הסכום עולה על חלקיו
"מדיאה" של תיאטרון גשר היא הצגה מעוררת מחשבה
תגיות:
דמותה של מדיאה, ברמה הראשונית ביותר, מקוממת. היא רוצחת את שני בניה כדי להתנקם באהובה שבגד בה עם אחרת. היא אמורה להיות אישה חזקה, שעומדת על שלה ותובעת את החיים המגיעים לה, אך בסופו של דבר מה היא תובעת לעצמה? אהבתו של גבר. אבוי לפמיניזם. אך "מדיאה" מאת אוריפידס אינו מחזה רק על אישה שנטרפה עליה דעתה מקנאה, אלא גם על הורות ועל זרות ועל כוחה ההרסני של ההשפלה.
העיבוד המודרני של תיאטרון "גשר" למחזה מאת אוריפידס, בכיכובה של יבגניה דודינה כמדיאה ובבימויה של לנה קריינדלין, מרשים גם אם אינו נטול בעיות. דודינה מרתקת בעצם נוכחותה - כולה הבעה, ונדמה לי שגם פציעתה באחת ההצגות הראשונות, שבעקבותיה הופסקה ההצגה למשך חודשים ארוכים, תעיד על הטוטאליות שלה. גם בערב שבו נכחתי היא מעדה, ולרגע השתרר מתח באוויר. אולי זה העניין - לשחק את מדיאה הוא עניין כמעט התאבדותי, כמו מעשה הגיבורה עצמה, שכן איך אפשר לחיות אחרי שהרגת את ילדיך? הצרה היא שדודינה לא באמת משכנעת בכך שלא הייתה לה ברירה אלא להרוג את ילדיה. יכול מאוד להיות שתורמת לכך העברית החופשית מדי ששם בפיה בן בר-שביט, שמנמיכה את עוצמת הטרגיות שלה. לכן חוויית ההשפלה של אישה נבגדת, שאמורה לשמש משל חברתי נרחב יותר (מי שנדחק לפינה, סופו לנקוט אמצעים קיצוניים הפוגעים בו עצמו), אינה עוברת במלואה. השפה עומדת לרועץ גם בעיצובן של הדמויות הגבריות - יאסון (אבי ילדיה של מדיאה) בגילומו של מיקי לאון ואגאוס מלך אתונה, בגילומו של אמנון וולף - שנוטות לכיוון הסחבקי הישראלי. מעניין להשוות בנקודה זו עם "המלט", הצגה קלאסית אחרת שזכתה לעיבוד מודרני, גם אם מסוג שונה, ומועלית כעת ב"קאמרי". גם שם אופיינו הדמויות הגבריות במחוות לא מעודנות במיוחד, אך בעוד שב"המלט" זה עבד היטב כחלק מהעיסוק בגבריות, ב"מדיאה" הדבר מחליש את הסיפור.
דמותה של מדיאה, ברמה הראשונית ביותר, מקוממת
עם זאת, דודינה משכנעת ומרגשת כאישה שבוחרת להישאר זרה בסביבתה, והמבטא החזק שלה (לעתים נזקקתי למסך התרגום כדי להבין מה היא אומרת) משרת אותה היטב. למעשה אפשר לראות במדיאה ויאסון שתי אסטרטגיות היקלטות בחברה זרה. שניהם בורחים ממולדתם ומגיעים לקורינתוס, אך בעוד יאסון מנסה להתערות בבני המקום על ידי נשיאתה של בתו של מלך קורינתוס לאישה, וכך להבטיח את עתיד ילדיו, מדיאה נשארת דמות חריגה - מוערכת כאישה חכמה, מכשפה אפילו, אבל מרוחקת. היא בגלות תמידית - פעם כמי שברחה ממולדתה, פעם נוספת כשמלך קורינתוס מגלה אותה מארצו בגלל הפחד מפניה (נשמע מוכר?) ושוב כאישה בחברת גברים.
היא רוצחת את שני בניה כדי להתנקם באהובה שבגד בה עם אחרת
קריינדלין מיקמה את המחזה על שפת בריכה בווילה מודרנית - דימוי יפה ומקורי. עיצובה של הבריכה (בידי מיכאל קרמנקו) הזכיר לי את ציורי הבריכה של דיוויד הוקני, שבהם התייחס לעולם גברי דקדנטי. במובן הזה, נוכחותה החזקה שם של מדיאה היא בבחינת תביעה לקיום נשי בחברה גברית, והיא מאירה פן נוסף של גלות.
המחזה נפתח בתמונות קצרות של אושר - יאסון ומדיאה משתכשכים בבריכה עם ילדיהם, והמים צלולים. מכאן והלאה המים נעשים עכורים, וסכנת המעידה אל תוך המים, הטביעה, מרחפת מעל לאורך כל המחזה, ממש כמו מעשה ההורות שסכנת הכישלון מאיימת עליו תדיר. "יש לכם ילדים בבית. אתם דואגים. האם יגדלו בריאים, חזקים? ממה הם יחיו? אף פעם לא תדעו. האם יהיו טובים, רעים? אחרי כל מה שכאבתם? אף פעם לא תדעו", אומרת אחת מנשות קורינתוס, שבפיהן הושמה האמירה המרכזית על חוויית ההורות, והן שמאפשרות להבין את רצח הילדים כרצח סימבולי, של אישה אשר אינה מסוגלת לעמוד בחוסר הוודאות ולכן חייבת לשלוט בגורל ילדיה.
על אף הפגמים, הסך הכל עולה על סכום חלקיו, ו"מדיאה" היא חוויה תיאטרונית מעוררת מחשבה.
מדיאה / אוריפידס, עברית: בן בר-שביט, תיאטרון גשר. בימוי: לנה קריינדלין.
