לכתבה הקודמת לכתבה הבאה

אבירי ההילוך הבודד

כתבנו השתתף בתחרות הסינגל ספיד הראשונה בישראל ונהנה מכל רגע

הירשמו לאתר שלנו

קבלו מגזין דיגיטלי במתנה

הירשמו לניוזלטרים

ערכת טבחות במתנה

בוקר שבת. העשרים ותשעה לחודש דצמבר. אוויר קריר וצלול של חורף ישראלי מנשב מהים באזור חוף הכרמל, עולה לאטו על רכס ההרים ומזיז את צמרות עצי האורן המשילים טיפות טל אחרונות מהלילה הלח. השמש מתחילה לעלות על הצד המזרחי של מרכז מיר"ב, מאירה באור אדמדם וראשוני את הסינגלים המגיעים מכרם מהר"ל, ומביאה עימה חמימות קלה לאחר לילה חמישי ברציפות של קור מקפיא עצמות.

צמיגי רכב קוטעים באחת את ציוץ הציפורים. חבורה של רוכבים הלומי אלכוהול יוצאת אל היער, סרטי סימון לבנים בידיהם, אוהלים של חברת KONA באמתחתם וחיוך אווילי של לפנות בוקר ביום שישנה את ספורט האופניים בישראל מרוח על פניהם. הם יודעים שדברים גדולים מתחילים בקטן. הם כאן כדי להתחיל. בקטן.

באו ליהנות ולשנות

שוב מדובר בוורן פרייר ושות'. שוב מדובר בלוחמי סוף שבוע שרוצים ליהנות, אך באו כדי לשנות. להראות שניתן לעשות דברים גם אחרת. לא כל אירוע הוא בעל ניחוח עסקי. יש אירועים שבאים לחזק את האהבה לתחום. את ה-grass roots של הרכיבה. את המכורים הקשים לריחות השמן היבש, לרעש הצמיגים המפלסים דרכם בבוץ ולכאב המתפזר בשרירי הירך במאמץ ראשוני של בוקר. ממש כמו הבוקר של היום.

החלוצים מתחילים לסמן מסלול ביער. עוברים בין עצים, מותחים סרטי סימון, יוצרים במקצועיות מסלול. חותכים ימינה. עולים מיד שמאלה ובוחרים קו בעלייה קצרה וכואבת. יורדים למטה אל שיפוע הפוך הגורם להם להחליק אפילו תוך כדי הליכה. הם יודעים שעוד זמן קצר יעברו כאן רוכבים, והם כאן כדי לעניין, להקשות וליצור מסלול מאוזן שיעצים איכויות מסוימות ויעניש על חולשות אחרות.

תחרות הסינגל ספיד הראשונה בישראל. ואם כבר תחרות, למה לא לרצות גם את מעט (מדי) רוכבי הסייקלו קרוס הישראלים, וליצור גם להם הזדמנות ראשונה להפליא בביצועיהם?

 

הגעתי מוקדם. חמוש בפאה עם גוונים, שוקי זיקרי סטייל, ועם גוגלס כתומים ובוהקים

קומונת חדי ההילוך

כבר היו רוכבי סינגל ספיד בתחרויות קרוס קאונטרי רגילות. ניל אובריאן היה כמובן עמוד האש שלפני המחנה, כאשר בשנת 2005 הגיע חמוש באופני הילוך אחד לתחרות בבית היערן. אני נכחתי במקום וחשבתי שהבחור פשוט מטורף. שנתיים אחרי, ואני הגעתי עם אופני הסינגל ספיד שלי לתחרות xc ביער המגינים. סיימתי על הפודיום אחרי מאמץ מטורף, אבל התאהבתי בפשטות, באתגר ובחוסר השפיות.

בינתיים גדלה לאיטה אוכלוסיית חדי ההילוך הישראלים. קומונה קמה. טיולים מאורגנים בסופי שבוע ועגה חדשה נולדה... לבעלי הילוכים קוראים גיריות, וצוחקים עליהם מאחורי הגב. לרוכבי סינגלספיד קוראים ססונים. גם מצחיק, גם מתריס בפשטות מול ארוכי המהלך, מרובי ההילוכים ומזמיני התקלות.

בירות ודמי הרשמה

שבועיים לפני החלו ההתלחשויות בקרב מביני הדבר. הודעות סותרות בקומונות הנוגעות לעניין ומסרים קצרים ועמומים. חיכיתי לרגע הזה הרבה זמן. הזדמנות לשלב בין שתי אהבות גדולות: הילוך יחיד ותחרותיות. המארגנים דרשו להישאר בעילום שם. המקום: אזור הכרמל. שושו לגמרי. ממש under ground, כמה סמלי. בדיוק כמו הרוכבים שאנחנו. חולצות אירוע הודפסו, בירות ובשר נקנו ואווירה טובה אפילו לא צריך להזמין. אנשים טובים יוצרים דברים טובים. כמה פשוט, ככה יפה.

יום לפני התחרות פורסם מקום המפגש. מרכז מיר"ב. שני זינוקים, סייקלו קרוס ב-09:00, וסינגלספיד ב-10:00. ממש מבצע צבאי. Only on a need to know basis. ביקשו רק שני דברים: להביא בירות ואת דמי ההרשמה (20 שקלים בלבד), להביא בשקלים ובמטבעות. מה...? בדיוק מה ששמעתם.

הגעתי מוקדם. חמוש בפאה עם גוונים, שוקי זיקרי סטייל, ועם גוגלס כתומים ובוהקים. אם אני הולך לרכוב כאן, לפחות אעשה זאת בצבעוניות הנדרשת. הרשמה קצרה, כולל טקס הוצאת המטבעות מהכיסים, מספר על האופניים והישענות לאחור. פשוט לשבת ולהסתכל על אוהבי הענף מגיעים אחד אחד, אופניהם האהובים תחתיהם, חיוכים ולחיצות ידיים חמות... מכל מקום, כאילו יצאו מתחת סלע שהתגלגל בירידת סינגל, הגיחו רוכבים גאים. גאים באופניים שלהם, גאים בחברים שלהם, אוהבים לרכוב. נקודה. אין לחץ של תחרות. אין תכניות אימונים ואין עצבנות בעיניים. באנו ליהנות.

אה, שכחתי לציין... המרוץ הוא בהקפות קצרות. המארגנים מעודדים שתיית משקאות חריפים תוך כדי רכיבה. הם שמעו שזה עושה נפלא לרכיבה בסיבובים. עוד דבר ששכחתי לציין - אני לא שותה אלכוהול. מה לעשות, יצאתי חנון טילים. לא אוהב את הטעם. ההתנסויות המועטות שלי הובילו ללילות ללא שינה, מתבוסס בקיא של עצמי, תוך מלמולים לא ברורים על קאנט והייגל, ההוגים האהובים עלי.

אממה, מי ששותה שוט של מה שמגישים לו (וודקה, וויסקי, בירה), מקבל הורדה אוטומטית של 30 שניות מזמן הסיום שלו. כמובן שהבטחתי לעצמי שלא אשתה, ספורטאי, מקצוען וכל הבולשיט. כמה המציאות רחוקה מהאמת...

 

הכול הזוי לגמרי, וזה עוד לפני שהתחלתי לשתות

על חיות, תחפושות ואלכוהול

המרוץ מתחיל לה מאן סטייל. כלומר רצים לאופניים, קופצים עליהם ומתחילים ברכיבה. החוקים (כפי שוורן דאג לציין, תוך החזקת בקבוק בירה בידו) הם: להישאר בין סרטי הסימון. וזהו. תנסו לא להקיא.

חבורות של רוכבים מחופשים ובני משפחותיהם. חיות מחמד לבושות בחולצות צבעוניות. הכול הזוי לגמרי, וזה עוד לפני שהתחלתי לשתות.

מקצה הסייקלוקרוס היה, כצפוי, מועט משתתפים, אך מעניין היה לראות איך יסתדרו עם המסלול התובעני. עודד דנון ניצח את המקצה בקלילות יחסית. והייתה גם הפתעה - רוכבת בדמותה של נילי ברטוב, רוכבת מנוסה העזה והתחרתה בגבורה בתנאים הקשים.

המקצה שלנו כבר היה סיפור אחר. 42 רוכבים על קו הזינוק. ריצה מטורפת אל עבר האופניים, ומתחיל הבלגן. ניל אובריאן היה המתחרה הכי חזק שלי. שנים של ניסיון ורוכב סינגלספיד מהולל. שמתי עליו עין כבר מהתחלה וישבתי על הגלגל שלו. אולי צמוד מדי, כי בסיבוב חד שמאלה, עם שיפוע הפוך, החליק הגלגל האחורי שלי ונפלתי ארצה, רואה את ניל מתרחק במהירות. התעשתי מהר ותקפתי את העליות הקצרות כאילו היו האחרונות בחיי.

לנצח את הבריטי

הצטרפתי אל ניל לקראת סיום ההקפה, ומיד תקפתי והתחלתי להגדיל את הפער. מה שלא ראיתי זה שניל האט מתחת לאוהל הזינוק\סיום, והוריד שוט איכותי של וודקה. כעת הייתי חייב לא רק לנצח, אלא לפתוח פער של יותר מ-30 שניות... וכמובן, להתחיל לשתות, כי הממזר הוא בריטי. ויודע לשתות. ההקפה הבאה הייתה רצח. הרגליים כואבות, אחרי כל סיבוב יו טרן, וכוח מתפרץ היה מעגל האנרגיה היחיד בו השתמשתי. ואז הגיע סוף ההקפה השנייה והתחלתי לשתות.

הוגשה לי כוס וויסקי אשר החליקה בגרון כמו סברס שלם, עם הקליפה. איזה גועל. בא לי להקיא. הקצב ממשיך להיות גבוה. ניל רודף בכל הכוח וממשיך לשתות כמו בריטי מנוסה, ואנחנו מתחילים לעקוף אנשים מימין ומשמאל. הכול עובר מהר, ועם זאת, טיפה מרוח יותר מההקפה הקודמת. אני מבקש לעקוף משמאל ועוקף בטעות מימין. טעות נפוצה, או שאולי זה האלכוהול המתפזר במהירות עם כל פעימת לב.

עוד הקפה עוברת, עוד עלייה רצחנית, ועוד כוסית וויסקי. הבאנרים המסמלים את קצות המסלול, כבר פחות ברורים עכשיו, ואני נכנס באחד מהם, אך יוצא מזה במזל. הראש מעט מסתובב.

עוד הקפה, אני מסתכל לאחור ומפדל לפנים, היק... מעביר הילוך, אבל אין לי שיפטר... עלייה נוספת מחליקה בגרון, היק... והגוגלס מרגישים פתאום צבעוניים מעט. מסיים הקפה רביעית, עוד וויסקי, מרגיש מעט על האופסייד, מסתובב ימינשמאלה, איפה הברקס...?! שומע אנשים מעודדים וממשיך לפדל, היק... ניל לובש ירוק? לא ראיתי את זה לפני כן... יפה לו ירוק. איש אחד עם אי.טי מופיע לפני... הוא קצת מרחף מעל האדמה.

 

צילומים. לחיצות ידיים. הירוק הבריטי מתקרב ומחיאות כפיים. איפה אילן? ניצחתי?? אתה אוהב אותי אילן??

אם שותים - מנצחים

הקפה חמישית או שישית, מי סופר? עוד כוסית, אני משפריץ על הפנים, מנסה לקלוע לפה... איפה האיגוד כשצריך אותו? לגרש את הבריטים.... אילן המאמן שלי היה גאהההה, לראות אותי. העצים מעט קרובים יותר, וניל הירוק רחוק יותר. עוקף עוד אנשים, עם חבית בירה (??) על הגב... או שזה היה כלב עם חולצהה? היק. אני מריח את הסוף... כל פידול מרגיש קליל יותר, אני קם ויושב, וקם ויושב, היק, תמיד רציתי להיות אישה, כי זה נעים לשבת. עוד כוסית. כמעט דרסתי שופטט... יש כאן חזירי בר? לדחוף. לדחוף. מסתכל אחורה, והירוק כבר לא שם. מנסה קו חדש. איזה יום היום... אני אוהב חזירי בר... היק.

אבא שלי כאן? מה הוא עושה כאן... הוא רץ לידי ואני נוסע במעגלים. ליד שער הסיום מחכים אנשים עם צבעים. והכלב עם החולצה...(נשבע). צילומים. לחיצות ידיים. הירוק הבריטי מתקרב ומחיאות כפיים. איפה אילן? ניצחתי?? אתה אוהב אותי אילן?? היייייקקק.

רבע שעה אחרי, עם צ'וריסוס ביד, ושמן נוזל לי על הכפפות רכיבה. אני רואה שזה באמת אבא שלי שם. ואנשים עם חולצות רכיבה צבעוניות. ואיש עם חבית בירה על הגב. והנה אי.טי בסלסילה... הכול אמיתי. וכל כך הזוי. זה ממש מדהים. כולם בסתלבט. חלוקת פרסים, ואני כבר הולך ישר. המקום הראשון: אני! הפרס? 840 שקלים, במטבעות (!) בתוך גרב ארוך וכחול. פרסים למקומות האחרים: סרטי פורנו סליזיים ומגרים. איזה יופי. איפה האיגוד כשצריך אותו?

כולם מחליפים חוויות. טורפים בשר, שותים אלכוהול. אני יוצא לרכיבה קלה להזרמת האלכוהול לפריפריה. נהנה מהאוויר הקריר והצלול, של החורף הישראלי... הצמיגים חותכים דרך הבוץ. איזה כיף. בשביל ימים כאלו אני חי. מה שלא ידעתי הוא שמסתבר שיש עוד אנשים כמוני. לפחות 42.

היק!

מתוך: מגזין MBA

לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה

תגובות

טוען הודעות