מספר דרכים קיימות על מנת לנסות לגרום לשיתוף פעולה בין הקהל הפוטנציאלי לבין עוד הופעה של להקת שוליים תל-אביבית אקראית שאיש מלבד חבריה והחברים של חבריה מעולם לא שמע את שמה.
שיטת תליית מודעות מאולתרות מודפסות על גבי נייר A4 בכל פינה חשופה בעיר, פשטה כבר מזמן את הרגל, בחסותם האדיבה של פקחי העירייה וחוק עזר עירוני תמוה (משהו בקשר להשחתת רכוש ציבורי). אמנם, קיימת דרך פשוטה לעקוף את הנ"ל, אך הסבירות שבמקרה תיפול על פקח שיודע לקרוא אנגלית, גם אם היא מאוד נמוכה, עדיין קיימת.
שיטה אחרת, פופולארית מאוד, נעזרת באינטרנט. פרסום בלוחות ההופעות בפורומי המוסיקה השונים מצליח לגרד, בדרך-כלל, משהו כמו אפס אנשים. הסיבה לכך היא שהיחידים שקוראים את ההודעות בפורומים הללו, מלבד הלהקות המפרסמות עצמן, הם פדופילים שתעו בחיפושם אחר בנות שלוש עשרה מפתות ברשת.
ה-SMS שולט
מייספייס, ולאחרונה גם פייסבוק, הוכיחו עצמם כפלטפורמה נוחה, זולה ויעילה יחסית. כבר היה מי שאיבחן, שהיום להקות מעבירות את זמנן בשליחת הצעות חברות במייספייס, במקום להתאמן ולנגן. ווריאציה נוספת , פחות כלכלית וצבעונית בהשוואה להודעות המייספייס, הוא, כמובן, הSMS- הישן והטוב.
השבוע קיבלתי אחד ישירות לסלולארי, כזה שהעלה ישירות פלאשבקים מסדרת המופת נשואים פלוס; "השלוליות מרטיבות ובנות ואן גוך מגמרות, הערב ב...".
השלוליות זו להקה שאני מכיר ואוהב, אבל המחשבה על בנות ואן גוך, שמעולם לא זכיתי לשמוע צליל אחד שהפיקו, אך פה ושם יצא לי להיתקל בתמונות פרומו שלהן על גבי פלאיירי אינטרנט שפרסמו, מגמרות, הזניקה לראשי ישירות את זעקתו החוזרת ונשנית של אל באנדי "peg, my eyes" בכל פעם בה נתקלו עיניו במארסי ערומה.
בנות ואן גוך
אין מה לעשות, סקס מוכר, אך "בנות ואן גוך מגמרות" על הבמה, עשויות לא רק לנטרל זמנית את מאור עיני אלא גם מספר חושים אחרים, לרטש את איבריי הפנימיים ולגרום לי לאבד סוף-סוף כל קשר עם היקום הפיזי כמות שהוא. מה שדווקא יכול להיות נחמד.
מבט נוסף ב-SMS, רק על מנת לוודא שאני עדיין רואה, הסגיר את העובדה המצערת, המבטלת כנראה את כל הרלוונטיות של הפסקה הזאת, כי אותו SMS נשלח אליי מהבסיסטית של השלוליות. אז כפיצוי, למרות שלא טרחתי לבדוק אותו בעצמי, הנה לכם אתר המייספייס של בנות ואן גוך, ובקשר לשלוליות - תזדיינו בסבלנות.
מארקי רמון מגיע לארץ
לא מזמן ביקר כאן איגי פופ, וכל מי שהיה בהופעה נשבע שזו היתה ההופעה הכי טובה שראה בחייו או לפחות הכי טובה שהיתה בארץ.
אפשר להאמין להם ולהתבאס שלא הלכנו, אבל מצד שני, כרטיס לאיגי עלה 300 ש"ח ואף אחד לא באמת רוצה לצאת פראייר לאחר ששילם כזה סכום. אם כבר שילמת אז תנסה גם ליהנות כמה שיותר, וחלק בלתי נפרד מההנאה היא לנסות, על הדרך, לגרום למי שלא היה להבין מה הוא הפסיד.
סוסים מתים או גוססים, המוצאים את דרכם לארץ, הם כבר עניין שבשגרה, מה שמעמיד את קהל המעריצים הפוטנציאלי בפני צומת דרכים גורלית והשאלה הבלתי נמנעת "מיהו מעריץ?"; האם נלך להופעה, נעלים עין מפגעי הזמן הבלתי נמנעים ולאחר נאמר בלי למצמץ "הייתי בהופעה של פינק פלויד", או שמא נעדיף שלא לסכן את זיכרונות נעורינו בהופעה שהיא, לכל היותר, ניסיון לשחזר ימים יפים יותר?
הראמונס
ג'ורג' לוקס חיבל בזיכרונות הנעורים של דור שלם עם טרילוגיית מלחמת הכוכבים החדשה ששחרר למסכים, ולפחות לגבי נדמה כי הלקח נלמד - לא תתפסו אותי מת בהופעת האיחוד של לד זפלין. ג'ון בונהם מזמן התפגר, רוברט פלאנט התקמט, וכמו שג'ימי פייג' ניגן בימי זפלין העליזים אף אחד לא ינגן כבר לעולם, כולל פייג' עצמו.
מצד שני, גם בשיאם יכול להיות שהייתי חושב פעמיים. אם כבר ללכת להופעה בשנות השבעים המאוחרות אז זה להופעה של הפיסטולס או הראמונס.
והנה, מארקי רמון, מתופף להקת הראמונס והשריד החי היחיד הנותר ממנה, מגיע לארץ להופעה בה יבצע משירי הראמונס.
אין מסע טינאייג'רי אל מחוזות הPאנק שאינו מתחיל בשתי להקות, כשהשנייה היא הראמונס, כך שכולנו חייבים להם. מצד שני, הופעות קאוורים הם בדיוק ההיפך
מכל מה שPאנק, גם אם המתופף המקורי במקרה מנגן בהרכב. אם אתם באמת רוצים ללכת להופעה הזו לא רק בשביל הקטע אלא גם כדי ליהנות מכמה משירי הPאנק הטובים ביותר שנכתבו, וודאו טוב קודם לכן שאין לכם סנטימנטים מיותרים אליהם.
