הירשמו לניוזלטרים של ifeel, וכל הכתבות הכי חמות בדרך אליכם
"עיניו של הקפיטן מיכאליס נעוצות היו במגדל הרם ועבה הקירות המקושט אריות מכונפים מוונציה, שהתנשא מימין, במבואו של הנמל. קאנדיה (אירקליון של ימינו - Iraklion, ג.ח.) מוקפת הייתה חומות מטילות אימה, עטורות צריחים שנבנו בתקופה הוונציאנית על ידי הנתינים הנוצרים, ושהוונציאנים, הטורקים והיוונים הרוו אותן בדמם.
אריות האבן שהחזיקו את האנווגליון בציפורניהם, וקרדומותיהם של הטורקים, שאחדים מהם עדיין תקועים בתוך אבני המגדלים, הזכירו אותו יום סתיו שבו השתלטו הטורקים על קאנדיה לאחר שנים ארוכות של מצור ללא תקווה. עשבים שוטים, תאני בר, סרפדים וצמחי פרא. משתרגים ועולים כיום מכול המעברים בינות לאבנים החשופות" (מתוך "חירות או מוות", מאת ניקוס קזנצקיס).
ערש התרבות המינואית
כרתים (Crete), פיסת יוון קרובה כל כך לארץ ויחד עם זאת, כל כך רחוקה. את הספר הזה, אחד המדריכים הטובים ביותר שנכתבו על האי, קראתי בעת תרגיל נגמ"שים בנגב. לא היה משהו מנוגד יותר לחולות של צאלים מאשר האווירה החושנית של כרתים.
הדייגים שבנמל, הסירות שעלו מתוך הגלים ולוחמי החירות הכרתיים ליוו אותי בכל אותם ימים בהם עליתי וירדתי מן הנגמ"ש חליפות. רצתי, יריתי וחלמתי להיות שם. לשמוע את הבוזוקי ואת פעמוני הכנסיות.
ניקוס קזנצקיס איש כרתים
ניקוס קזנצקיס, שהיה סופר, משורר ומתרגם יווני, נולד בכרתים (שהייתה אז בשליטת האימפריה העות'מאנית), בן למשפחת איכרים, בשנת 1885. בכתיבתו תיאר את טבע האדם והתעמת עם היסודות הרוחניים והגשמיים הגלומים בו.
כבר בגיל צעיר עזב את הבית ויצא מכרתים, למסע קדחתני של חיפוש רוחני. בשנת 1906 יצא לאור ספרו הראשון וכן מחזה פרי עטו. במהלך 20 השנים הבאות פרסם קזנצקיס ספרי שירה, מחזות ובעיקר ספרי טיולים אשר התבססו על מסעותיו הנרחבים בעולם. כתיבת המתפייטת הפליאה לתאר גם את המחוזות שמחוץ לכרתים.
כך למשל, נשבה בקסמי המדבר וחווה בו תחושות של קדושה, כפי שהיטיב לתאר: "אף לא קול אחד, שום סימן למים או לעשב ירוק. בדידות אנושית עשויה מחול ואלוהים". כמה מדמויותיו של קזנצקיס, דוגמת ישו ואודיסיאוס, לקוחות היישר מנכסי צאן הברזל של התרבות המערבית.
סיימתי את שירות המילואים והמשכתי לקרוא על אודות האי הזה, המכושף, שמהריו הגירניים עולים סיפוריהם של לוחמים, של נזירים, של חופים זהובים ושל נערות עתירות פיתויים, כפי שניקוס קזנצקיס, הסופר יליד האי, היטיב לתאר את אמינה, פילגשו של נורי ביי: "ועתה, כל פעם שפגשה בגבר, היו נחירי אפה מרטטים כנחיריה של חיה רעבה.
כל היום שוהה הייתה מאחורי סורג חלונה בסיכול רגליים ונוהה אחרי הבחורים החסונים והיפים, טורקים או נוצרים שעברו ושבו, ושדיה התפוחים מתשוקה, כשהיתה יוצאת לטייל, מכורבלת היטב בעטיף המשי...".
התחלתי לקרוא בקדחתנות על כרתים. על מצוקי הגיר הלבנבנים-אדמדמים שהזדקרו מעל הרחם הכחול של התרבויות הים תיכוניות. על הרי לפקה אורי (Lefka Ori) הלבנים שקניונים עמוקים משסעים אותם לגזרים, על חמוקי הגבעות הירקרקות, על ים הזיתים שגליו הירוקים-כסופים נעים ברוח. וגם על קנוסוס (Knossos). אולי קודם כל על קנוסוס.
פארה של התרבות המינואית, ארמון מינוס על חדריו ומסדרונותיו שנתן ליוונים את ההשראה לסיפור הלבירינת המפורסם. יש משהו קסום ומסתורי בתמשיחי הקיר הריאליסטיים כל כך, בעלמים ובעלמות דקי הגזרה שעל הקירות. מדרגות השיש השבורות, העמודים האדמדמים שאור השמש חולף בתוכם ומגלה בפינותיהם כדי חרס עצומים, שא"ב יהושע, בספרו "מר מאני", החביא באחד מהם חייל גרמני.
עקבתי בקדחתנות אחרי סיפורו של מינוס מלך כרתים, המלך רב הכוח ששלט במרחב האגאי כולו. יום אחד הופיע שור זהוב קרניים שנועד להיות לאפולו, אך המלך רב הכוח שמר אותו לעצמו. אפולו לא סלח. אל יפה תואר זה, בעל קווים נשיים משהו, מתגלה לא רק כמאהב וכמוזיקאי אלא גם כנוקם אכזר. בכעסו כי רב גרם לפאסיפי אשת מינוס להתאהב בשור.
דֶדָלוֹס, גדול אומני יוון של אז, בנה לה דגם של פרה מעץ, היא נכנסה פנימה והשור בעל קרני הזהב והנחיריים מעלי העשן בעל אותה. מהיחסים הפרברטיים הללו נולדה מפלצת, ספק אדם ספק שור, המינוטאור האיום של כרתים. מינוס חיפש היכן להחביא אותו והזמין למטרה זו שוב את אותו דדלוס, שבנה לשם כך את הלבירינת המפורסם.
דדלוס ובנו איקרוס נותרו כלואים בכרתים, כעונש על סיועו של דדלוס למימוש היחסים האסורים. אך האומן הגאון לא ויתר. בידי הזהב שלו בנה כנפיים מעץ ומנוצות, ויחד עם בנו המריא אל השמיים בדרך למחוזות החופש.
איקרוס לא שעה לעצת אביו לשמור על מרחק בטוח מהשמש, ובפרץ של יהירות נעורים נסק מעלה. הדונג שחיבר את הנוצות נמס, הכנפיים התפרקו ואיקרוס צלל אל הים. דדלוס עף לחופשי ומעלליו ביוון הם כבר עניין לסיפור אחר.
באזורים הכפריים שבאי מראות קסומים של נופים משכרים, טבע ובעלי חיים
יוון, אבל לא רק
כרתים הפתיע אותנו בחוויה של טיול מרתק בנופי טבע ואדם. זוהי יוון בזעיר אנפין, הנמצאת ממש קרוב, מול הבית. ליתר דיוק, מזיגה של יוון עם יותר מקורטוב של טורקיה. כרתים הוא הגדול ודומני כי גם ההררי והיפה באיי יוון. יש בו שילוב מנצח של נופים, היסטוריה, ארכיטקטורה וחופי רחצה.
לאורך האי, ממזרח למערב, נמתחת שרשרת הרים מרהיבה. חלקם של ההרים בולט בסלעי הצפחה שלו ואחר בגונו הלבן של הגיר, הבוהק למרחוק. ההרים מטולאים בעמקים וברמות חקלאיות, וחרוצים בהם ערוצים רבים מלאי הוד.
יש בכרתים פסגות נישאות, עמקים מעובדים בצפיפות, שטיחים רקומים של זיתים וגפנים, חופים מצוקיים, מפרצים חוליים, גבעות מיוערות, חורשות של תמרים, קניונים מרשימים וכפרים בוהקים בלובנם, פזורים על מדרונות.
טיול בכרתים כולל ביקור בשרידי עבר מפואר, מפגש באוכלוסייה חייכנית צרובת שמש, גברים דמויי-זורבה, מלאכות יד מסורתיות, מזכרות הנמכרות לתיירים ואווירה ים תיכונית מושלמת.
מצאנו בכרתים את כל מה שחולמים עליו כשמהרהרים בטיול קיץ אל אי יווני: חופים נפלאים, יין משובח, מוזיקה עליזה, תרבות מרתקת וצעירים שזופים מרחבי אירופה. כרתים הוא כאמור יוון במיטבה, אבל לא בדיוק. יש בו הרבה מעבר ליוון. יש בו הרבה מטעמו של המזרח התיכון, שהאי היה קשור אליו ביחסי אהבה ושנאה שנים רבות כל כך.
כרתים הופיעה על במת ההיסטוריה לפני יוון. במשך שנים רבות היה האי יחידה נפרדת מבחינה תרבותית ופוליטית. רק לאחר שהאימפריה העות'מאנית החלה להתפורר זכתה יוון בנתחים ניכרים, ביניהם החבלים אפירוס ותסליה, וגם בכרתים.
זהו ערש התרבות המערבית. על חשיבותה של התרבות המינואית בדברי ימי העולם אין צורך להכביר מילים. החיות הים תיכונית. הרחם הכחול, החמים והאמיתי של המהות האירופית, והקסם של האתרים המינואיים בעינו עומד. כאן נולד זאוס, שליט האולימפוס, מכאן הגיעה אהובתו החטופה אירופה.
יש הסוברים כי שם הבירה אירקליון מקורו בשמו של הרקלס, שעגן בכרתים כדי להשלים אחת מ-12 המשימות שלו. אכן, המלך מינוס הוא דמות מיתולוגית, אך לא לחינם מספרת המיתולוגיה על הספינה שחורת המפרשים, שהייתה מפליגה לכאן מדי שנה, עמוסה שבעה העלמים ושבע בתולות, להשביע את רעבונו של המינוטאור, הד לימים בהם שלטה כרתים במרחב האגאי כולו.
רוב התיירים שמגיעים לביקור בחאניה מתרכזים באזורי התיירות שעל החוף, המשתרעים לכיוון מערב
טבע שופע ונשים חושניות
ניתן למצוא בכרתים הרבה מן הפיתוח התיירותי, אך יש בו מן החספוס של הטבע בהרים ומן הפשטות של אנשי הכפרים. חלק ניכר מהחוויה הכרתית טמון בכיכר הכפר המוקפת עצי הדולב, בעץ הענף שליד הכנסייה, בבית הקפה עם הנֶס קפה הקר או בטבֶרנה הסמוכה לנמל. יש המון מה לראות, אבל זה המקום שלא להסתפק במראות.
כדאי גם לחוש. את השמש. את האווירה. את הניחוחות ואת הטעמים. כאשר אני מגיע לכרתים אני נוהג לשבת, מדי יום כמעט, בבית קפה, לשמוע מוזיקה או להסתופף בחברת הגברים המשופמים ב"אוּזֶרי" - המסבאה הכפרית המקומית, שם לגמתי אוזו, ראקי או בירה עם גבינת עזים קשה, זיתים ולחם כפרי טוב.
בית כפרי בכרתים. הכל נראה כבימים ימימה: האח, מנורת השמן התלויה לידו, כדי אחסון כרסתנים מלאים בשמן או גדושים בגרגרי דגנים וליד הפתח, בדרך כלל מצד שמאל, כד גדול עם מים צוננים, פקוק בענף כלשהו. מקורות הגג משתלשלים צרורות של חבושים ורימונים וצמחי בושם - מרווה, נענע, זוטה, רוזמרין.
האמת היא, שלא זיהיתי את המרכיב החושני בנשים יווניות שראיתי בכפרים. מצאתי אותו בשפע בקרב הצעירות האירופיות סתורות השיער שראיתי בחופים, חשופות חזה, מתמכרות לנגיעותיו הרכות של הליוס. לא אצל המקומיות.
מה יש בהן, בכפריות הללו, שהבעיר את דמיונם ואת חלציהם של רבים כל כך? כפי שמתאר הנרי מילר בספרו "הענק ממארוסי": "הוא היה עוקב אחר הגוף הנע כגל, אחר כדורי שדיה המלאים, תנועת ההטייה הקלילה לצד אחד, החוסן השופע של זרועותיה, רגליה, פלג גופה העליון.
הוא היה נשבה בקסמי המפשק המלא, הנדיב של הפה, המבט האפל והיוקד בעיניים, קווי המתאר המוצקים של הראש וגלי השיער השחורים והבוהקים שגלשו כמפלי מים במורד צוואר הבנוי לתלפיות". מי יודע? אולי הם זיהו את מה שאני לא השכלתי לראות. ואולי החושניות, כמו היופי, היא בעיקר בעיני המתבונן.
"חירות או מוות"
בניגוד למקומות אחרים, המנסים לשבור את התדמית הסטריאוטיפית שדבקה בהם, האי כרתים פשוט מטפח אותה. התושבים אכן דומים מאוד בקלסתרם ובלבושם לזורבה ולבובולינה.
זקני כרתים נראים כאילו הורדו זה עתה מהפוסטרים של חברת התעופה. הם פוסעים כפופים בשבילי הכפר, מכנסיהם תחובים במגפי עור המגיעים לברכיהם וצעיפים שחורי שוליים עוטפים את צווארם.
בעת חילופי האוכלוסין שכפו הטורקים על היוונים תושבי ארצם בשנת 1923, נאלצו לעזוב יוונים רבים שראו עצמם טורקים לכל דבר. איך קבעו הטורקים "מיהו יווני?", שהרי היוונים תושבי טורקיה דיברו טורקית, שתו ראקי ועישנו נרגילה. לכן נעשה שימוש בדת כאלמנט המבדיל בין יוונים לטורקים.
כך גם בכרתים, שתרמה משלה לחוויה המזוויעה של מלחמת האזרחים: יוונים תושבי כרתים, שהתאסלמו זה מכבר, נאלצו לעזוב את ביתם ולהיזרק כפליטים אל טורקיה, שהייתה עבורם ארץ זרה. אלפים מתושבי האי, שהיו למעשה יוונים בשפה ובתרבות, גורשו ממנו.
הם עישנו סיגריות, שתו אוזו והאזינו למוזיקה יוונית, אך מכיוון שכמה דורות קודם לכן המירו את דתם לאסלאם, הם נאלצו לעקור ממכורתם.
מעבר למוזיקה ולריקודים יש לא מעט עצבות באי הזה, שקזנצקיס היטיב לתארו. הוא היטיב לתאר את אדמתו הפורייה של האי, את העצים שהכו שורשים באדמתו ואת הפירות שגדשו את הדוכנים בשוק: "הבט שם", אמר זורבה לידידו האנגלי, "מאחורי הגנים, בעמק. כפר יפה, אדון.
מכל טוב יש בו - חרובים, פול, תבואה, שמן, יין. ושם למטה, בחול, הירקות הבכירים שבכל כרתים - מלפפונים, עגבניות, חצילים ואבטיחים. רוחות אפריקה הם שמתפיחים אותם. בלילה, בתוך הגן, יכול אתה לשמוע אותם כשהם חורקים וגדלים".
זהו בשום פנים ואופן איננו "ספר בורקס". הוא מהתל בקורא. לעתים הוא גורם לו להעריץ את פשטות הליכותיהם של האיכרים החרוצים וכעבור רגע הוא גורם להם לבוז לאטימותם של התושבים, כשהם אוכלים את אשכי החזיר בעודו מצווח, או לסלוד מאכזריותם כשהם טובחים באלמנה, מוכי זעם ותסכול מיני.
שלא כמו "זורבה היווני", "חירות או מוות" הוא רומן היסטורי של ממש. הקריאה בו מובילה את הקורא בנתיבי המורדים הנמלטים מאימת הטורקים בהרי כרתים. הוא הוליך אותנו שבי אחרי מעלליו של גיבור העצמאות קפיטן מיכאליס.
נוגה שטיילה איתי, סלדה מעט מהדמות המאצ'ואיסטית של הלוחם הקשוח; זה שמרוב עיסוקים גבריים אפילו לא הכיר את בתו. אני, לעומת זאת, הרגשתי כיצד אני מכיר אותו. הלכתי שבי אחר דמותו ואחר הרעיון אליו שיעבד את חייו: "חירות או מוות". סיסמה יוונית, שאלפים קידשו אותה בדמם.
תשע ההברות של המשפט הזה באות לידי ביטוי בתשעת הפסים הכחולים של הדגל היווני. קזנצקיס, כיום גיבור תרבות יווני, יצק במיכאליס כמה מערכיו שלו. על קברו שבאירקליון חקוק ה"אני מאמין" שלו: "איני מאמין בדבר, איני מקווה לדבר, אני חופשי!"
בהמשך הכתבה : הבית של אל גרקו, מנזר ארקדי ומקומות נוספים שאסור להחמיץ»
מתוך: מגזין מסע עולמי
לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה
הכתבות הכי מעניינות שירתקו אתכם אל מסך המחשב עכשיו ב-Twitter
מתנות, עדכונים ועוד כתבות מחכים לכם בעמוד הפייסבוק של מגזין מסע אחר »יש לכם סיפור מרתק מטיול בעולם? שתפו אותנו