלי הזה. ההאקרים הם אלו שרכשו שליטה מלאה בסביבה המורכבת הזאת. הם מסוגלים להיכנס ולצאת מכל רשת ולכל מחשב. הם פורצים ססמאות, מוחקים קבצים, מציקים לפנטגון. אם תרגיז האקר, אתה עלול לגלות יום אחד שהמחשב שלך הפך לאקווריום.

אני מגזים, כמובן. אין הרבה האקרים ברמה גבוהה באמת, וגם הטובים שבהם אינם עושים ברשת ככל העולה על רוחם. אבל התקשורת יצרה דמות רומנטית של האקר, משהו כמו הפיראט המסוקס של המאה ה-20, ניאו מהמטריקס, שכל גיק מצוי מזדהה עמה בקלות. שפת ליט היא דרך להביע הזדהות עם התרבות ההאקרית הזו, להיות שייך אליה. אם אתה רוצה להיות חלק מהקבוצה הזאת של גולשי האינטרנט ה"מתוחכמים", כדאי שתדע לקרוא ולכתוב בליט.

הדעה הרווחת לגבי מקורותיה של שפת ליט גורסת כי היא החלה את דרכה בתקופת ה-BBS-ים, בשנות השמונים של המאה ה-20. ה-BBS, קיצור של Bulletin Board System, "לוח מודעות", היו רשתות המחשבים שקדמו לאינטרנט כפי שאנחנו מכירים אותה היום. ה-BBS הטיפוסי היה מחשב מרכזי יחיד, שהיה מחובר לקווי טלפון. אנשים שרצו להתחבר למחשב היו מחייגים את המספר אל ה-BBS, ואם הוא לא היה תפוס הם יכלו להתחבר עם המחשב שלהם אל המחשב המרכזי, להוריד ממנו משחקים או תוכנות אחרות או לשלוח הודעות לפורומים משותפים.

המשתמשים הראשונים ב-BBS-ים היו, באופן טבעי, אנשים בעלי נטייה טכנית מובהקת, שאהבו את העיסוק במחשב ולא פחדו לפתוח את המכסה שלו. הם פיתחו שפה משלהם, שייצגה את תת-התרבות המיוחדת שלהם. אנשים אלה היו גאים מאוד, באופן טבעי, בכישוריהם הטכניים.

הוזלת מחירי המחשבים והתבססות הטכנולוגיה בציבור הרחב הביאו לכך שעם הזמן נכנסו יותר ויותר אנשים "רגילים" לעולם ה-BBS. השם הכללי ל"טירונים" הללו בעולם המחשבים היהChristmas kiddies - ילדי חג המולד, וזאת מכיוון שבמקרים רבים המצטרפים החדשים ל-BBS היו בני נוער שקיבלו מחשב או מודם (התקן לתקשורת טלפונית) לכבוד חג המולד. הילדים הללו לא היו מודעים לקודי ההתנהגות המפותחים מאוד שהיו נהוגים ב-BBS, כמו למשל שכתיבה באותיות גדולות באנגלית נחשבת לגסות רוח, שוות ערך לצעקות בעולם האמיתי.

לפי סברה נפוצה, שפת ליט, על החלפת האותיות המשונה שלה, התפתחה כדי לאפשר להאקרים הראשונים לחמוק מזרועות החוק, או כדי להסתיר פעילויות לא-חוקיות אחרות. אני נוטה שלא לקבל סברה זו. לא ידוע לי על ניסיונות מאורגנים לצנזורה ברשתות ה-BBS, או על מעקב שיטתי של ממשלות אחר פעילות לא-חוקית שהתרחשה בהן. גם אם היו ניסיונות לעקוב אחר הפעילות ברשת, החלפת אותיות במספרים אינה צופן בלתי חדיר. נהפוך הוא: היא כל-כך לא-שגרתית ומוזרה עד שנדמה כאילו נוצרה על מנת למשוך את תשומת לבו של הקורא.
עם זאת, במקרה אחד לפחות נדמה שהצורך לחמוק מצנזורה דחף ליצירת מילה חדשה בליט: Pr0n, שהיא שיבוש של Porn, פורנו. בחדרי צ'אט ובפורומים רבים ישנן תוכנות הסורקות את ההודעות כדי לסנן מתוכן הודעות זבל, ספאם. רבות מההודעות הללו קשורות, באופן טבעי, לפורנו מקוון. אבל מה קורה כששני משתמשים רוצים לדבר על פורנו, במסגרת שיחה אמיתית? הודעותיהם הרי עשויות להימחק, ולכן הם ניסו, אולי, למצוא דרכים אחרות לכתוב את המילה שאסור לכתוב, והמילה Pr0n נכנסה כך ללקסיקון של שפת ליט.

לליט, מעצם היותה שפה החיה ונושמת בעולם האולטרה-דינמי של האינטרנט, אין חוקים מוגדרים. היו ניסיונות פה ושם לאורך השנים ליצור מסגרת כלשהי לליט, להגדיר חוקים תחביריים ודקדוק בסיסי, אבל רובם ככולם לא זכו לפופולריות רבה. התוצאה היא שליט היא שפה פרועה, משתנה תמידית, ואפילו על האלמנט הבסיסי ביותר בליט - ההחלפות של אותיות במספרים - אין הסכמה עקרונית. האות האנגלית I, למשל, מוחלפת בדרך-כלל בספרה 1, אך יש גם שמחליפים אותה בסימן קריאה, ויש שמחליפים אותה בסוגריים מרובעים ([). הכלל האמיתי היחיד בליט הוא שהגולשים האחרים יבינו אותך.

אי-הסדר הזה תורם לעובדה שליט כמעט אינה פורצת החוצה מהעולם הווירטואלי של האינטרנט, ואפילו בתוך האוכלוסייה הגדולה והעשירה של הגולשים ברשת רק מעטים יחסית משתמשים בה באמת במלוא היקפה. הרוב מאמצים רק את המאפיין הבולט והמוכר ביותר שלה, שהוא השימוש בקיצורים ובראשי תיבות. זה גם החלק משפת ליט שזלג באופן הבולט ביותר אל הציבור הרחב: קיצורים כמו LOL (laughing out loud), ROFL (Rolling on the floor laughing) וכמובן OMG שהזכרתי קודם לכן, הם מהיותר מוכרים שבשפת ליט.

ראשי תיבות נפוצים, כמובן, גם בשפות "מסורתיות", כמו אנגלית ועברית, אבל בליט הם חלק משמעותי יותר של השפה, מכיוון שכל התקשורת מתבצעת דרך המקלדת, וכל קיצור הוא ברכה לאצבעות. למשל, אם מישהו שאל בפורום שאלה שכבר נשאלה מיליון פעם בעבר, אתה יכול להסביר לו שעליו לקרוא את חוברת ההפעלה, או פשוט לכתוב לו RTFM, שזה קיצור של Read the F****** Manual. הצורך בקיצור דוחף ליצירת ראשי תיבות בכל שפה כתובה, כמובן - אבל בניגוד לשפות אחרות, את ליט לא צריך לדבר, והיא נשארת על הכתב בלבד. בשפה המדוברת לא נוח להשתמש בקיצורים רבים כל-כך. ויש כוחות אחרים בפעולה, אולי קצת פחות ברורים מאליהם.

שגיאות הקלדה, למשל, הן חלק בלתי נפרד מהכתיבה באמצעות מקלדת. בעולם האמיתי, בכתיבה בעט ובנייר, אדם המפיק מסמך עתיר שגיאות כתיב, החלפות אותיות וטעויות דומות - ייצור רושם שהוא עילג, או סובל מדיסלקציה חמורה. באינטרנט, כמעט כל אדם "מפספס" אותיות, שוכח רווחים או כותב T במקום R, פשוט מכיוון ששתי האותיות הללו קרובות זו לזו על המקלדת. זה יהיה קצת לא-הוגן אם כולם יניחו שאתה אידיוט, רק מכיוון שנולדת עם אצבעות גדולות.

ליט לוקחת את שגיאות ההקלדה צעד אחד קדימה והופכת אותן לחלק אינטגרלי מהשפה. המילה The באנגלית הפכה בליט ל-Teh, כלומר e ו-h החליפו מקומות - דוגמה לשגיאת הקלדה שהשתרשה בשפה. בהערת אגב כדאי לציין שהמילה Teh היא דוגמה מצוינת לסיבה נוספת שבגללה ליט אינה מחלחלת לשפה המדוברת: איך אומרים אותה? המילה The אינה בליט, והמילה "טה" אינה מעבירה כלל את הכוונה המקורית. ליט לא נוצרה כדי שידברו אותה - מקומה הוא על מסך המחשב, ושם היא כנראה תישאר ברובה.

עוד דוגמה לשגיאת הקלדה היא ההחלפה בין סימן קריאה לספרה אחת. שני הסימנים הללו נמצאים על אותו מקש במקלדת, כשההבדל הוא שכדי לכתוב סימן קריאה יש ללחוץ גם על מקש Shift. כשגולש מבטא התלהבות רבה, ובסוף המשפט כותב סדרה של סימני קריאה, יש שהוא מרפה בטרם עת ממקש ה-shift ומתקבלת ספרת 1 במקום סימן קריאה. בליט נהוג להוסיף תמיד במכוון כמה אחדות בתוך סדרה כזו של סימני קריאה, והתוספת מדגישה את עוצמת ההתלהבות של הכותב.

לסיכום, שפת ליט אינה חדשה כלל ועיקר, ויש לה אחיזה איתנה בעולם האינטרנט זה עשרים שנה ויותר. מרביתנו איננו נתקלים בה, אם איננו דוברי l33t בעצמנו. אבל החיבור ההולך ומתהדק בין העולם האמיתי לעולם המקוון מביא לכך שפיסות גדולות יותר ויותר מתרבות הרשת מתמזגות עם התרבות המבוססת יותר. יהיה מעניין לראות אם בעוד עשרים ושלושים שנה, תהפוך ליט לחלק אינטגרלי גם מהתקשורת של העולם "הישן".

במדור "בינה מלאכותית", בטור "האח הגדול מזהה אותך" ("גליליאו" 108), ציינתי כי לזיהוי פנים על-ידי מחשבים יש יתרונות ומגבלות השונים מהיתרונות ומהמגבלות של זיהוי פנים על-ידי בני-אדם, וכי דוגמה בולטת להבדלים אלה היא הריבועים המסתירים את פניהן של דמויות בטלוויזיה ובעיתונות: תוכנות זיהוי הפנים המודרניות מצליחות לעתים קרובות לגלות את זהות הדמות המוסתרת. למעשה, לפעמים טשטוש זה אפילו משפר את יכולת התוכנה לזהות את הדמות...

דוגמה לשיטת טשטוש מקובלת היא שיטת ה"ריבועים", או ה"פיקסלציה", שבה הופכים ריבועים בתמונה לבעלי צבע אחד, כאילו כל אחד מהם הפך לפיקסל (נקודת תמונה) אחד - מעין הקטנת רזולוציה. בתמונה המצורפת אפשר לראות כמה רמות טשטוש של אותו תצלום: בפינה השמאלית העליונה מוצג התצלום המקורי ובפינה הימנית התחתונה (שמתחתיה כתוב "p=16") מוצג טשטוש שבו ריבועים שכל צלע שלהם היא 16 פיקסלים קיבלו צבע אחד. בין שתי אלה מופיעות רמות טשטוש נמוכות יותר. עבור בני-אדם, סביר שכבר מרמת הפיקסלציה של ריבועים בגודל 8X8 (התמונה שמתחתיה כתוב "p=8") קשה לזהות את האדם המצולם.

במאמרם של חוקרים מאוניברסיטת קרנגי מלון בארצות-הברית מושוות שלוש דרכים להתגברות על טשטוש כזה. כדי לבצע את ההשוואה ולבחון את דיוק זיהוי הפנים, השתמשו החוקרים בשיטה שהגדיר המכון הלאומי לסטנדרטים וטכנולוגיה (NIST - National Institute of Standards) של ארצות-הברית: מתחילים ביצירה של "גלריה" של כמה מאות תמונות שבכולן מצולמת הבעת פנים ניטרלית. הגלריה מכילה לצד כל תמונה זיהוי של האדם המופיע בה. בכל בדיקה, מספקים לתוכנה "תמונת מבחן" של אחד האנשים המופיעים בגלריה, אך זו אינה אותה תמונה שמופיעה בגלריה אלא תמונה אחרת של אותו אדם, בהבעת פנים אחרת (חיוך). דבר זה נעשה כדי להתאים לתסריטים סבירים של שימוש בזיהוי פנים, שבהם לא נתבקש לזהות אדם לפי אותה תמונה שכבר יש ברשותנו, אלא לפי תמונה אחרת. התוכנה מתבקשת לדרג את כל התמונות בגלריה בסדר יורד של התאמתן לתמונת המבחן. אם הזיהוי הנכון מופיע במקום השביעי בדירוג, הציון שתקבל התוכנה באותה בדיקה הוא 7. הציון הטוב ביותר הוא כמובן 1. לאחר כמה בחינות - כל אחת עם תמונה של אדם אחר המשמשת כתמונת מבחן - מחשבים את הציון הממוצע.

עבור כל השיטות השתמשו כותבי המאמר באותו אלגוריתם לזיהוי פנים, שלא נרחיב עליו כאן (מידע עליו נמסר בקיצור במאמר). השוני בין השיטות היה בהכנת התמונות לפני העברתן לזיהוי על-ידי האלגוריתם. עבור תמונות מבחן שלא טושטשו, הגיע אלגוריתם הזיהוי בכ-80% מהמקרים לזיהוי מדויק (ציון 1) וביותר מ-90% מהמקרים לציון של 10 או טוב יותר (כלומר התוכנה "קולעת" באחד מעשרת הניחושים הראשונים שלה).

שיטה ראשונה לזיהוי תמונות מטושטשות: השיטה הראשונה היתה פשוט שימוש באלגוריתם הזיהוי כדי לזהות תמונות שטושטשו, בלא כל הכנה מוקדמת של התמונות. התוצאות: פיקסלציה על-ידי ריבועים בגודל 8X8 מורידה את סיכויי הזיהוי המדויק לכ-40% (70% בעשרת הניחושים הראשונים), וריבועים בגודל 16X16 מורידים את הביצועים לכ-10% (25% בעשרת הניחושים הראשונים).

כדאי לשים לב להצלחה היחסית בזיהוי כזה: מתוך כמה מאות תמונות, ב-10% מהמקרים יתקבל זיהוי נכון אפילו ברמת הטשטוש הגבוהה ביותר. ממצא זה מבשר רעות על השימוש בפיקסלציה להסתרת זהות והגנה על פרטיות.

שיטה שנייה לזיהוי תמונות מטושטשות: בטרם תועבר תמונת המבחן לזיהוי על-ידי האלגוריתם, מפעילים עליה שיטות מתחום עיבוד התמונה (תחום במדעי המחשב העוסק בעיבוד של תמונה דיגיטלית ובמניפולציות שונות עליה) כדי לנסות וליצור מחדש את התמונה המקורית. מסתבר שבשיטה זו מתקבל שיפור קטן עבור רמות טשטוש נמוכות (ריבועים בגודל 2X2 או 4X4), אך הביצועים רק נפגעים עבור רמות טשטוש גבוהות יותר, ולכן שיטה זו אינה מומלצת.

שיטה שלישית לזיהוי תמונות מטושטשות: התוכנה מזהה את גודל הריבועים ששימשו לצורך הפיקסלציה, ואז מבצעת אותה פיקסלציה על כל התמונות שבגלריה, כך שכולן עוברות אותו טשטוש. רעיון זה הזכיר לממציאיו את הצורה שבה תוכי מחקה קולות אנושיים, ולכן התהליך נקרא "זיהוי תוכי". רק לאחר שהתוכנה מטשטשת את הגלריה של הדמויות המזוהות, היא משווה אליהן את דמויות המבחן בעזרת אותו אלגוריתם ששימש גם את השיטות האחרות. למרבה ההפתעה, הזיהוי המדויק בשיטת התוכי מגיע ל-85% עבור פיקסלציה על-ידי ריבועים בגודל 8X8 (מעל 95% בעשרת הניחושים הראשונים), וכמעט 70% עבור ריבועים בגודל 16X16 (מעל 85% בעשרת הניחושים הראשונים). הביצועים עבור 8X8 טובים יותר מאשר זיהוי התמונות המקוריות (שלא טושטשו), ואפילו עבור 16X16 רמת הזיהוי קרובה לזו שהושגה בלא טשטוש כלל.

איך אפשר להסביר תוצאות אלו? כאמור, המחשב ניגש לזיהוי פנים בצורה שונה מהצורה שבה עושה זאת האדם. לדוגמה, אחד הכלים המשמשים את תוכנות זיהוי הפנים הוא מדידת מרחקים בין נקודות חשובות בפנים (למשל מרכז העיניים, אף, פה). בדוגמאות הטשטוש למעלה אפשר לראות כי עדיין לא קשה לנחש בדיוק סביר היכן נמצאות נקודות אלו. יותר מכך: הטשטוש מונע מפרטים לא-חשובים, כמו צל בתמונה, שיער וכו', להפריע לזיהוי נקודות אלה. ההסבר המלא מורכב יותר ולא כולו ידוע: יש עוד הרבה מה ללמוד על המנגנון האנושי לזיהוי תמונות, ופרטי השיטות של התוכנות הטובות ביותר לזיהוי תמונות נשמרים כסוד מסחרי.
במאמר שהוזכר כאן מוצעת שיטה אחרת להסתרת זהות: תהליך שבו משולבים פרטי הפנים של כמה אנשים שונים כדי ליצור תמונה חדשה, ותמונה זו מושתלת באותו מקום בצילום שבו מופיעות הפנים המקוריות.

האם משמעות הדבר היא שכל אחד מאיתנו יוכל להזין תמונה שטושטשה בצורה כזו לתוכנה מתאימה, ולגלות מיד מיהי אותה דמות שאת זהותה ביקש העיתונאי להסתיר? לכאורה, התשובה היא חיובית, אבל רק אם יהיה ברשותנו מאגר תמונות של כל האנשים שאנו חושבים כי הדמות המוסתרת נמצאת ביניהם. לקהל הרחב ואפילו לעיתונות בדרך-כלל אין גישה למאגר כזה כיום, אבל זוהי עוד סיבה להירתע מהרעיון של קיום מאגר תמונות החשוף לציבור, או אפילו מאגר המשותף בין זרועות ממשל שונות. בסיטואציות אחרות, האיום כבר כאן. למשל, אם אדם מתראיין ומספר על אי-סדרים או עברות במקום עבודתו, ואם הריאיון כולל תצלום מטושטש של אותו אדם, יוכל המעסיק לנסות לזהות את העובד בשיטה שתוארה כאן - אולי בעזרת מאגר תמונות העובדים שצולמו לצורך הכנת תגי כניסה למקום העבודה.

ביוני השנה נפגשו שתיים מתוכנות השחמט המובילות בעולם, "דיפ ג'וניור" הישראלית ו"דיפ פריץ" הגרמנית, באירוע שנקרא "אתגר השחמט הממוחשב האולטימטיבי". המקום: אליסטה, בירת הרפובליקה קלמיקיה (חלק מהפדרציה הרוסית). נותן החסות לאירוע: נשיא קלמיקיה, קירסאן איליומז'ינוב, המכהן גם כנשיא ארגון השחמט העולמי (FIDE). אליסטה הולכת ומסתמנת כבירת השחמט העולמית, כתוצאה מהחלטתו האסטרטגית של הנשיא איליומז'ינוב להפוך את השחמט לתחום פעולה חשוב של קלמיקיה.

הקרב כלל שישה משחקים. ארבעה מהם הסתיימו בתיקו, ושניים בניצחונה של דיפ ג'וניור - ניצחון ברור, במושגים של שחמט. רקע על התחרות אפשר למצוא כאן מהלכי כל המשחקים נמצאים כאi. חיפוש באתר ChessBase (הקישור הראשון) יוביל לפרשנות של כמה מהמשחקים. לפחות באחד מהם הופיעו חידושים תיאורטיים שייתכן כי יופיעו בעתיד במשחקים אנושיים. מעבר לכך, קרב זה קבע שני תקדימים חשובים: ראשית, זו היתה הפעם הראשונה שבה ארגון השחמט העולמי מנהל קרב בין מחשבים. שנית, נקבע פרס גבוה לתוכנה המנצחת: מאה אלף דולר, הרבה מעבר לכל פרס שנקבע בתחרויות בין מחשבים (פרסים גבוהים כבר הוענקו בעבר בתחרויות בין אדם לבין מחשב). האירוע שולב באליפות העולם בשחמט לבני-אדם.

ג'וניור, שפיתחו הישראלים אמיר באן ושי בושינסקי, זכתה בעשור זה בחמש אליפויות עולם בתחרויות בין תוכנות מחשב. בשנת 2003 היא הגיעה לתיקו בקרב עם המדורג מס' 1 בעולם באותו זמן, גארי קספרוב (כזכור לרבים, קספרוב הפסיד לתוכנת "דיפ בלו" של IBM ב -1997, אך הוא התכונן הרבה יותר טוב לקרב של 2003, שמקובל לחשוב שייצג טוב יותר את יכולותיו האמיתיות של קספארוב).

פריץ ניצחה בנובמבר 2006 את אלוף העולם ולדימיר קרמניק, בקרב ברמה גבוהה, שנפגם בשל טעות קשה ובלתי מובנת של קרמניק, שהשאיר את מלכו חשוף למט במסע אחד. טעות זו אינה מספיקה כדי להסביר את הפסדו של קרמניק (כך או כך, הוא היה מפסיד בקרב כולו, גם אילו סיים את אותו משחק בתיקו, כפי שהיה צפוי באותה נקודה), אך היא מדגישה את הייחוד והלחץ של קרבות אדם-נגד-מכונה. במידה מסוימת, זמנם של קרבות אלה כבר עבר - מחשבים כבר הוכיחו כי הם יריבים לפחות שווי-ערך לשחקני השחמט האנושיים הטובים ביותר. הדבר דומה לתחרויות שהתקיימו בראשית עידן המכוניות בין אדם לבין "המרכבה ללא סוסים" - תחרויות שכבר אין בהן צורך, לא רק מפני שמכוניות מנצחות אלא מפני שמראש אלו תחרויות ראווה ולא ספורט אמיתי.

לדעת בושינסקי, כאשר יגיעו לראשות הטבלה העולמית שחקנים אנושיים שגדלו תוך שימוש בתוכנות שחמט, ייתכן שתחרויות בין אדם למחשב ייעשו שוב מעניינות: "קיימת סימביוזה בין האדם למכונה בכל הקשור לפתיחוֹת בשחמט. השחמטאים המקצוענים משכללים את הפתיחות בעזרת ניתוחים עמוקים של המחשבים. הפתיחה בשחמט שקולה למכת פתיחה בטניס. אלוף העולם הקודם, השחמטאי הבולגרי טופלוב, טען כי אילו ניתן לו זמן מספיק להתכונן לעימות עם מחשב - ובכלל זה הכנת פתיחות מיוחדות מולו - הוא יגבור עליו."

הכנת פתיחות מיוחדות היא כמובן אפשרית גם עבור יוצרי התוכנה: רב-האמן אלון גרינפלד עבד עם בושינסקי ובאן כדי "לתפור" פתיחות שיתאימו לסגנון המשחק של ג'וניור. פעולות נוספות בהכנות של צוות ג'וניור לפני המפגש היו שיפור מהירות החיפוש ושיפור היכולת לנצל מספר מעבדים גדול (16 מעבדים בתחרות זו, בהשוואה לארבעת המעבדים ששימשו את ג'וניור בניצחונה בשנת 2006 באליפות העולם לתוכנות שחמט בטורין, איטליה. כמו כן, הושגה התקדמות ב"פונקציית ההערכה": זהו חלק חשוב של כל תוכנת שחמט, הבוחן מצבים שהמשחק עשוי להגיע אליהם ומדרג מצבים אלה לפי "טיב העמדה", כלומר מעריך מה הסיכוי להשיג ניצחון אם המשחק יגיע לאותו מצב. התוכנה שואפת כמובן להוביל את המשחק למצבים שבהם סיכוייה לנצח גבוהים יותר. טעות בהערכה זו עשויה כמובן לגרום גם למחשב המהיר ביותר להגיע למצבי הפסד. במשחקים אחדים בתחרות באליסטה הגיעו פריץ וג'וניור להערכות מצב שונות עבור אותה עמדה. נראה כי הערכות המצב של ג'וניור היו נכונות יותר - במילים אחרות, ג'וניור אפשרה לפריץ להגיע למצבים שנראו לפונקציית ההערכה של פריץ כאילו הם מובילים לניצחון, בעוד שג'וניור צדקה בראותה במצבים אלה את הדרך לניצחונה שלה.

גם כאשר שחקני שחמט אנושיים אינם חושבים כי יש עניין בתחרויות אדם-מחשב, הם אינם יכולים להימנע מלהתייחס לתוכנות כפי שהיו מתייחסים לשחקנים אנושיים. במיוחד בולטת לעין האנושית העובדה כי לכל תוכנה סגנון משחק ייחודי משלה - "אישיות" משלה. ה"אישיות" של פריץ הושוותה לזו של שחקן העבר הקובני ראול קפבלנקה, בכך שהתוכנה משלבת יכולת למצוא רעיונות גם במצבים שאינם דומים למוטיבים טקטיים ידועים, יחד עם אנליזה מעמיקה שנעזרת בידע שחמטאי רב. לעומתה הושוותה ג'וניור לשחקן העבר הרוסי-יהודי מיכאיל טל - לג'וניור יש צד "הרפתקני" שמייצר מהלכים בלתי צפויים. מהלכים אלו כוללים לעתים קרובות הקרבה של כלים כדי להשיג הזדמנויות להתקפה. הם גם גורמים למשחק לצאת מגבולות הידע התיאורטי, שברובו מתרכז במצבים "מאוזנים" - מצבים שבהם לשני השחקנים יש כלים דומים. רוב השחקנים האנושיים ורוב תוכנות המשחק מתקשים להתמודד עם מצבים כאלו. בכך שג'וניור מובילה את המשחק למצבים בלתי מאוזנים, היא עשויה להשיג יתרון. ייתכן שג'וניור היתה מסכימה עם הציטוט המפורסם של מיכאיל טל: "חלק מההקרבות הן הגיוניות; שאר ההקרבות הן שלי".

בשנים האחרונות התמקדו מחקרים רבים בתחום התנהגות בעלי-החיים בהתנהגות של עזרה לזולת, או אלטרואיזם. אלטרואיזם אין פירושו רק מבצעים הרואיים המסכנים את המבצע ומצילים את חייו של פרט אחר, אלא כל עזרה שמגיש פרט אחד לאחר בלי שהמבצע ירוויח מכך באופן ישיר. לפי תיאוריית הברירה הטבעית, קשה לכאורה לצפות לאלטרואיזם בעולם החי: כל פרט ינסה תמיד למקסם את סיכוייו לשרוד ולהתרבות, ולפי ההיגיון הזה, הפרטים האנוכיים, הדואגים רק לעצמם, ישרדו בממוצע יותר מהפרטים האלטרואיסטים והנדיבים. כך הגנים להתנהגות אנוכית צפויים לעבור לדור הבא בהצלחה גדולה יותר, ולהשתלט בסופו של דבר על האוכלוסייה. עם זאת, התנהגויות אלטרואיסטיות מסוימות מתקיימות בטבע, ביניהן שיתוף במזון, התרעה על טורף מתקרב ועוד (וראו: רוני אוסטרייכר, "האיזון בין תחרות לשיתוף בקרב זנבנים", "גליליאו" 105).

ישנן כמה תיאוריות המנסות להסביר את התופעות הללו. אחת המקובלות שבהן היא ברירת קרובים, שלפיה כאשר בעל-חיים עוזר לקרוב משפחה שלו, החולק איתו מספר גדול של גנים, הוא עוזר לשימור הגנים האלו והעברתם לדור הבא. בין הגנים המשותפים יכולים להימצא גם הגנים להתנהגות אלטרואיסטית, כך שבאופן לא-ישיר, הגנים האלו עוזרים להישרדות של עותקים שלהם-עצמם, הנמצאים בפרט המקבל עזרה. תיאוריה אחרת היא תיאוריית הנדיבות ההדדית, שלפיה בעל-חיים עוזר לאחר והפרט שקיבל סיוע משיב עזרה במועד מאוחר יותר, כך שהפרטים האלטרואיסטים מרוויחים מנדיבותם בסופו של דבר. שתי התיאוריות כמובן אינן סותרות זו את זו, ושתיהן יכולות להיות נכונות למצבים מסוימים בטבע.

בבני-אדם ישנם מצבים של נדיבות שאינם מתיישבים עם תיאוריות אלו. אנשים רבים נוהגים לעזור, בלא ציפייה לתמורה, גם לזרים גמורים - בתרומות, בהתנדבות או פשוט בהגשת עזרה לאדם זר ברחוב (וראו: ארנון דטנר ודורון שולצינר, "יש לי אמפתיה", "גליליאו" 93). פליקס וורניקן (Warneken) ועמיתיו ממכון מקס פלנק לאנתרופולוגיה אבולוציונית בגרמניה בדקו אם בעלי-החיים הקרובים ביותר לאדם, השימפנזים, ניחנו גם הם באותה נטייה לאלטרואיזם. במחקר שהתפרסם במגזין PLoS Biology הם השוו בין התנהגותם של שימפנזים להתנהגות של פעוטות (אנושיים) בני שנה וחצי עד שנתיים, שעמדו בפני מצב דומה: חפץ כלשהו נלקח מהחוקר (אדם שאינו מוכר להם) והושם מחוץ להישג ידו. כאשר החוקר מתח את ידו וניסה להגיע אל החפץ, 12 מתוך 18 השימפנזים ו-16 מתוך 18 הפעוטות הגישו לו עזרה לפחות פעם אחת מתוך 10 ניסיונות. בחלק מהניסויים החוקר נתן פרס (בננה או צעצוע) לנבדק שהושיט לו עזרה, אך התברר כי לכך לא היתה השפעה משמעותית על הנכונות לעזור. כאשר אותם פרטים שהגישו עזרה נבחנו שוב, הפעם בתנאים שבהם היה עליהם להתאמץ יותר על מנת להגיש אותה עזרה - הפעוטות נאלצו לעבור מכשולים והשימפנזים היו צריכים לטפס על מנת להגיע לחפץ - הם המשיכו לעזור, למרות הדרישות הגבוהות יותר.

למעשה, ההבדל המשמעותי היחיד בין השימפנזים לפעוטות היה במהירות שבה ניגשו לעזור לחוקר. רוב הפעוטות הגישו עזרה בתוך 30 שניות, ואילו השימפנזים נטו לעזור כעבור יותר זמן, ולעתים רק לאחר שהחוקר הסתכל עליהם וקרא בשמם.

בניסוי נוסף בדקו החוקרים את נכונותם של שימפנזים לעזור לשימפנזים אחרים. לצורך כך תכננו החוקרים מערכת של כלובים, כך שהנבדק נמצא בחדר אחד שממנו יכול לראות שימפנזה נוסף, שאינו קרוב משפחה, מנסה להיכנס לחדר ובו מזון. הדלת אל המזון היתה נעולה, אך הנבדק היה יכול לפתוח אותה, וכך להכניס את השימפנזה האחר אל החדר. הוא עצמו לא היה יכול להגיע אל המזון בכל מקרה. הנבדקים פתחו את הדלת ב-80% מהפעמים שבהן השימפנזה האחר ניסה להיכנס דרכה. הם פתחו אותה גם כאשר לא היה מזון בחדר המטרה, אבל בתדירות נמוכה בהרבה.

מניסויים אלו החוקרים מסיקים כי ההתנהגויות האלטרואיסטיות שנצפות בבני-אדם כבר בשלב מוקדם מאוד אינן ייחודיות לנו, ויש להן שורשים אבולוציוניים עמוקים. וורנקן אמר למגזין "נייצ'ר" כי השאלה "האם אלטרואיזם קיים בשימפנזים?" כבר נענתה. במקומה צריכים עכשיו החוקרים לשאול: "באילו נסיבות מציגים השימפנזים התנהגות כזו?".

באתר של וורנקן מוצגים קטעי וידיאו המראים את הניסויים (מומלץ בחום).

"יצירתיות" היא מושג חמקמק שקשה מאוד להגדירו, וקשה עוד יותר לדעת מתי ובאילו תנאים הוא מתקיים. לרוב האנשים קשה להסביר מה קורה ברגע יצירתי, ויש סברה מוטעית, שאי-אפשר לשפר את היצירתיות. מאמר חדש של ולאדה גרישקביץ' (Griskevicius) שהתפרסם לאחרונה בכתב-העת Journal of Personality and Social Psychology מנסה לענות על השאלה: האם אפשר להתנות, או לעורר, יצירתיות? (אני משתמש במילה "התניה" מטעמי נוחות. המונח המופיע במאמר הוא Priming, שאפשר לפרשו כפעולה מכינה העשויה לגרום למשהו אחר).

המחקר המתואר במאמר מנסה לבחון, אם אנשים יצירתיים יותר בנוכחות בני זוג פוטנציאליים. הרעיון שביסודו הוא שיצירתיות, בדומה ליכולות קוגניטיביות אחרות, היא תכונה שאנשים מחפשים בבן או בבת זוג, ויימצאו הבדלים הנובעים מהאבולוציה השונה של גברים ונשים (ברירה זוויגית). מכיוון שבבני-אדם, בדומה לרוב היונקים, ההשקעה ההורית אינה שווה, נצפה שההורה המשקיע יותר (הנקבה) יהיה בררן יותר. בבני-אדם, בררנות זו תבוא לידי ביטוי בניסיונות רבים יותר של גברים להרשים נשים.

יצירתיות היא דוגמה לתכונה שנשים יהיו בררניות לגביה. אנשים יצירתיים הם בממוצע אינטליגנטיים יותר, ויצירתיות היא תכונה חשובה מאוד להישרדות בתנאים קשים. מכיוון שתכונות קוגניטיביות רבות, בכללן יצירתיות, מושפעות לפחות בצורה חלקית מהרכב הגנים, ייתכן שבכך ניתן להסביר מדוע נשים יעדיפו גברים יצירתיים, יותר מאשר להפך.

בניסויים שנערכו הראו לנבדקים בקבוצת הניסוי תמונות של אנשים אטרקטיביים מהמין האחר (לגברים הראו תמונות של נשים ולהפך). לנבדקים בקבוצת הביקורת הראו תמונה של בית. נבדקים שהוצגה בפניהם תמונה של אדם אטרקטיבי התבקשו לדמיין שהם יוצאים לדייט ראשון עם אותו אדם. בקבוצת הביקורת התבקשו הנבדקים לדמיין שהם צועדים ליד הבית. לאחר מכן הוצגו בפני הנבדקים תמונות סתמיות ודו-משמעיות (למשל, שני אנשים יושבים בבית-קפה), וביקשו מהם לכתוב פסקה על מה שלדעתם מתרחש בתמונה. ארבעה שופטים חיצוניים (שני גברים ושתי נשים), שלא היו מודעים למניפולציה הניסויית, שפטו את רמת היצירתיות של הנבדקים בתנאים השונים.

מן התוצאות עולה שגברים שנחשפו לתמונה של בחורה יפה היו יצירתיים הרבה יותר מנשים שנחשפו לתמונה של בחור יפה. כמו כן, גברים היו יצירתיים הרבה יותר לאחר החשיפה לתמונת הבחורה מאשר לאחר החשיפה לתמונה הניטרלית, בעוד שבנשים לא היה הבדל ביצירתיות בשני המצבים. תוצאות הניסוי הזה תמכו בהשערה שגברים יצירתיים יותר באופן כללי, והם מגיבים ביצירתיות בנסיבות שבהן עולה אפשרות של חיזור.

בניסוי נוסף נבדק, אם יהיה הבדל ביצירתיות במצבים שבהם תעלה אפשרות לקשר לטווח קצר לעומת קשר לטווח ארוך. בניסוי זה הראו לנבדקים תמונות אטרקטיביות של בני המין האחר, אך הפעם חילקו את הנבדקים לשתי קבוצות: באחת ביקשו מהנבדקים לדמיין שהם בחופשה אקזוטית על אי, וזהו היום האחרון של הטיול. הם פוגשים את הבחור או הבחורה כשברור להם שהסיכוי שייפגשו שוב אפסי. הנסיינים ביקשו מהנבדקים לדמיין שהם נמשכים זה לזה ויש להם אפשרות ל"סטוץ" חד-פעמי. בקבוצה האחרת התבקשו הנבדקים לדמיין שהם פגשו בקמפוס אדם ויצאו איתו לדייט. הדייט מסתיים כשהם חושבים על הדייט שלהם כפוטנציאל לבן או בת זוג לטווח ארוך.

מתוצאות ניסוי זה התברר שוב שגברים הם, בממוצע, יצירתיים יותר מנשים. גברים במצב של חיזור (התניה ליחסים לטווח הקצר והארוך) הראו יצירתיות רבה יותר בהשוואה לנשים בשני המצבים ובהשוואה לקבוצת הביקורת הגברית. אלא שהפעם, בהשוואה של הנשים בינן לבין עצמן, התגלה הבדל מובהק בין הנסיבות של יחסים לטווח ארוך לבין קבוצת הביקורת (אבל לא נמצא שום הבדל בין נסיבות הטווח הקצר לקבוצת הביקורת).

המסקנות מהניסויים הן, שקל הרבה יותר להתנות יצירתיות בגברים. כל תמונה של בחורה אטרקטיבית גורמת להם לפרץ יצירתיות, בלא קשר לסוג היחסים המבוקשים איתה. מכיוון שגברים הרבה פחות סלקטיביים בבחירת בנות זוג והם מעוניינים להרשימן, הם יהיו יצירתיים הרבה יותר. בנשים, הבררניות יותר בבחירת בני זוג, היצירתיות מותנית בכך שהיחסים הפוטנציאליים עם הגבר יהיו יחסים לטווח ארוך. הבחנה זו עולה בקנה אחד עם העדפתן של נשים ליחסים כאלו על פני יחסים מזדמנים.

בניסוי אחר בדקו החוקרים אם הצעת תמריצים כספיים יכולה להביא ליצירתיות גדולה יותר. לנבדקים נאמר שהם יקבלו פרס כספי אם הסיפורים שיכתבו יהיו בשליש העליון מבחינת יצירתיות, כפי שיעריכו השופטים הבלתי תלויים. הנבדקים שקיבלו תמריץ כספי היו בעלי יצירתיות נמוכה יותר משמעותית, בהשוואה לקבוצת הניסוי שנחשפה לתמונות של אנשים אטרקטיביים מבני המין האחר. כלומר, קשה מאוד לגרום לאנשים להיות יצירתיים ב"כוח", גם אם מדובר בעידוד כספי.

חלק גדול משגרת יומנו מוקדש לתקשורת עם בני-אדם אחרים. מה אנו עושים כאשר בן-שיחנו אינו מבין אותנו? לרוב אנחנו משתמשים במילים אחרות, מתנסחים באופן שונה או מוסיפים תנועות ידיים כדי להסביר את עצמנו - בקיצור, אנחנו משנים או מתאימים את התנהגותנו בהתאם לתפישתו של האדם האחר. גמישות זו בשימוש במילים ובמחוות נמצאת כבר בתינוקות, ואינה מיוחדת רק לבני-אדם אלא התגלתה גם בשימפנזים. ממחקר שערכו לאחרונה אריקה קרטמיל (Cartmill) וריצ'רד ביירן (Byrne) מאוניברסיטת סנט. אנדריוס בסקוטלנד מסיקים החוקרים, כי גם לאורנג-אוטנים יש כישורים אלו.

בגיליון 109 של "גליליאו" כתבנו על "מבחן אינטליגנציה" לאורנג-אוטנים, שהוכיח את כישרונם בפתרון בעיות. המחקר החדש, שהתפרסם באוגוסט במגזין Current Biology, בוחן את כישורי אורנג-אוטנים במה שאפשר לכנות "אינטליגנציה חברתית". בריאיון לשבועון המדע "נייצ'ר", ביירן מציין כי העובדה שאורנג-אוטנים הנמצאים בגני-חיות מסוגלים לתקשר עם בני-אדם היתה ידועה זה כבר לכל עובד גן-חיות שבא עמם במגע, ובמחקר ניסו הוא וקרטמיל לבדוק אם התקשורת היתה מכוונת ומודעת, או שקופי-האדם פשוט למדו להגיב לסימנים מוסכמים, כמו כלב המגיב לפקודות.

6 נקבות אורנג-אוטן הוצבו (כל אחת לבדה) בפני חוקר שלפניו שתי צלחות - באחת מזון שהנקבות אוהבות במיוחד (מזון נחשק) ובאחרת מזון שלא היה להן בו עניין (מזון לא-נחשק). הצַלחות היו מחוץ לטווח הגעתן של הנקבות, וכולן החלו לבקש מהחוקר את המזון הנחשק, בעזרת מחוות שונות כמו הושטת יד, מצמוץ שפתיים, נענוע הכלוב ועוד. החוקר הגיב באחת משלוש דרכים: הגשת כל האוכל שרצו, הגשה של רק מחצית ממנו, או הגשת המזון הלא-נחשק. שלוש תגובות אלו מייצגות הבנה מלאה של בקשת נקבות האורנג-אוטן, הבנה חלקית וחוסר הבנה, בהתאמה.

בבדיקת המחוות שביצעו הנקבות לאחר התגובה התברר, לא במפתיע, שכאשר הן קיבלו את כל המזון הנחשק, כל הנקבות לבד מאחת הפסיקו לחלוטין את ניסיונות התקשורת, שהוכתרו בהצלחה. נקבה אחת המשיכה להחוות כלפי החוקר זמן קצר מאוד והפסיקה גם היא. לעומת זאת, כאשר בקשתן לא התמלאה במלואה, המשיכו הנקבות לנסות ולתקשר עם החוקר, וחשוב מכך - הן נקטו באסטרטגיות שונות כתלות בתגובתו של החוקר. כאשר הן קיבלו מחצית מהמזון הנחשק, כלומר - החוקר התנהג כאילו הבין את בקשתן באופן חלקי, הנקבות נטו לחזור על אותן מחוות שבהן השתמשו לפני קבלת המזון, וכבר הוכיחו את עצמן. בניגוד לכך, כאשר החוקר גילה חוסר הבנה והגיש להן את המזון הלא-נחשק, הנקבות נטו להשתמש במחוות חדשות וזנחו את המחוות הקודמות, שלא הביאו לתוצאות המקוות.

מכך הסיקו החוקרים כי נקבות האורנג-אוטן היו קשובות לתגובות החוקר, הבדילו בין המצבים של הבנה חלקית וחוסר הבנה, ותכננו את פעולותיהן לפי הבנתו של החוקר, על מנת להשיג את מטרתן. אסטרטגיה כזו מאפשרת להגיע להבנה מהירה בין פרטים בלא שפה משותפת, ומתקשורת כזו, שהתקיימה בוודאי בין אבותיהם של בני-האדם, נוצרה אולי השפה הראשונה.