השליחות שלי
שרון איילון, מנכ"לית עמותת לב אוהב, מנסה לעשות קצת סדר בבלגאן
בשנים האחרונות קשה שלא לשים לב לריבוי העמותות וההתרמות שפוקד אותנו. אני לא יודעת אם זה היה כך תמיד, או שרק בימים אלו ניתן להמשיל את הריבוי הזה לסופה שצוברת עוד ועוד כוחות, עד שהיא פוגעת בחוף ומכה בו בעוצמה.
העמותות הרבות, ואיתן ימי ההתרמה וההתרמות הציבוריות, יכולות להיות עניין קצת מבלבל, שכן לפעמים כבר לא יודעים למי לתרום ולאיזו מטרה: סרטן, מח עצם, ילדים בעלי צרכים מיוחדים, חירשים, עיוורים, בעלי פיגור, זקנים או אולי בכלל לניצולי שואה? ואיך לתרום? האם לקנות מוצר בסופר, להשתתף בערב התרמה, להיענות לילדים שדופקים בדלת, לתת את מספר כרטיס האשראי דרך הטלפון או באינטרנט או לשלוח את שובר ההתרמה שנשלח הביתה? והאם כדאי לעשות זאת בצורה אנונימית או להתעקש על תרומה לאלו שקוראים את שמותיהם של כל התורמים?
בא לי לצעוק
האם התרומות שאנו תורמות מגיעות ישירות למי שהן צריכות להגיע או שמשהו הולך לאיבוד בדרך? שמעתי למשל שבזמן מלחמת לבנון השנייה אנשים תרמו מאות טלוויזיות לתושבי הצפון אך אלו נשארו במחסנים עקב בירוקרטיה וסחבת. איך זה יכול להיות?! בא לי לצעוק!!!
ואיפה המדינה? עשרות מנגנונים קמו איפה שהמדינה נכשלה. במקום שבו הניהול כושל, רק יוזמות פרטיות מצליחות להציל אנשים מרעב, לחלק מכשירי שמיעה לחירשים, להושיט יד לעיוורים, לתת בגדים למי שידם אינה משגת לקנות לבוש הולם, ועוד.
לא כולם יכולים להרשות לעצמם
אולי זה נשמע כאילו אני נגד העמותות והתרומות, אך אל נא תקבלו רושם מוטעה - הדבר אינו נכון כלל, אך בעקבות כל סימני השאלה שהזכרתי עד כה, ניסחתי לי כמה כללים משלי:
- חשוב לי לדעת תמיד לאיזו מטרה אני תורמת. חשוב לי לדעת גם מי עומד בראש העמותה, ואם אני מכירה את האדם באופן אישי, זה הכי טוב.
- אני דואגת לתרום לעמותות שאין בהן מנגנוני כוח אדם מנופחים ומקבלי משכורת שמנות. אם יש מספר מועט של אנשים כאלו בעמותה זה סביר. אם אין בכלל - זה הכי טוב.
- אני תורמת גם תרומות שאינן כספיות. אלו כוללות פרטי לבוש מיותרים אותם אני מוסרת למחלקות הרווחה ברשויות.
- אני מאמינה במשפט "עניי עירך קודמים" וחושבת שצריך לפקוח את העיניים היטב ולנסות לאתר קודם כל את בעלי הצרכים המיוחדים בסביבה הקרובה, ואולי אף בקרב המשפחה ומכריה.
אין לי תשובה חד-משמעית
אני עצמי עומדת בראש עמותה, ואני יודעת עד כמה קיומן של העמותות וההתרמות חשוב, מסייע ומועיל. אני מכהנת כמנכ"לית עמותת "לב אוהב". מדי יום אני מקבלת עשרות פניות ממשפחות שידם אינה משגת לקנות לילדיהם אביזרים החיוניים להתניידותם, לשמיעתם ולראייתם. כל כך קשה לקרוא את כל הבקשות הללו ולהבין באיזה מצוקה נמצאות משפחות כה רבות.
והפניות לא נגמרות, הן רק מתגברות. בעודי רושמת שורות אלו אני לא יכולה להפסיק לחשוב על שיחת הטלפון שסיימתי לפני מספר דקות עם בחורה שלמדה בשכבה שלי ופנתה אליי כעת לעזרה. הדף קצר מלהכיל את סיפורה ואת סיפורם של רבים אחרים, וכל מה שאני רוצה לעשות בכל פעם שפונים אליי זה פשוט לעזור בכל אמצעי שעומד לרשותי.
יש ימים שבהם אני לא מבינה למה בעצם אני מקדישה לפעילות זו כל כך הרבה זמן, זמן שהרבה פעמים בא על חשבון זמן האיכות שלי עם בני ביתי, ואין לי תשובה חד-משמעית מלבד זה שאני לא יכולה אחרת, אני לא יודעת אחרת.
לפני יותר מעשור, לאחר שאחותי נפטרה מסרטן ואני עבדתי בתור דיילת, פגשתי באחת הטיסות את הרופא שלה והוא שאל אותי מה אני הולכת לעשות. התשובה האינסטינקטיבית שעניתי לו הייתה שאני הולכת לתרום ולהתנדב. כמה שנים אחר כך נזכרתי בסיטואציה ואז הבנתי שזו למעשה השליחות שלי ושאני לא צריכה לחפש לה הסבר.
למרות, או בגלל, כל מה שכתבתי כאן, ואני עומדת מאחורי כל מילה, אני לא יכולה לא לעצור מדי פעם ולהגיד - איזה מזל שיש פה כל כך הרבה אנשים טובים. בימים שבהם נראה כי כל אחד דואג רק לעצמו כשיש כל כך הרבה אנשים שלא מצליחים לגמור את החודש, ובשעה שנראה שהכל רקוב ומושחת, אי אפשר להתעלם מאלפי האנשים שתורמים לקהילה - הם תורמים מזמנם, מכספם ומיוזמתם, והעיקר - הם רוצים שלאחרים יהיה טוב. אני מתפללת שכן ירבו האנשים הטובים באמצע הדרך, ושעימם נצעד יחדיו למען אושרם של כולנו.
מתוך: מגזין COSMOPOLITAN
לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה