הירשמו לניוזלטרים של ifeel, וכל הכתבות הכי חמות בדרך אליכם
בואו של הצמנט
לקראת סוף העשור הראשון של המאה ה-20 החלו לייבא מלט (צמנט) לארץ ישראל. הצמנט לא הצליח לחדור לתעשיית הבניין היהודי, אך הטמפלרים החליטו לאמצו ולנצלו לייצור בטון בשני בתי חרושת - ביפו ובחיפה. עם הזמן החליף הבטון את האבנים המסותתות. בעזרת הבטון הצליחו ליצור ביתר קלות אלמנטים דקורטיביים, שגיוונו את קירות האבן המסותתת.
בשנות ה-20 וה-30 כבר ניכרו שינויים רבים בבנייה הטמפלרית. אם בדור הראשון של המתיישבים הטמפלריים, פעלו אדריכלים שחונכו על ברכיהם של אדריכלים בגרמניה, אך היו נטולי השכלה פורמלית, הרי שאדריכלי הדור השני כבר רכשו השכלה פורמלית בבתי ספר מקצועיים בגרמניה.
מימין לשמאל: בית לחם הגלילית, וילהלמה
מרביתם חזרו לארץ כשהם מושפעים מהבנייה הבינלאומית, ובכללה הבאוהאוס. השפעות אלו הביאו לכך שאת הבנייה הטמפלרית המסורתית החליפה בנייה, שכללה מוטיבים בינלאומיים ושמה דגש על פשטות, יעילות וחסכנות.
השוני בין בתי הטמפלרים לבתים היהודים והערבים פחת. כעת התאפיינו בתי המגורים בקומה אחת או שתיים, העשויים בטון ומטויחים, כשגגותיהם שטוחים וקווי המתאר שלהם פשוטים ונעדרי ייחוד.
תם ונשלם
הפרק הטמפלרי בארץ ישראל הסתיים בטונים צורמים במיוחד ובגירוש הטמפלרים לאוסטרליה. עם עלייתה של המפלגה הנאצית לשלטון, גילו חלק מהטמפלרים בארץ תמיכה בנאצים, ואף התגייסו לצבא הנאצי בגרמניה. היישוב היהודי בארץ הגיב בחרם, ועם הזמן, במהלך מלחמת העולם השנייה, צרו הבריטים על המושבות הטמפלריות, השתלטו על חלק מהבתים והגלו את הטמפלרים מהארץ.
שימור המבנים
עקבות התרבות שהשאירו הטמפלרים בארצנו ניכרות בתחומים רבים, ביניהם הבנייה הייחודית. רבים ממבני הטמפלרים במושבות השונות שרדו עד היום בזכות התכנון הקפדני והשימוש בחומרי הגלם האיכותיים.
בבית לחם הגלילית נשמרו בתים רבים, שמשמשים כיום למגורים, להארחה. בבני עטרות, מה שהיה פעם וילהלמה, נשמרו חלק גדול מהבתים והם משמשים למגורים. גם ברפאים בירושלים תוחזקו המבנים והם משמשים למגורים ולמסעדות. במושבה הגרמנית בחיפה, לאחר שנים של הזנחה, שופצו המבנים והרחוב הראשי והפכו למעוז בילוי יפהפה, ממנו ניתן לצפות על הגנים הבהאיים.
מבנה ציבורי, בית לחם הגלילית
בשרונה תוכנן שימור של 11 מבנים טמפלריים מתוך כ-90 מבנים קיימים במקום.
המועצה לשימור אתרים הגישה עתירה לבית המשפט ולאחר מאבק ארוך עם עיריית ת"א הוחלט שהתוכנית תכלול את שימורם של 34 מבנים טמפלריים.
פרקטיקת השימור
שימור מבנים היא פעולה אדריכלית-הנדסית, שנועדה לחדש מבנים בעלי חשיבות היסטורית, תרבותית ואדריכלית. פרקטיקות השימור כוללות: הגנה על ידי גידור או קירוי; תחזוקה; ייצוב; שימור הקיים; שחזור; שיקום והתאמה מחדש; רה קונסטרוקציה; העברה של המבנה למקום אחר; פרוק והרכבה מחדש; שכפול ושימור חזית או פרטים במבנה.
קיימות מספר גישות לשימור: הגישה ההיסטורית המתמקדת בשימור ההיסטוריה של המקום, הגישה האדריכלית המבקשת להעשיר את חווית המקום באמצעות שימור הבניין וסביבתו והגישה התרבותית הרואה בבניין תרומה לגיבוש זהות תרבותית לוקאלית.
תמר טוכלר, מנהלת מחוז ת"א והמרכז במועצה לשימור אתרים ומובילת המאבק, לא היתה מרוצה מהתוצאה. "לדאבוננו, כתוצאה מהעדר מדיניות שימור, נגרמו למבנים ולמרקם של שרונה נזק והרס רב, בחלקו בלתי הפיך", היא טוענת. "עשרות מבנים ואלמנטים היסטוריים נהרסו ונפגעו, וכמו כן נעקרו או נחבלו עשרות עצים חלקם בני מאה ועשרים שנה. החשיבות בשימור שרונה, אינו רק בארכיטקטורה המיוחדת, כי אם בשימור פרק חשוב בתולדות היישוב בכלל ותל-אביב בפרט".
התוכנית יצאה אל הפועל, כאשר אליה הצטרף אמנון בר-אור, אדריכל המתמחה בשימור וחבר המועצה לשימור אתרים שראה כי אין ברירה אלא "לשחות עם הזרם", בניסיון להציל כמה שאפשר. לדבריו: "בתוכנית המקורית מדובר היה בתפישה מאוד ברוטלית שלא ראתה את הסביבה, את המרקם וכמובן לא את הבניינים ההיסטוריים. צריך לזכור שהמושבה כללה את שני צדי קפלן, כלומר היכן שנמצא היום בסיס צבאי".
בית לחם הגלילית
הניתוח הכלכלי, שערכה המועצה לשימור אתרים, העלה כי השארת מבני הטמפלרים כמבני תרבות תביא להכנסות לא רעות עבור עיריית תל-אביב ולכן היא כדאית. משרדו של בר-אור אחראי על שימור 10 מתוכם ועל הפרויקט המורכב של הזזת 5 בתים על הציר המרכזי של המושבה שרונה - הלא הוא רחוב קפלן - בעלות של כ-26 מיליון שקלים.
פרויקט הזזת המבנים דרש כמה חודשים של תכנון ושל למידת הנושא, במהלכם טס בר-אור לאירופה. לבסוף נמצאה חברה הולנדית בשם Mammot שהגיעה לארץ וביצעה את הפרויקט בשיתוף עם "סולל בונה".
פרויקט דרום הקריה, שנמצא כעת בעיצומו, יהיה מורכב מבניית מעגל של מגדלים, כשביניהם יהיו מרוכזים מבני הטמפלרים כמוקדי בילוי, תרבות ומבני ציבור (בתי קפה, מוזיאונים וכו').
מתחם מנשיה
גם בפאתי נווה צדק, במתחם הרכבת, מתבצעת תוכנית פיתוח. מדובר בשכונת וולהאלה הטמפלרית לשעבר. המתחם כולל את מבני תחנת הרכבת העות'מאנית,
המועצה לשימור אתרים
מאז הקמתה בשנת 1984 אחראית המועצה לשימור אתרים, בהובלתם של אנשי ציבור וארגונים ציבוריים, ממלכתיים ואקדמאים, להצלתם של מבנים רבים. פעילותה כוללת הנעת תהליכי תכנון חלופיים, שיקום אתרים ופתיחתם לציבור באופנים שונים; כמרכזי מבקרים, מוזיאונים, מרכזים קהילתיים וכיוצא באלה. המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל פותחת את שעריה לחברים חדשים, ומזמינה אתכם לקחת חלק במאבק המתמשך לשימור המורשת הבנויה של ארץ ישראל.
המועצה לשימור אתרים, טל: 03.5059197
שנבנתה בשנת 1891, 14 מבנים טמפלרים ומבנה ערבי אחד שהוקמו בשנת 1902 והיוו את מתחם בית החרושת של משפחת וילנד הטמפלרית לייצור בלוקים חלולים וריצוף. המתחם הוחזק במשך שנים על ידי צה"ל ושימש כבסיס צבאי. עיריית ת"א הקצתה לתוכנית כ-20 מיליון שקלים.
הנדבך ההיסטורי והאדריכלי של הבנייה הטמפלרית הוא אחד מנכסי התרבות של ארץ ישראל וטומן בחובו סיפור מעניין ושנוי במחלוקת עם סוף מר. שימור מבני הטמפלרים, כמו שימורם של מבנים היסטוריים אחרים, אינו רק עניין של אסתטיקה, אלא עניין של תרבות, היסטוריה וזיכרון של הפסיפס האנושי, שהרכיב את ארץ ישראל לאורך השנים.
וילהלמה
מאיר שליו בספרו "כימים אחדים" כותב על המושבה ולדהיים, הלא היא אלוני אבא:
"הדוד אהרון, שדי לו במבט אחד בארגז הכלים של אדם לחרוץ עליו משפט, העריץ אותם. שוב ושוב הזכיר את חרש המתכת גוטהילף וגנר ואת המהנדס שומכר, שבנה את מסילות הברזל בארץ ישראל. 'מארז הכיבוש הרומי לא ראתה הארץ ארגון וחריצות כאלה'".
מתוך: מגזין DO
הכתבות שירתקו אתכם אל מסך המחשב עכשיו ב-Twitter ובפייסבוק
גולשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב:
