אביבית, בשנות ה-40 לחייה, גרושה ואם לשתי בנות, חיכתה לי בבית קפה ברמת החייל בתל אביב. מקום איני, הומה אנשים. גם את הבליינדייטים שיש לה מדי פעם היא אוהבת לקבוע כאן.
על הנייר היה להם כל מה שצריך בשביל להצליח: הם היו זוג יפה ומוצלח. יש לו עסק פרטי שקיבל בירושה ומחזיק את המשפחה ברמת חיים גבוהה מהממוצע; היא אשת קריירה מצליחה בתחום השיווק, ויודעת ששמה הולך לפניה.
ויש להם שתי בנות מתוקות. יעל, בת 15, בלונדינית מהממת, תלמידה מעולה, מדריכה בצופים, ילדה מוכשרת עם חיים מלאים ועשירים; ואחותה הקטנה, דלית, שהחלה את לימודיה בכיתה א', אלופה בהתעמלות קרקע וילדה חברותית במיוחד.
"אז מה קרה?", אני שואלת את אביבית.
"זה פשוט נגמר בינינו", היא עונה. "אחרי 20 שנות נישואין, כבר לא נשאר כלום חוץ מאדישות והתנהלות טכנית במיטבה: אתה לוקח, אני מחזירה".
"אבל הרבה זוגות חיים במין סידור כזה", אני אומרת. "אחרי הרבה שנים יחד, האהבה לא פעם מפנה את מקומה לדברים אחרים שהופכים להיות הדבק. אם יש חברות, כבוד והבנה, למה לא להמשיך יחד?".
"אני לא יודעת מה קורה אצל זוגות אחרים", היא עונה לי, "אבל מבחינתי זו לא היתה אופציה להמשיך כך. למה? אנחנו עוד צעירים, אנחנו בריאים, לשנינו יש סיכוי לפרק ב' טוב יותר. למה אני צריכה לחיות מגיל כל כך צעיר ללא אהבה? ללא תשוקה? ללא התרגשות? לא היינו מאושרים מה'ביחד' הזה, ואני גם מאמינה שבסופו של דבר התסכול והריחוק היו מרעילים ומחבלים גם בדברים האחרים, כמו החברות, הכבוד וכל היתר".
"אז את אומרת לי שאי אפשר להדביק בכוח מה שנשבר לרסיסים, גם אם מאוד רוצים?", אני מקשה. "נכון", עונה אביבית, ואני תוהה האם אני רואה זיק של עצב בעיניה, או שרק נדמה לי. "ניסיתם ללכת לייעוץ?", אני שואלת. "כשזה עלה כבר היה מאוחר מדי. שנינו הרגשנו שאין טעם", היא עונה.
כאן היא איבדה אותי. השיחה הזו הותירה אותי בתחושה שהיום זוגות נכנעים מהר מדי, מוותרים ללא מלחמה, ממהרים להמשיך הלאה.
לא מדובר במוסד קדוש
האם הפכו הגירושין לסוג של אופנה? האם היום קלה מדי האצבע על הדק פירוק המשפחה? האם הלגיטימציה החברתית מחישה מה שאולי יכול היה להימנע? לאן הגענו אם ילד להורים גרושים מרחם על ילד שחי בתא המשפחתי המקורי שלו, בבית אחד עם אבא ואמא ולא נהנה ממגוון המתנות שמקבל הילד להורים גרושים? ככל שחשבתי על זה, נראה לי שבגישה הקיימת עתיד התא המשפחתי נמצא בסכנה, ואנחנו, ההורים של היום, האחראים לכך. "למה את חושבת כך?", שאלה אותי עינת, כשסיפרתי לה על מחשבותיי.
"תראי איך אנחנו חיים", עניתי לה, "לא רק את ואני, החברה שלנו. אנחנו בחיפוש בלתי פוסק אחר הדבר הבא, בכל תחומי החיים. הפכנו לפריקים של חידושים, של שינויים, אנחנו במרוץ קבוע אחרי הריגוש הבא, החידוש הבא, בתחרות בלתי פוסקת למי יש יותר, מי מצליח יותר".
"ואיך זה קשור לעניין הגירושין?", היא שאלה.
"גם בתחום הבינאישי אנחנו עושים פחות או יותר אותו הדבר. זה לא שפעם לא היו קשיים, לא היו משברים. אלא שהוויתור היה הרבה פחות קל, האלטרנטיבה לא היתה מפתה, קלה ומקובלת כמו שהיא היום. אז אנשים נלחמו כדי לשמר, כדי לשמור, כדי שערכי המשפחה יישארו מעל הכל. היום זה נשמע שמרני, פאסה".
אחד מארבעה זוגות מתגרש
לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כרבע מקשרי הנישואין בישראל מסתיימים בגירושין. או במילים אחרות, אחד מכל ארבעה זוגות נשואים בישראל מתגרש.
איפה אנחנו עומדים ביחס לעולם? מקום של כבוד בצמרת. לפי הנתונים, ישראל נמצאת במקום ה-27 מתוך 46 מדינות בעולם באחוז הגירושין.
"מניסיוני", אומרת עו"ד ליהיא (בן-מנחם) בורשטיין, מומחית בתחום המעמד האישי ומגשרת, "בשנים האחרונות אכן האצבע קלה יותר על ההדק. זה לא שאנשים מתגרשים בלי לחשוב פעם נוספת, אבל ההתייחסות למוסד הנישואין יותר קלילה. אנשים היום הרבה יותר אקטיביים, והסיפוק וההגשמה העצמית עומדים בראש סדר העדיפות שלהם. זוגות שמתגרשים לא מרגישים שהגירושין מעידים על כישלון אישי שלהם בעיני החברה, כפי שהיה בעבר. יותר מכך, הם נתפסים כמי שלא מוכנים לבזבז את השנים הטובות שלהם על זוגיות כושלת".
הרב יונה מצגר, הרב הראשי האשכנזי לישראל, סבור שמספרם הגבוה של מקרי הגירושין בישראל נובע מכך ש"הדור הנוכחי הוא מפונק". לדבריו, "היום, כל ויכוח קל הופך מסדק לקרע. אם מוסיפים לזה את הלחץ הביטחוני והכלכלי, מבינים מדוע מגיעים כל כך מהר לרבנות".
נקודת מבט אחרת נותנת יו"ר ארגון "משפחה חדשה", עו"ד עירית רוזנבלום, שרואה בריבוי הגירושין סימן מעודד דווקא. "זה סימן לכך שבני אדם מבינים שלא מדובר במוסד קדוש", היא אומרת, "אלא בקשר שמבוסס במהותו על בחירה חופשית, על מפגש רצונות".
המאמץ להישאר היה שווה
עד לפני שנים לא רבות, הורים גרושים הסתובבו עם מאגר לא קטן של רגשות אשם, התמודדו עם סטיגמה חברתית, עם תופעות לוואי לא פשוטות של פירוק התא המשפחתי. הם התגרשו באמת כמפלט אחרון, בתוך חיים שכבר לא היו מסוגלים לחיות, בדרך כלל לאחר שעשו כל מה שאפשר כדי להימנע מכך.
"היום, כל ויכוח קל הופך מסדק לקרע"
היום, המתירנות והפתיחות בעולם המודרני מזרזות תהליכים שפעם היו לוקחים הרבה יותר זמן, ובמקרים רבים אפילו נמנעים. לא רק שרבים לא רואים בגירושין כישלון, יש אפילו שרואים במי שמעיזים ומתגברים על החששות אנשים חזקים, אסרטיביים, נחושים, מתקדמים.
יש מי שירחיקו לכת ויאמרו שלהיות גרוש בשנות האלפיים זה ממש איני, עד כדי כך שהזוגות הנשואים מתחילים להרגיש כחריגים, כמיושנים בתפיסתם, שמרנים, כמי שמפסידים את ההזדמנות לחוות חוויות חדשות, לנסות, לגוון, להתחיל מחדש.
"לפני מספר חודשים היינו בערב חברתי בו היו כ-12 זוגות לארוחת ערב. מתוך כלל הזוגות, רק שלושה היו נשואים נישואין ראשונים ותשעה זוגות היו פרק ב', כולל המארח", סיפרה לי אורית, שהיא ובעלה היו שייכם למיעוט החריג באותו ערב.
"ואיך זה הרגיש לך?", שאלתי אותה.
"דיברנו על זה במהלך הארוחה. תראי, אני מאוד מאושרת שאני עדיין נשואה לאותו הבעל כבר 23 שנים. אשקר אם אומר שלא היו משברים, אחד היה אפילו רציני. כן, היה פיתוי גדול לסגור פרק א' ולהמשיך הלאה למשהו חדש, נקי. היו רגעים שלשנינו זה נראה הפתרון הנכון. אבל בסופו של דבר, היה לנו סיפוק גדול באיפוק שגזרנו על עצמנו.
"הדרך שעברנו כדי להתגבר ולתקן רק קירבה בינינו עוד יותר והמאמץ היה שווה. אני בדעה שגם לדרך יש משמעות ולא רק לתוצאה. הדרך שהלכנו בה עשתה אותי אדם פתוח יותר, סובלני יותר, והשפיעה עליי לטובה. אני חושבת שלו הייתי ממהרת להמשיך הלאה, הייתי משלמת מחיר אישי גבוה. לא הייתי סולחת לעצמי. לעומת זאת", הוסיפה, "כנראה שאנחנו במיעוט, לפחות היינו באותה ארוחה, כי בכל זאת תשעה מתוך 12 זוגות כנראה חשבו הפוך מאיתנו".
בהמשך הכתבה : מה עלה בגורל ערכי המשפחה ואיך מבשרים לילד על הפרידה של הוריו?
מתוך: מגזין להיות משפחה
לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה
