דליה (שם בדוי) היתה מעורבת בתאונת דרכים קלה, שבעקבותיה פיתחה פחד מיציאה מהבית (אגורפוביה). המחשבה על "מה יכול היה לקרות אם הייתה יוצאת החוצה" עוררה בה אימה. היא החלה לסבול מחרדה ונמנעה מפעילויות יומיומיות כמו נהיגה. הבעיה הלכה והתרחבה, ודליה צמצמה בהדרגה את מספר היציאות מהבית, עד שכעבור שנה הפסיקה לצאת מהבית לחלוטין. דליה פנתה לטיפול רק אחרי עשר שנים.
"סיכמנו שהתוכנית הטיפולית תיערך אצלה בבית", מספר נחי אלון, הפסיכולוג הקליני שטיפל בדליה. "הסברתי לה שהטיפול ילמד אותה לשלוט בסימפטומים הגופניים של החרדה, ולשנות את המחשבות הבלתי הגיוניות על התקף לב ושיגעון. בזמן הטיפול נערוך בדמיון טיולים ארוכים יותר ויותר, ולאחר מכן נתחיל בהדרגה לצאת מהבית.
"התוכנית פעלה היטב, ואז הגיע היום הגדול של היציאה הראשונה מהבית. סיכמנו מראש שבכל פעם שדליה תחוש בפחד אני אחזיק את ידה, אומר לה את המילים 'נשימות עמוקות' והיא אוטומטית תכניס את עצמה למצב של הרפיה. לקחתי אותה לסיבוב בווספה שהייתה לי. כשדליה איבדה קשר עין עם הבית שלה, היא נכנסה להתקף פאניקה, צעקה ורצתה לקפוץ מהווספה הנוסעת. כל השכנים מסביב נבהלו מהצעקות שלה, אבל כשהגענו הביתה היא נרגעה. היא הסכימה לערוך עוד כמה סיבובים, שבמהלכם היא שוב זועקת, ואני אומר את המילים שמרגיעות אותה. בסוף היום היא הייתה מותשת לגמרי, אבל בלי חרדה.
"בשלב הבא עברנו לנסיעות ארוכות יותר. אחד מהפחדים שלה היה להיתקע בפקק. בנסיעה הראשונה במכונית נתקענו בפקק איום. היא שוב צועקת, התקועים האחרים בפקק צועקים עליי ואני שוב אומר לה את מילות ההרפיה, וזה עוזר. הטיפול אמור היה להסתיים כשנגיע לים, אותו דליה לא ראתה מזה עשר שנים. כשיצאנו מהפקק היא הייתה כל כך מותשת, שלא היה אכפת לה לנסוע לים. מראה הים היה בשבילה מרגש מאוד. גם אחר כך היא לא הרבתה לצאת מהבית, אך כשהייתה צריכה לצאת, היא כבר לא פחדה. היא הצליחה למצוא איזון טוב בין להיות בבית ובחוץ והחיים שלה כבר לא היו מוגבלים בצורה חריפה כל כך".
האדם החרד עושה ככל שביכולתו כדי להימנע מהסיטואציה שמעוררת את התגובה הפובית, עד כדי פגיעה חמורה בפעילותו היומיומית
אילוסטרציה: ASAP photos
חרדה לא רציונלית
הפחד של דליה מיציאה מהבית, הוא רק אחד מרשימה ארוכה של פוביות. המונח מגיע מהמילה היוונית phobos, והפוביה מתאפיינת בהתהוותה של חרדה חריפה ולא רציונלית כאשר האדם הסובל ממנה נחשף לסיטואציות, אובייקטים או התנהגויות מסוימות. ביטויי החרדה הם פיזיים ונפשיים כאחד. כדי להימנע מהתעוררות החרדה, עושה האדם ככל שביכולתו כדי להימנע מהסיטואציה שמעוררת את התגובה הפובית, עד כדי פגיעה חמורה בפעילותו היומיומית. יש הפונים לאלכוהול ולסמים כאמצעי להפחתת החרדה. האדם עצמו יודע שתגובתו אינה רציונלית, אבל אין ביכולתו לשלוט בה. כך למשל, אדם הפוחד ממקומות סגורים לא יכנס למעלית או ישכב לישון עם חלון סגור. אדם הפוחד מעכבישים יימנע מלדרוך על דשא שמא יימצא שם עכביש, וזה הפוחד ממקומות פתוחים יימנע מלצאת מפתח ביתו במשך שנים.
כל הפחדים כולם
ידועים סוגים רבים של פחדים פוביים, אולם לכולם משותפות תגובות דומות ולפיכך נהוג לחלקם למספר סוגים עיקריים:
פחד מאובייקטים: אין גבול למספר האובייקטים הגורמים פוביה, אך השכיחים ביותר הם בעלי חיים שונים, כלי תחבורה, סכינים ומספריים, מראה של מומים גופניים ועוד.
פחד ממצבים: פחד גבהים, פחד מקהל, פחד ממקומות סגורים, פחד מהישארות לבד בבית, פחד ממקומות פתוחים ומיציאה מהבית, פחד מחושך, פחד במה או פחד מבחינות.
פחד ביצוע: בעיקר פחד מפעילויות גופניות כמו אכילה בפרהסיה, פחד מהתרגשות מינית, פחד מהסמקה, פחד מאובדן שליטה על הסוגרים ופחד מאובדן שליטה נפשית (שיגעון).
"בשעת התקף פובי, הגוף מגיב באופן אוטומטי כאילו הוא נמצא במצב של סכנה", מסביר נחי אלון. "כאבי בטן, דופק מהיר, הזעה, עייפות, הסמקה, רעד ועלייה ברמת ההורמונים בגוף. החרדה פוחתת בצורה משמעותית כשהאדם מתרחק מהמצב הפובי. כשאינו נמצא במגע עם האובייקט או המצב מעורר הפחד התנהגותו רגילה, אך אם ידע שבקרוב ייאלץ להתמודד עם הפחד הפתולוגי שלו, הוא יהיה מתוח, חרד ומדוכא בדרגות שונות, עם סימפטומים כפייתיים ותחושת חוסר ערך עצמי".
מה מעורר את הפוביה?
אלון: "עד לשנות ה-60 שלטה התיאוריה הפסיכואנליטית להבנת הפוביה. בתפיסה זו, דחפים מודחקים, משאלות אסורות או קונפליקט פנימי מועתקים מן הסיטואציה המקורית אל הסיטואציה הפובית כהגנה נפשית. לדוגמה: אדם שבילדותו חווה אירוע מיני נעים אך אסור בהפלגה בסירה עשוי לפתח תגובת חרדה לסירות, ותגובה זו תתרחב בהדרגה לנושאים ימיים אחרים. הפוביה הזאת תאפשר לו 'לשכוח' את האירוע המקורי. התיאוריה הזאת ניבאה שסילוק ישיר של הפוביה יביא להופעה של בעיות נפשיות אחרות. רמת ההצלחה של טיפולים פסיכואנליטיים בפוביה הייתה נמוכה.
"בשנות ה-60 התפתח הטיפול ההתנהגותי, שהוכח כבעל יעילות גבוהה מאוד בטיפול בפוביות. טיפול זה התבסס על ההנחה שהחרדה הפובית היא תוצאה של התניה, דהיינו: קישור אוטומטי בין חוויה של חרדה לבין מצב במציאות. בשנות ה-80 התפתח הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי, שהניח שחלק מהחרדה הוא פרי של חשיבה בלתי רציונלית, ויצר שיטות לתיקון החשיבה. שתי צורות הטיפול הללו ניסו לפתור באופן ישיר את הבעיה הפובית בטיפול קצר. הצלחת הטיפולים הפריכה את הניבוי הפסיכואנליטי שסילוק הפוביה יביא לבעיות חדשות. נהפוך הוא - אצל מטופלים רבים היעלמות הפוביה גרמה לשיפור גם בתחומים אחרים של החיים. כיום, שתי הגישות הללו הן השליטות בטיפול הפסיכולוגי בפוביות והן מתועדות במחקרים מקיפים. יש יסוד להניח שהסיכוי לפוביה גדול יותר אצל אנשים שבמשפחתם הייתה פוביה, דבר המרמז על יסוד נלמד או גנטי".
אין גבול למספר האובייקטים הגורמים פוביה, אך השכיחים ביותר הם בעלי חיים שונים
stock.xchng
שיטות טיפול בפוביות
- טיפול התנהגותי. בשיטה זו נחשף האדם הפובי בצורה מבוקרת לאובייקט או למצב מעורר החרדה. שיטה זו נקראת "הקהיה שיטתית". חשיפת המטופל לגורם הפחד מתרחשת במציאות עצמה (גשרים, מעליות, עכבישים), או על ידי דמיון המצב מעורר החרדה על ידי המטופל. הטיפול מתחיל בחשיפת המטופל למצבים פחות מאיימים, ובהדרגה עולים בחשיפה למצבים מעוררי חרדה גדולה יותר. לדוגמה, אם המטופל סובל מפחד גבהים, הטיפול יכול להתחיל בהצצה מחלון בקומה השלישית בנוכחות המטפל. בפגישות ההמשך המטופל יכול לעלות לקומה העשירית, וכך הוא מתמודד עם הדבר שממנו הוא מפחד בעולם האמיתי, ומנסה להתגבר עליו בהדרגה. החיבור האוטומטי בין המצב הפובי לחוויית החרדה מתרופף והמטופל מתחיל להתרגל לפחד ואל השהות במצב הפובי. החשיפה עשויה להיות קלה ונעימה יותר על ידי שימוש בהרפיה או בהיפנוזה. הטיפול ההתנהגותי מחייב ניתוח מדוקדק של הפוביה וניטרול הסימפטומים אחד לאחד.
- טיפול קוגניטיבי-התנהגותי. במהלך טיפול זה, ילמד המטופל לזהות את המחשבות האי רציונליות המעוררות את הפחד, להבין בצורה מציאותית את המצב ולהמיר את המחשבות השליליות במחשבות מציאותיות יותר. כך למשל, אצל מי שחרד מטיסות יכולות להופיע מחשבות שליליות לא מודעות אפילו בשל השפה הייחודית הנהוגה על ידי רשויות וחברות התעופה. אנחנו מגיעים ל"טרמינל" ומייד נעטפים באווירה סופנית (טרמינלית). לפני הטיסה מגיעה "קריאה אחרונה" לנוסעים. המטוס עצמו מוקף באמצעי ביטחון. במטוס מסבירים לנו מה צריך לעשות כשהמטוס מתרסק והיכן יציאות החירום. לקראת הנחיתה מסביר הטייס שאנו מתקרבים ל"יעד הסופי". נוסע שסובל מחרדות יכול להסיק מכך מיידית שטיסה היא דבר מסוכן ביותר. בשיטה הקוגניטיבית ניתן ללמד את המטופל שבכל פעם שחברת התעופה תנקוט ב"שפת ההפחדה" הוא יעמוד מנגד ויאמר לעצמו שדבר אינו "טרמינלי" ומטוס הוא אחת השיטות הבטוחות יותר שקיימות לנוע ממקום למקום.
- עיבוד מחדש והקהיה שיטתית באמצעות תנועות עיניים. מדובר בשיטה טיפולית שבה מתבקש המטופל לראות בעיני רוחו את התמונה המפחידה, את המשפטים והמחשבות המלוות אותה ואת תחושות הגוף הנלוות לה - כל זאת כשהוא עוקב בעיניו אחרי תנועות ידיים מהירות ומכוונות שעושה המטפל. התהליך חוזר פעמים רבות, ובמהלכו נוטים להופיע שינויים ספונטאניים בתמונות, במחשבות ובתחושות הגופניות. ממציאת השיטה, פרנסין שפירו, מסבירה את יעילותה בתיאוריה מוחית, שלפיה המידע הטראומטי או הפובי נחקק בצד הימני של המוח (שאינו ורבלי ולכן המידע הנחקק בו הוא יותר אינטואיטיבי ולא-מודע) ועל ידי פעולת העיניים נפתח ערוץ גם לצדו השמאלי של המוח (שלו יכולת ורבלית והבנה סמנטית). אין הסבר מוכח ומוסכם באשר לתהליך, אבל יעילותה של השיטה נחקרה ונמצא שהיא באותה רמה של יעילות כמו שיטות אחרות.
