הכביש הרחב והשומם נמתח לעבר האופק. נדמה היה ששום דבר לא מונע ממני למעוך את דוושת התאוצה ולתת דרור לאורוות הסוסים שמתחת למכסה המנוע של הסונטה החדשה של יונדאי. שום דבר לא מונע ממני לעשות כן, אבל רק למראית עין. באדיקות כמעט דתית אני מקפיד על 55 מייל לשעה, בדיוק 88 קמ"ש, בדיוק כפי שמזהיר השלט הניצב בצד הדרך.
שתי עקומות מתונות מפתות אותי לסובב קצת את ההגה, אולי לשנות את הלחץ על דוושת התאוצה. לעורר קצת את המכונית. "אפילו אל תחשוב על זה" מהדהדת בראשי נורת אזהרה, בהכירי את יעילות משטרת התנועה האמריקנית. ואני לא היחיד שחושב כך. מאחורי ומלפני, בין אם קולגות ובין אם מקומיים, משייטים תוך הקפדה על חוקי המהירות. חודש מאוחר יותר מאחורי ההגה של דודג' צ'רג'ר באחד מכבישי הנהיגה המדהימים ביותר באזור לוס אנג'לס, אני מקבל תזכורת מדוע צריך לדקדק בחוקי המהירות בארה"ב. אנג'לס קרסט, מטפס ממבואות העיר הגדולה לעבר ההרים המושלגים בלי פיסת כביש ישרה אחת, הוא גן עדן לחובבי נהיגה ורכיבה. אלא שבהתחשב בכך שה"אנג'לס" הזה גרם ללא מעט רוכבים להיהפך למלאכים, הסתבר כי הנוכחות המשטרתית על הכביש לא חסרה. את זה גיליתי עת שניסיתי להרגיש אם יש משהו בהבטחה של מכונית כמו הצ'רג'ר. לא הספקתי להתחיל לנסות וכבר שטפו את המראה הפנימית האורות של ניידת השיטור. לא כאן, חביבי. בשביל זה יש מסלולי מרוצים, אפילו אל תנסה. הניסיון היחיד שביצעתי בירידה מההר היה לעמוד בפיתוי ללחוץ על הדוושה ולנסות לשמור את המכונית על 45 מייל לשעה.
יש איזשהו פרדוקס אדיר באמריקה בין הפוטנציאל לבין האפשרות לביצוע והוא גרם לכך שדורות רבים של מכוניות אמריקניות נבנו בצלמם של הכבישים: גדולים, רחבים ולא משרים אווירת נהיגה, כי אם אווירת נסיעה. בשיוט במהירות של 90 קמ"ש לאורך אלפי קילומטרים, כל שאמריקני ממוצע רוצה הוא כורסאות נוחות, מתלים כשל מיטת מים, הגה שלא מצריך ריכוז ומנוע גדול וחרישי שיפמפם בסל"ד אפסי במהירות שיוט.
הכביש הרחב והשומם נמתח לעבר האופק. נדמה היה ששום דבר לא מונע ממני למעוך את דוושת התאוצה ולתת דרור לאורוות הסוסים שמתחת למכסה המנוע של הסונטה החדשה של יונדאי
עדיין, אתה חושב לעצמך, אין סיבה לאווירת הניתוק הגורפת הזו, אבל כמה אלפי קילומטרים מאחורי ההגה של מאזדה מיאטה תזזיתית, פורד פוקוס אמריקנית, מרצדס GL, אותה יונדאי סונטה ושברולט טאהו הצליחו להבהיר לי את ההבדלים בין תפיסות התכנון של האירופאים, היפנים והקוריאניים לבין אלו של האמריקנים. המיאטה החיננית נוראית בנהיגה ארוכה. מעייפת, רועשת, קשה, נעה על הכביש כמו מוכת אפילפסיה. הפוקוס רגועה יותר, אבל מנוע 4 צילינדרים מאופי בריאתו רועש ונוכח ללא הרף בצליל שלא מרפה. מצד שני, הסונטה הקוריאנית וה-GL הגרמני מיוצרים באמריקה ומכוונים, כל אחת ואחד בהתאם ליעודו, בדיוק כפי שהאמריקנים אוהבים את המכוניות שלהם: גדולות, משתרעות ורכות.
אבל, שיא השיאים, והמכונית שמייצגת טוב מכל את דגל הכוכבים היא האחת והיחידה שבאמת נושאת בגאון את החותמת "MADE IN AMERICA". שברולט טאהו.
המשימה של הטאהו, עם נגרר מאחור, הייתה נהיגה לילית רצופה מלוס אנג'לס אשר בקליפורניה לרינו אשר בנבאדה. עניין הנמשך כ-1,000 ק"מ על הכבישים המהירים.
ההתחלה לא מבשרת טובות; בהתחשב בממדים המפלצתיים, הרכות הבלתי נסבלת של המתלים והגה שלא מחובר לשום דבר. אלא שככל שנקפו הקילומטרים חדרה לתודעתי התובנה כי באמריקה לא נוהגים. באמריקה נוסעים. תנוחת הישיבה לא חשובה, איך שמחזיקים את ההגה לא חשוב, כמה שמסובבים אותו לא משפיע, כי ממילא אין פניות בכביש. גם כל אותם בורות ושקעים בכביש משוככים בצורה מוחלטת על ידי המתלים וההגה ולא עוברים לידיים; בעצם שחושבים על זה, ככה זה צריך להיות, כי ממילא לא עושים שום דבר. רק נוסעים. בקרת השיוט על 65 מיילים לשעה, מנוע V8 בנפח 5.7 ליטר אינו נשמע ב-1,700 סל"ד ומשקל הנגרר או הימצאותו בכלל אינם מורגשים. אי-אפשר היה לעשות את הנסיעה הזו ולצאת רענן יחסית מהמכונית, אם היא לא הייתה בדיוק כמו 'שבי' טאהו. זה קצת מסביר מדוע האמריקנים עושים את המכוניות שלהם כפי שהם עושים גם מבחינת תנוחת ישיבה, אופי מנועים ותיבות הילוכים. אבל - למרות כל אלו אין הצדקה לאיכות ההרכבה המפוקפקת ומרחבי הפלסטיקים ברחבי תא הנוסעים.
הנסיעה הקצרה שביצעתי בסונטה המקומית לא נועדה לשמש כמבחן דרכים, אבל הביאה עימה תובנות רבות. מהנדסי יונדאי לא נולדו באמריקה, אבל נראה כי השכילו להבין את רצונותיו של האמריקני הטיפוסי. גרסת ה-3.3 ליטר של הסונטה טומנת מתחת למכסה המנוע הארוך יחסית יחידת כוח בתצורת V6 בעלת צליל חרישי והילוכים ארוכים ונינוחים. המתלים הרכים סופגים ביעילות מהמורות ורוכנים בחדות בפניות.
בדיוק כמו שאמריקני ממוצע רוצה? אז זהו, שלא. אפשר לזהות בנקל בין מכונית אמריקנית ובין מכונית זרה. קוריאנית, יפנית או אירופאית. למרות מה שחושבים קברניטי תעשיית הרכב המקומית שממשיכים לתכנן, לייצר ולנסות למכור את מרכולתם - בדגש על "לנסות".
במצבה העגום של תעשיית הרכב האמריקנית אפשר להיווכח אחרי ביקור בתערוכת הרכב שנערכה בדטרויט. אפילו שיטוט אקראי בין המיטב שיש לתעשייה המקומית להציע מול ההיצע הקוריאני והאירופאי מגלה פער ניכר באיכות היצור וחומרים, לטובת התחרות הזרה. אפילו מכוניות אמריקניות יוקרתיות סובלות מאיכות חומרים שלא הייתה עוברת אישור הרכבה אצל מכונית אירופאית קטנה. הסיפור הזה קצת מוזר; אחרי הכל מדובר במעצמה הכי גדולה בעולם. מה, הם לא יכולים לייצר מכוניות באיכות חומרים גבוהה יותר?
זו אחת הסיבות מדוע ג'נרל מוטורס, יצרן הרכב הגדול ביותר בעולם, עומד לאבד את הבכורה ליצרן רכב יפני "אלמוני" בשם טויוטה. מצבה של חברת פורד לא טוב בהרבה.
איך שמחזיקים את ההגה לא חשוב, כמה שמסובבים אותו לא משפיע, כי ממילא אין פניות בכביש. גם כל אותם בורות ושקעים בכביש משוככים בצורה מוחלטת על ידי המתלים וההגה ולא עוברים לידיים; בעצם שחושבים על זה, ככה זה צריך להיות, כי ממילא לא עושים שום דבר. רק נוסעים
חלק מהסיבות למצבה העגום של התעשייה המקומית היא שהן הסונטה של יונדאי והן מרצדס GL הם הסוס הטרויאני של עולם הרכב, אשר ביחד עם יצרני רכב זרים מהווים את חוד החנית לפלישה לאמריקה. כולן מיוצרות בארה"ב, פונות לקהל המקומי ...ומבצעות טוב יותר מהמכוניות האמריקניות.
קחו למשל את מדינת אלבאמה הנחשבת ל"ההרד-קור" של אמריקה. לבטח יש כאן את ריכוז הטנדרים הגבוה ביותר, או לפחות בין הגבוהים באמריקה. אולי בעולם כולו. מכונית פרטית כאן זו לא אופציה, טנדר זו צורת החיים המועדפת על המקומיים ומסיבה זו כלי הרכב הכי נמכר בארה"ב הוא טנדר. פורד סדרה F.
במקום הזה בחרו אנשי חברת יונדאי הקוריאנית וגם חברת מרצדס הגרמנית להקים את מפעלי הרכב שלהם, שזה בערך כמו לבוא למפגש רוכבי הרלי-דיווידסון של מלאכי הגיהינום, רכוב על גבי אופנוע ספורט יפני. ואם אתם חושבים שזו תעוזה, ההצהרה בדבר מיצוב יונדאי בין חמשת יצרניות הרכב הגדולות בעולם עד 2010, שנשמעה כמו גוזמא לפני שנים אחדות, הופכת למציאות. מפעל הרכב הגדול של יונדאי החל לפעול רק לפני כשנה והוא חלק מתוכניתם של הקוריאנים להגדיל את חלקם בשוק האמריקני (צפי מכירות של חצי מיליון מכוניות בארה"ב השנה). הם עושים זאת באמצעות ייצור הסונטה החדשה, כמתחרה להונדה סיוויק וטויוטה קאמרי אשר שתיהן המכוניות הנמכרות ביותר בקבוצתן. לא רק הן. יותר ויותר מכוניות "זרות" עושות חיל בארה"ב על חשבון המכוניות המקומיות. אפילו החטיבה הקוריאנית של שברולט, דייהו לשעבר, מצליחה יותר מאשר התוצרת המקומית...
נראה כי המצב אינו נעלם מעיני קברניטי מעצמת הרכב המקומית, ולצד מכירה סיטונאית של חברות שהיו בבעלותם (GM מכרה אחזקותיה בסובארו, סוזוקי, איסוזו), סגירת מפעלים, חיסול מותגים (אולדסמוביל), פטורי עובדים וייצור של מכוניות משעממות ופשוטות למראה כמו ביואיק לה-קרוס, שבי קובלט ומליבו, קרייזלר סברינג, דודג' סטראטוס, פורד טארוס ו-500 ועוד רבות אחרות, מגיע גל חדש של מכוניות שמבשר כי בכל הקשור לעיצוב חיצוני, האמריקנים יוצאים מהשבלונה שאפיינה אותם. נכון, עדיין מדובר על פי רוב במכוניות בעלות ממדים בלתי סבירים לעין האירופאית, אבל העיצוב של יותר ויותר מכוניות מבית המדרש האמריקני הם תאווה לעיניים. די עם נזכיר את דגמי קדילאק השונים (למעט DTS), את פורד מוסטאנג, שברולט קמארו, SSR ו-HHR. קרייזלר 300 C, דודג' ווייפר, פונטיאק סולסטיק ועוד ועוד דגמים חדשים ומלהיבים. המשותף לרובם הוא התרפקות על העבר. האם גל הרטרו ששוטף את אמריקה יהיה אולי זה שינפח בחזרה את האוויר בגלגלים של התעשייה המקומית הדואבת? ימים יגידו. מה שבטוח הוא שאם ראשי האימפריה רוצים להשאיר את הראש מחוץ למים, הם חייבים להקשיב יותר לצרכי הקהל. שילמדו מהזרים מה אמריקה אוהבת.
