לכתבה הקודמת לכתבה הבאה

היה לי העונג לחלות בסרטן

הירשמו לאתר שלנו

קבלו מגזין דיגיטלי במתנה

הירשמו לניוזלטרים

ערכת טבחות במתנה

הפחד הכי גדול שהיה לי אי פעם הוא שמישהו מהאנשים שאני אוהבת יחלה בסרטן. סרטן היה עבורי משהו שקוראים עליו בעיתון, איום כהה וערטילאי. כשהפחד הכי גדול שלי התממש, ואנשים שאני אוהבת חלו, למדתי הרבה על סרטן. בראש ובראשונה למדתי שסרטן הוא הרבה דברים, ולא תמיד גזר דין מוות. הדבר הכי חשוב שלמדתי הוא, שהסרטן יכול להוכיח כמה החיים יקרים, צבעוניים, עשירים וחד פעמיים.

האנשים שמופיעים בכתבה הזאת לא נתנו לסרטן לחלוף בחייהם, אלא בחרו להפוך אותו למנוף, לציון דרך, לאירוע מכונן. הם בחרו לפתוח את העיניים ולהתבונן, לפתוח את הלב ולהקשיב ולחפש את השיעור.

אבנר שילה, מפתח שיטה הקרויה על שמו לריפוי רגשי ולהבראה פיזית, פותח את סיפור מחלתו במשפט הבא: "היתה לי הזכות והיה לי העונג לחלות בסרטן ולהבריא ממנו בכוחות עצמי, לגמרי בכוחות עצמי".

המלים "זכות" ו"עונג" לא נכללות בדרך כלל באוצר המלים של המחלקה האונקולוגית, אבל שילה ראה הזדמנות בקושי, עוד בתקופה שהתמודד עם הסרטן. המחלה תקפה אותו בגיל 30 בפעם החמישית, אחרי הפוגה של עשר שנים. בניגוד להמלצה החד משמעית של הרופאים, הוא החליט להתמודד עם המחלה בדרכים אלטרנטיביות. השם של האתר שלו - "מבריאים מסרטן" - מדגיש את השקפת העולם האופטימית שלו.

 

אני זוכרת את היום הזה כיום שהיה כולו צרחות. היו שם הרבה אימה, כעס, קושי וחוסר אונים

חשיבה שלילית כרעל לגוף

"זכיתי להוות דוגמה חיה של הבראה מוצלחת עבור אלפי אנשים, חולי סרטן וגם אחרים, המחפשים את דרכם אל ההבראה. זכות ועונג היו לי להקשיב לסיפורי חייהם של מאות מטופלים, חולי סרטן ומבריאים, ולהיות שותף אינטימי לפחדיהם ולתקוותיהם, לייאושם ולשמחותיהם", הוא כותב באתר שלו. "הזדהיתי איתם, בכיתי וצחקתי איתם, חיבקתי אותם, אהבתי אותם, עזרתי להם להבין את סיפורם, למצוא כוחות ולהפוך למבריאים. והיה לי עונג ללמוד. למדתי המון".

תלמה לוי, המלמדת קבוצות ויחידים כיצד להפוך את המחלה למנוף, רואה זכות גדולה ביכולת להשתתף בתהליך הריפוי: "בשבילי לראות איך חולת סרטן מגיעה אלי ממקום כל כך קשה עם עוצמה של אנרגיה גברית וצורך בשליטה, וכעבור כמה חודשים אני פוגשת אותה במקום של רוך, תקווה, הסתכלות שונה, קבלה - זה בשבילי עולם ומלואו. אני יוצאת אחרי טיפול או סדנה עם אנרגיות כמו אחרי הופעה בברודווי".

גילוי מחלת סרטן השד אצל לוי בגיל 47 לווה בשבר גדול. "הייתי רווקה תל אביבית יפה ומצליחה כשהתחתנתי בגיל 35. והנה, כשאני מטופלת בשלוש בנות קטנות ונמצאת באמצע הקריירה, פתאום באה המכה. כשהייתי במקלחת גיליתי במקרה גוש והייתי לא שקטה. הראיתי אותו לבעלי והוא נבהל ופחד. רצתי אל הרופא, ששלח אותי מיד לביופסיה, שאחריה היו עשרה ימים שנמשכו נצח. בסופם זומנתי לבית החולים. הבום הגדול ביותר היה כשהמעליות בבית החולים נפתחו וקיבלו את פני אונקולוגית וכירורג.

אני זוכרת את היום הזה כיום שהיה כולו צרחות. היו שם הרבה אימה, כעס, קושי וחוסר אונים. יש רגע משמעותי מאוד בתוך המחלה הזאת, כשמבינים שחייבים לקבל גם את עובדת הבדידות שלנו. חולה נמצא במקום שבו אין מישהו בעולם שיכול להבין אותו חוץ מאשר הוא עצמו. אני עובדת הרבה על הנקודה הזאת גם בסדנאות שלי".

אבל לוי, בעבודתה ובחייה, לא מתעכבת על המקומות של הסבל. "תפיסת העולם התרפויטית בעבודה שלי היא להסתכל כל הזמן קדימה. פחות להתעכב על המקום המסכן של קורבן, אלא יותר לחפש את הדרך להגיע לשינוי ולטרנספורמציה. מה אני עושה בצומת הדרכים אליו נקלעתי ומה אני עושה הלאה? מה הדיאלוג שלך במערכות יחסים? איך את מתייחסת לדברים? איך את חיה? אני כן מסתכלת על ה-Doing וה-Being.

 

20 שנה לא בכיתי. היה לי קשה לבטא כעס או תסכול. הבנתי שהדברים קשורים. כאן החל לצמוח המחקר שלי על הקוד הרגשי של הסרטן

מספיק חזקה כדי לתמוך באחרות

"את הסדנאות התחלתי להעביר לפני ארבע שנים. רציתי לחזק את הנשים, לגעת בהן ולפסל איתן משהו חדש, טוב יותר ושמח יותר. תקופה ארוכה לא העזתי לעשות את זה, למרות שהייתי מוכנה גם מקצועית וגם נפשית. התחלתי כשהרגשתי שהשריר הפנימי שלי הוא מספיק חזק, כדי שכאשר אפגוש דרך המטופלות שלי את הכאבים האישיים של המחלה ורגעים לא פשוטים שלי, אני אהיה מספיק חזקה לתמוך בהן. אני עצמי עוברת תהליך ריפוי בכל סדנה, אני צומחת ולומדת מהן".

נשים שהשתתפו בסדנה של לוי ביטאו במכתב התודה שלהן את הרוח החיובית הזאת: "תלמה גרמה לנו להתייחס אל חשיבה שלילית כאל רעל לגוף, הפכה אותנו מקורבן למי שלוקח אחריות על חייו, לשליטה, הבראה וצמיחה. היא השיבה לנו את האמונה והרצון לאהוב את החיים, לשמוח ולצמוח".

גם שילה, כמו לוי, בוחר להשתמש במלה "צומת". "יכולתי להחליט לחזור לחיי הקודמים, לעבודתי הקודמת, לחסימותיי הרגשיות ולהרגלי המחשבה הישנים שלי. בשנים שלאחר מכן ראיתי מבריאים רבים עושים החלטות כאלו בצמתים דומים. בחרתי להמשיך בדרך ההבראה, להמשיך בדרך".

20 שנה לא בכיתי

שילה, שחקר את חייו בדקדקנות, הגיע למסקנה שהמחלה חזרה בגלל הקושי להביע ולבטא רגשות, במיוחד רגשות קשים: "20 שנה לא בכיתי. היה לי קשה לבטא כעס או תסכול. הבנתי שהדברים קשורים. כאן החל לצמוח המחקר שלי על הקוד הרגשי של הסרטן.

"קראתי את הספר 'לשוב להיות בריא' והיו שם הנחיות לתרגילי הרפיה ודמיון מודרך. התחלתי לעבוד ולתרגל על פי ההוראות בספר. כל תרגיל נפתח בנשימות ובהרפיה עמוקה לכל הגוף, זה כשלעצמו היה חדש ונעים מאוד. אחר כך התבקשתי לדמיין את תאי הסרטן שלי בדרך כלשהי, ולזכור שתאי הסרטן הם תאים חלשים ומבולבלים מאוד, ושגופי יכול להשמיד תאים כאלו בעזרת ההגנות הטבעיות שלו.

דמיינתי את גופי הולך ומתנקה מתאי הסרטן ואת עצמי הולך ומבריא, הולך ומחלים. דמיינתי את הגידולים הסרטניים בגופי הולכים וקטנים עד להיעלמותם המוחלטת. את התהליך הזה המשכתי לתרגל באופן קבוע, שלוש פעמים ביום, במשך חודשים רבים. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שהתמדתי בתרגול כלשהו. כל תרגול יצר העמקה של החוויה חדשה".

לעבור במנהרת הזמן

"בתחילת הדרך ראיתי בדמיון המודרך כלי להעברת מסרים אל הגוף שלי וזהו. בהמשך, עם העמקת ההתנסות שלי בטכניקה, גיליתי עד כמה עשיר ומגוון הכלי הזה יכול להיות. הדמיון המודרך מתרחש תוך כדי הרפיית השרירים בכל הגוף והאטת גלי המוח למצב חלומי הקרוי 'אלפא', שהוא מצב בין ערות לשינה. ההרפיה עצמה היא אֵם הריפוי. המצב המיוחד של הרפיית גלי המוח מטשטש ואף מוחק את ההבדלים בין המוח לגוף, בין המודע ללא מודע, בין דמיון למציאות. במצב זה כל מה שאני מדמיין נתפס כמציאות.

"הדמיון המודרך אפשר לי לטפל בחוויות טראומטיות מן העבר, לשחרר פחדים וחרדות, להתחבר לרגשות מודחקים, לבחור מטרות ולהגשימן, לראות אפשרויות חדשות ורעננות, להיפתח. הדמיון המודרך נתן לי כנפיים אל החופש. הוא אִפשר לי לעוף עד קצה העולם בלי כרטיס טיסה, לעבור במנהרת הזמן אל העבר ואל העתיד, לשחות בנהרות של אור, ליצור לי ולרגשותיי נופים ובתים, לפגוש מדריכים רוחניים, וגם, ואולי בעיקר, לפגוש את עצמי".

להתמקד באדם ולא במחלה

ד"ר נמרוד שיינמן, מייסד ומנהל המרכז הישראלי לרפואת גוף-נפש, חקר את קשרי הגומלין בין הנפש לגוף על פי מסורות מערביות ומזרחיות, ואת משמעותם בעבודה הטיפולית. הוא מתמחה ברפואה משלימה ובטיפול תומך לחולי סרטן כבר יותר מ-20 שנה. שיינמן מתחבר לגישה ההוליסטית, המעמידה את האדם במרכז ולא את המחלה.

 

ד"ר נמרוד שיינמן,לא תמיד מופנים משאבים כדי להעצים את כוחות הגוף-נפש של האדם

"בתחום הסרטן יש התמקדות מאוד גדולה במחלה עצמה, ובצדק, אבל לפעמים יש שכחה של האדם. הרבה מאוד עוצמה טיפולית מופנית נגד הסרטן, ולא תמיד מופנים משאבים כדי להעצים את כוחות הגוף-נפש של האדם.

"בעבודתי אני משתמש בהרבה כלים ששייכים לפסיכותרפיית גוף-נפש - תהליכים שיש להם זיקה לדמיון מונחה ולפסיכולוגיה הבודהיסטית, שמסתכלת על האדם ומלמדת אותנו להסתכל על המציאות בצורה אחרת".

האם אתה מאמין שסרטן הוא סימן לצורך לעשות שינוי בחיים?
"לא תמיד. אחד מגדולי זמרי האופרה המודרנית חלה בסרטן גרון. הוא סיפר שבזמן הטיפולים, כשהוא לא יכול היה לשיר, הוא דמיין שהוא שר אופרות ואריות. זוהי דוגמה למישהו שאין צורך להגיד לו 'תעשה שינוי בחיים', אלא המטרה היא לחזור לשיר את השיר שהוא שר בחיים".

יש לך מסר לאנשים שמתמודדים?
"המסר הוא, שהכוחות האנושיים שקיימים בנו הם לא פחות חזקים מהטיפול המוצע לנו והיעזרות בכוחות האלו יכולה להכפיל את היכולת שלנו להבריא ולהיות בני אדם בצורה יותר שלמה ומלאה. לפעמים בזכות הגידול, לפעמים למרות הגידול".

בחלקה השני של הכתבה: סיפורו של רוכב האופניים לאנס ארמסטרונג»

מתוך: מגזין דרך האושר

לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה

תגובות

טוען הודעות