בכתבה:
האמת הכואבת»
הבעיה - הפקה»
יהודים רפורמים»
האהבה שלי ל"יהודים" היא אהבה בעייתית - האלבום הראשון שלהם ("מציאות נפרדת") הוא לא פחות מיצירת מופת בעיני. למרות כמה שירים בעייתיים ("אלוהים" הוא שתי הדקות המיותרות ביותר של חיי), וסאונד נקי מדי, אלבום הבכורה של ההרכב היה מופת של רוק כבד בעברית, אולד סקול כמו שצריך, עם לחנים קליטים ומעולים ("עוד ארון", "לא קל"), ועם טקסטים שמגיעים מעומק הקרביים ומוגשים בכנות מעוררת הערצה ("הבלוז", "הזמן שלך").
כמו כל תיכוניסט חולוני ממוצע באותה תקופה של אמצע שנות התשעים, גם אני דקלמתי את השירים של ההרכב, נדדתי להופעות שלהם (שהיו לא פחות ממעולות), ובגדול - הרגשתי כאילו יש הרכב שאולי יביא את הגאולה למוזיקה הישראלית, לפחות בכל הנוגע לרוק כבד.
כשיצא הדיסק השני ("היהודים"), עדיין הייתי תיכוניסט מעצבן, אבל ילד גדול - עוד רגע בן 18, תיכף מתגייס. איציק סולם, גיטריסט מדהים, ניגן בדיסק. בהופעות קיבלנו טעימות והן נשמעו לא רע בכלל. למרות הסאונד נפלא והלחנים הלא רעים, האלבום כולו היה נפילה- הטקסטים באלבום היו גרועים, וההגשות של תום פטרובר ואורית שחף נפלו לקלישאות מביכות. הרגשתי מרומה. לא הבנתי מה קרה לאותו הרכב רוק שהצליח להגיע למעמד אלבום זהב כנגד כל הסיכויים, ללא תמיכת הרדיו.
אבל חוסר הסיפוק האישי שלי מהאלבום השני של "היהודים" לא מנע מהם להפוך לאט לאט ללהקת הרוק האהודה בארץ. עוד ועוד מעריצים תיכוניסטים הגיעו להופעות, "מציאות נפרדת" הגיע לאלבום פלטינה, והאלבום השני שלהם היה להצלחה מסחררת.
האמת הכואבת
עם צאת האלבום השלישי ("פחד מוות"), כבר הייתי ילד גדול באמת, אחרי צבא, בחו"ל. לא עניין אותי לשמוע עוד אכזבה, והעדפתי להישאר עם יצירת המופת הראשונה של ההרכב, משנת 1995. ככה זה בחיים - אתה מאוהב תמיד בבחורה הראשונה שלך, וכל אחת אחרת היא אולי מדהימה, אבל לנצח תנצור את הראשונה.
כשכן שמעתי את "פחד מוות", קיננה בי התקווה שאולי "היהודים" חוזרים לעצמם- סאונד מושקע, כתמיד, לחנים לא רעים בכלל, אבל הטקסטים נותרו ילדותיים, וההגשות של תום ואורית לא השתפרו. עדיין קלישאתיות, עדיין חסרות את האמת הכואבת של ימי הדיסק הראשון. כשהם שרו באלבום הראשון על ייאוש, האמנתי להם, הטקסטים נכתבו בתקופה בה לשניים לא היה כסף לסיגריות. אבל כששרים טקסטים כל כך בוטים על ייאוש ובעסה, כשלא באמת מרגישים אותם, זה יוצא רע. מאוד.
לאחר שני אלבומי הופעות ("היהודים לייב" הבינוני ו"אנפלאגד" הלא רע בכלל) מגיע "פורטה", האלבום הרביעי של הרכב הרוק המצליח בישראל. באופן אישי נדלקה לי נורית אזהרה - מה יהיה הפעם? האם אני מוכן לעוד אכזבה? האם הלהקה שהייתה אור בקצה המנהרה הגיעה לנקודה בה היא מסונוורת מהרכבת, ואנו נקבל תאונה חזיתית?
האלבום החדש מציג שני גיטריסטים חדשים (דניאל ברכר וגיא באר) במקום גיטריסט אחד, וקלידן חדש (אדם פרי במקום ערן מיטלמן, שנטש עקב לוח זמנים צפוף). ההרכב הבסיסי נשאר אותו הרכב - יהב ליפנסקי על התופים (כרגע, אחד המתופפים הטובים בארץ. נקודה), אבי סטרול על הבס והזוג המלכותי תום ואורית.
הביקורות על האלבום היו מעורבות, אך זכורה לי במיוחד אחת מהן, בה המבקר הילל ושיבח את האלבום, והעניק לו לא פחות מחמישה כוכבים. חמוש במידע המקדים ועמוס בתקווה לא להתאכזב, יצאתי לשמוע את האלבום. ובכן, חזרתי בשלום.
אלבום הבכורה מ-95'. מופת של רוק כבד
באופן כללי, האלבום מולחן ומבוצע טוב מאד, ואפילו הטקסטים לא רעים. יש כמה יציאות מוזיקליות נפלאות ("עד שזה יעבור") ו"היהודים" השכילו להשתמש היטב בעובדה שיש להם שני גיטריסטים.
האלבום נפתח בשיר מעולה (don't' like), אגרסיבי, עם שירה טובה מאד, לחן קליט, המבוצע בדיוק כמעט מושלם, כאילו יצא הרגע מספר ההדרכה להרכבי רוק. השיר השני, הסינגל "אין לך מקום", מציג את הבעיה הגדולה של האלבום - ההפקה. זה בהחלט רומנטי ומעורר הערכה ש"היהודים" מתעקשים להפיק לעצמם את הדיסקים, אבל הם חייבים מישהו חיצוני שירסן אותם, בדגש על תפקידי השירה.
"אין לך מקום" מדגיש את הציד המרדני של תום פרטובר - למרות שהשיר כולו כתוב לפי הספר, תום מנסה לשבור את החוקים בהגשה קולית נוראית - צורח כבר על הבית השני ומאבד את כל הכוח בפזמונים. כשמגיעה הדקה החמישית מתוך שש, כבר אין כוח להמשיך לשמוע את הצעקות, והאצבע המורה לוחצת על כפתור ה"נקסט".
"היהודים" מנגנים מוזיקה נוסחתית, וככזו יש לה חוקים. אין שום דבר רע בלנגן נוסחאות, בעיקר אם אתה עושה את זה יותר טוב מכולם (תשאלו את שפילברג ואת מטאליקה), אך הבעיה מתחילה כשלא עומדים בחוקים שמנסים לחיות על פיהם. תום ואורית חייבים לשיר בצורה הנכונה, משמע לבנות את השיא בכל שיר בקצב הנכון (סולו גיטרה, צרחות קורעות לב לקראת הסוף). בשיר "somebody else" הנוסחה עובדת נפלא - פתיחה מהורהרת, בנייה נכונה של כל המרכיבים המוזיקליים שיופיעו בהמשך, סולו גיטרה וביצועים ווקאליים מרשימים לקראת הסוף וכניסה של כלי מיתר מרגשים. הנוסחה מנצחת, ואי אפשר לעמוד מולה.
האלבום מציג את "היהודים" בהרכב חדש וחזק, ומבחינתי הם נולדו מחדש. יהודים רפורמים, אם תרצו.
לצד שירים חלשים כגון "אין לך מקום", "ניו יורק סיטי" (לחן מבטיח אבל ביצוע חלש), "לא יכול אחרת" (למה להאריך את "אלוהים" הנוראי מהאלבום הראשון לגרסת חמש דקות??), נוכל למצוא יציאות מפתיעות לטובה כגון "גם כשלא בוכה" ו-"what about you".
מבחינת המעריצים השרופים, "פורטה" הוא עוד אבן דרך במלחמת ההישרדות העיקשת של "היהודים" בפלייליסט הישראלי, מלחמה בה יש מנצחים שמנגנים רוק כבד ובועט. מבחינתי, "פורטה" הוא ניצוץ של חזרה לימים טובים יותר, ימים בהם ריח הזיעה של "הלוגוס" התערבב עם ריח חרמנות הנעורים, והדיסטורשן היה המפלט הבטוח מתלאות ההתבגרות.
היום, הדיסטורשן של "היהודים" הוא המפלט מהרדיו הישראלי המשעמם. רק שישיגו לעצמם מפיק, והמפלט יחזור להיות מקום רך ונעים, כמו ששדה קוצים מטאלי אמור להיות.
"פורטה", היהודים. התו השמיני