אין כל דרך נעימה לומר את זה, אז אומר זאת ללא כחל וסרק: הפסקתי להיות בן (בת) אדם.
ההבנה מחלחלת, כמו תמיד אצלי, לאט. אני לא מסוגלת לעבור מפגש חברתי, ולו הפשוט ביותר, בלי סיפורים על חוכמותיהם של ילדי. אני פשוט לא יודעת איך לנהל שיחה נורמלית בשום נושא אחר.
אם אני מצליחה לחבר כמה משפטים הגיוניים ברצף, נגיד בנושא שאינו קשור לחיתולים או בקיעת שיניים, הרי שהם יוצאים בצורה לא תרבותית בעליל: אני נואמת, גוערת או מתפרצת לדברי אחרים. אני משוחחת עם כל העולם, אם חושבים על זה לעומק, כאילו כל בני שיחי היו ילדיי ביום סורר במיוחד.
אבל זו לא רק יכולת השיחה, כפי שמתברר לי. אם מגיע אלי אורח שאינו בן ארבע, נאמר, הרי שגם הוא נידון לאכול ביסקוויט ובייגלה ולשתות ויטמינצ'יק פטל. אם ירצה לראות טלוויזיה, אי אפשר - כי יש הופ. אפילו מקלחת אי אפשר לעשות אצלי בבית, כי יש עדר ברווזים באמבטיה. הפסקתי להיות בן אדם והפכתי אמא.
נזקים לעור התוף
חלק גדול מתחושת ה"אנחנו לא בני אדם" נובעת מתנאי המחיה שלנו, ברעש קבוע ובלתי מתפשר. רוצים דוגמה? בבקשה: יום שבת לפני שבועיים.
כמו אצל רוב המשפחות שאני מכירה, גם אנחנו מתמוטטים בתורות כדי לאפשר זה לזו שעתיים של שינה מתוקה מדבש. אלא שבאותה שבת התמוטטנו ביחד. למזלנו הטוב, אנחנו גרים עכשיו ליד סבתא. זו הסכימה לוותר על הבוקר השקט שלה ולקחה את שלושת הנזקים אליה לארבע שעות תמימות של אושר.
היה לא יאומן. אכלנו, שכבנו על הספה, קראנו עיתונים, אפילו תלינו אהילים יחד (הוא תלה, אני העברתי ביקורת). ארבע השעות טסו כמו חלום, ולקראת סיומן הבנתי מה היה כל כך טוב. היה שקט. אני חוזרת: שקט. אף אחד לא צרח, אף אחד לא יילל, אף אחד לא דן בדציבלים גבוהים בסוגיה "טום וג'רי מול זיזי וינקס, מה יותר טוב". היה שקט. ואז נזכרתי כמה אני אוהבת שקט, כמה קשה לי לחיות ברעש, איזה מאמץ הם בשבילי החיים ברעש תמידי של שלושה ילדים קולניים ביותר.
בצהרים הלכתי להביא את הילדים הביתה. העמסתי את הכבודה על הרכב וניהלתי איתם שיחה קטנה בדרך - כלומר, הרצאה. הודעתי לנעמה שיותר היא לא צועקת, אמרתי ליואב שיותר הוא לא מיילל, אפילו קרצתי לכיוון של הלל כשביקשתי שיותר לא יבכה, אם אפשר, בין שתיים לארבע. הילדים שלי הביטו בי ברצינות והבטיחו לנסות. לא אכביר מילים, מים בחול וכדומה. מהרגע שחזרנו הביתה ועד לכתיבת שורות אלה אני כבר סופרת נזקים חדשים בעור התוף.
איפה הלכנו לאיבוד
אבל לא רק רעש הפך חלק מהיומיום שלי. גם היעדר חן. מתי בדיוק הסכמתי לעצב את הסלון שלי לפי אופנת טויס אר אס? מתי ויתרתי על הבגדים היפים לטובת הנוחות, ועל השיער הארוך לטובת קסדת אמהות פרקטית? אני יכולה להמשיך בספירה עוד ועוד, אבל העיקרון כבר מובן, אני חושבת. נדרשו לי שבע שנות אימהות כדי להתחיל ולבדוק איפה הלכתי לאיבוד, לעזאזל, ומי זו הדודה ממכון אדלר שמגדלת את הילדים שלי.
אז נשאלת השאלה- מתי נהיה שוב בני אדם? מתי יהיו לנו חברים חדשים, שנבחר אותם מטעמי חיבה הדדית ולא לפי התאמה בגילאי הילדים? מתי נעשה מה שאנחנו רוצים לעשות? מתי נחזיק דברים יפים ושבירים בסלון? מתי נפסיק לאכול מצלחות פלסטיק ירוקות, ולשתות מכוסות פלסטיק סגולות? מתי ניזכר שגם אנחנו כאן?
זה נשמע מקסים אבל קשה להאמין שאתגעגע לכלים ששטפתי או למריבות
אילוסטרציה: GettyImages
נוסטלגיה אינסטנט
כל הזמן אומרים לי שאני עוד אתגעגע. אתגעגע לזמן שבו הילדים שלי עוד רצו להיות אתי, אתגעגע לזמן בו ידעתי מה כל אחד עושה ואיפה, אתגעגע להמולה הבריאה של בית שגדלים בו ילדים קטנים. באופן עקרוני אני מסכימה. יכול מאוד להיות שבעוד שלושים שנה אני אתרפק על הימים היפים האלה, ואזכר בגעגוע איך בערב באו כולם והעמדנו צ'יק צ'ק ארוחת ערב בגינה ואחר כך הילדים התחפשו בתורות לפיה ולנמר ולפרפר.
זה נשמע מקסים, אני יודעת, אבל קשה לי להאמין שאתגעגע לכלים ששטפתי לפני ואחרי, למריבה האיומה של נעמה ויואב על הכנפיים של הפרפר הסגול, לפס הקול הצווחני של הדי.וי.די שאחד הילדים התעקש לראות ברקע. הדברים האלה פחות נזכרים, איכשהו, ואולי בגלל זה כל הנוסטלגיה-אינסטנט הזו.
כולנו מלאי נוסטלגיה לילדות שלנו. לא משנה כמה קשה היא הייתה, אנחנו זוכרים את מה שאנחנו רוצים לזכור. אנחנו ממהרים לגדל משפחות מתוך הגעגוע הזה לפעם, אבל לא קולטים שהפעם אנחנו מלוהקים בתפקיד אחר - תפקיד ההורה הצווחני, העייף, זה שבא להחריב (לא בכוונה, לא בכוונה) לילדים שלו את הכיף ולהכריז על כיבוי אורות. מתי מעט יכולים בתוך ים העייפות הגדול עוד להתחבר לילד שהיו פעם, וליהנות מהרגע מחדש.
קטנה לסיום
הרשו לי לסיים בסיפור קטן אבל אופטימי. אתמול נסעתי במכונית מקדימה. אני חוזרת. ישבתי מקדימה, הרגשתי את המזגן, שמעתי את המוסיקה ואפילו הצלחתי לדבר עם בן זוגי. למי שהדבר נראה לו מובן מאליו אציין שאצלנו, עם כל תינוק חדש, נידון הורה אחד לשבת מאחור לפחות בשנה הראשונה, במהלכה התינוק יושב מלפנים.
כיוון שהאבא של הילדים שלי נכנס להיפר ונטילציה בכל פעם בה הוא נדרש לוותר על ההגה, אני היא זו שיושבת שנה תמימה מאחור, מתמרחת יחד עם הילדים בפירורי במבה וחוטפת מרפקים מזדמנים בצלעות. אתמול אמרתי די. הלל בן השנה וחודש הועבר אחר כבוד אחורה, לשבת עם אחיו הגדולים, ואני מתחתי את רגלי לראשונה. מי שלא עובר את זה אולי לא יבין על מה כל השמחה, אבל הרגשתי כאילו הוחזר אלי לפחות חצי צלם אנוש. הנסיעה הייתה נהדרת. עכשיו חסרה לי רק מחיצת זכוכית אטומה לרעש, כמו שיש לנהגי המוניות בניו-יורק, והכל יהיה מושלם.
מתוך: מגזין הורים וילדים
לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה
