מקורות השראה שונים. צילום: יח"צ
ויהי חושך
ילדה יתומה וענייה יוצאת למסע ביצירתו החדשה של רמי באר
תגיות:
מעשה בילדה ענייה, שלא היה לה אבא ולא הייתה לה אמא, קוראת ליא קניג מתוך המחזה "וויצק" מאת גיאורג ביכנר, והטקסט הזה ילווה אותנו, כסיפור מסגרת, לאורך יצירתו המרשימה החדשה של רמי באר "וכשהגיעה לשמש", אגדת מסע של ילדה יתומה אל הירח, השמש והכוכבים, בניסיון למצוא חיים.
באר אמר בעבר באחד הראיונות עמו שהוא אינו אוהב להצביע על דברים מפורשים בעבודתו וכי הדברים שהוא מושפע מהם מגוונים, ואכן יש בעבודתו זו עמימות רבה וניתן לאתר בה עקבות המובילות למקורות השראה שונים, הבאים לידי ביטוי בוויזואליה ובפסקול.
באר מהפנט בוויזואליות שבנה - בצבעוניות הלא-ססגונית, בעיצוב התלבושות, בהעמדה ובאופן השימוש באביזרי הבמה. השילוב של כל אלה זורק את הצופה אסוציטיבית למחוזות רבים - מפסלי החנוטים במצרים הפרעונית, על צבעי הזהב-שחור שלהם, ועד סרטי המדע הבדיוני, על המינימליזם שבהם.
אפשר לראות ב"וכשהגיעה לשמש" עבודה פוליטית, במובן זה שהיא מעוררת תחושות אפוקליפטיות
הפסקול היפה המלווה את המופע לקוח גם הוא, כאמור, ממקורות שונים. הוא מציע ערב רב של שפות (תזכורת למגדל בבל?), הרמוניה וחריקה, ואולי אף מחזוריות של חיים: קטע הג'יבריש הילדותי עומד כנגד קולה הבוגר, והטיפה לא ברור גם הוא, של קניג. אבל הגיבורה הראשית של המופע היא מחצלת הקש שנתן באר בידי רקדניו (ומהו קש אם לא עשב שסיים את מחזור חייו?). פעם היא משמשת להם קרקע, פעם אחרת בית ומגן, ופעמים אחרות היא הופכת ללבוש או אפילו סמרטוט רצפה. לעתים היא מגלה ולעתים מסתירה. אפשר רק להריע לבאר על כושר ההמצאה.
אפשר לראות ב"וכשהגיעה לשמש" עבודה פוליטית, במובן זה שהיא מעוררת תחושות אפוקליפטיות; הרי החורבן נגלה לילדה היתומה לא רק על האדמה אלא גם על הירח, השמש והכוכבים: כשהגיעה לירח, היא מצאה "גזר עץ רקוב", מספרת קניג, וכשהגיעה לשמש, היא הייתה כמו "חמנית נבולה", וכשהגיעה לכוכבים, הם נראו לה כ"זבובים קטנים", וכשרצתה לחזור לאדמה - היא הייתה "סיר הפוך". אבל אני דווקא נזכרתי בדורותי ואליס, ילדות אחרות שיצאו למעין מסע חניכה וחצו את גבולות העולם הממשי - זו לארץ עוץ וזו לארץ הפלאות. הן התבגרו במסען, פגשו דמויות שתרמו לעיצוב אישיותן וגילו משהו על עצמן, ואילו הילדה היתומה מגלה בגרמי השמים הרבה שחור וצללים של דמויות. לרגעים, בהידלק אלומת אור, קמה דמות זו או אחרת לריקוד ולחיים, אבל עם היכבה האור היא שבה לאינותה. לבסוף הילדה שבה אל האדמה ומסיימת באותו מקום שהתחילה - היא יושבת ובוכה על מר גורלה. וגם בכך יש אמירה.
"וכשהגיעה לשמש". מאת רמי באר, בביצוע להקת המחול הקיבוצית
הכתבה התפרסמה לראשונה בגיליון 39 של "חיים חדשים", ביוני 2005
20.08.06
(עודכן ב - 24.02.09)