זה קרה לפני קרוב לעשר שנים. עסקתי באותם ימים בהדרכת מחשבים, ובין תלמידי היו צעירים יותר וצעירים פחות. בערך באותה תקופת זמן, היו לי שני תלמידים מאתגרים במיוחד: אבירם, עיתונאי מוערך, וחנה, חוקרת ספרות ידועת שם. היו ביניהם נקודות דמיון רבות. אבירם הוא אינטלקטואל אמיתי, בעל תואר דוקטור באחד ממדעי הרוח. חנה, באותה עת ד"ר לספרות והיום פרופסור', גם היא כמובן אשת ספר. שניהם אנשים נעימים, אהודים, יצירתיים וכשרוניים. אבל בעניין אחד נועד להם גורל שונה לגמרי: חנה למדה מהר מאוד להשתמש במחשב, ולא הפסיקה לעשות זאת מאז. אבירם מצא שהשימוש במחשב קשה לו מדי, ועד היום משתמש במחשב מעט מאוד אם בכלל.
שניהם, יש לומר, אנשים במיטב שנותיהם. שניהם התחילו להשתמש במחשב לראשונה (או אולי מדוייק יותר לומר ששניהם ניסו להשתמש במחשב לראשונה), קרוב לגיל הפנסיה. חנה, חשה מאותגרת אבל התמודדה עם האתגר באומץ. אבירם הצליח פחות, משום שהוא סובל מטכנופוביה.
להודות בבעיה
"טכנופוביה", כפי שניתן להבין מהשם, היא חרדה מפני טכנולוגיה ורכישת מיומנויות טכניות. אפשר למצוא לה מקורות פילוסופיים, אידיאולוגיים, תרבותיים וסוציולוגיים, אבל האמת הפשוטה היא שהטכנופוביה בכלל, וחרדת המחשב באופן ספציפי, הן תופעות פסיכולוגיות פשוטות.
הפחד מפני המחשב תוקף רבים, ללא כל קשר לגיל, מעמד, השכלה ואופי. ומה שהכי מאפיין אותו הוא שלרוב הוא יגובה בטיעונים רציונליים לגמרי. המבוגרים מאשימים את הגיל. הצעירים, נדרשים לטיעונים יצירתיים יותר: "אני לא מספיק חכם בשביל זה", "תמיד הייתי גרועה במחשבים", "אין לי קואורדינציה", "מחשבים זה דבר מנוכר בעיני".
רוב הסובלים מחרדת מחשב אינם מכירים בכך שמדובר בתופעה פסיכולוגית. חלקם אינם מודים שהם מפחדים, ואולי גם אינם מודעים לכך בעצמם. אחרים, מודים שהם חשים מצוקה כשיש מחשב בסביבה, ורבים פשוט לא מדברים על זה.
"טכנופוביה", כפי שניתן להבין מהשם, היא חרדה מפני טכנולוגיה ורכישת מיומנויות טכניות.
אילוסטרציה: ASAP photos
על אשמה ואחריות
לחרדת המחשב מתלווים לעתים קרובות רגשות נוספים. מלבד הקשר ההדוק עם הדימוי העצמי השלילי, שמזין את הפחד מהטכנולוגיה וניזון ממנה, הטכנופוביה לעתים קרובות מעוררת תחושת אשמה, מבוכה ובושה.
לאמיתו של דבר, האשמה, באשר ישנה כזו, לא מוטלת רק על כתפיו של הטכנופוב, אלא במידה רבה גם על הטכנולוג. קשה להאשים את הטכנופוב, במקרים שבהם הטכנולוגיה מוגשת למשתמש בעטיפה לא ידידותית ולא מושכת. מקרים כאלו מעידים במידה רבה גם על אוזלת היד וקוצר הראות של המפתחים, המעצבים והיצרנים.
השליטה במחשב דורשת לימוד של "ממשק המשתמש", הכולל הרבה מרכיבים בעלי מראה או שמות מרתיעים לעתים: מקלדת, עכבר, מסכים, חלונות, תפריטים, תיבות בחירה, ועוד כהנה וכהנה. בניגוד למכשירים אחרים, שבהם כמעט כולם משתמשים, סף הידע הנדרש לשימוש במחשב הוא גבוה יחסית.
יש הרבה מכשירים שאפשר להשוות אליהם את חדירת המחשב לשוק. בעשורים האחרונים נכנסו מספר לא קטן של מוצרים טכנולוגיים לשימוש רחב בעולם ובישראל: הטלפון, הטלוויזיה, שואב האבק, המזגן, הטייפ, מכשיר הווידיאו, הווקמן, הקומקום החשמלי, תנור המיקרוגל, הטלפון הסלולרי. המשותף לרוב המכשירים ברשימה, מלבד תפוצתם הגדולה, היא העובדה שכמעט כל אחד יכול ומצליח להשתמש בהם, ללא מאמץ או ידע מיוחד.
טכנית, רובם מתבססים על טכנולוגיות שנחשבות היום "לואו-טק" (בניגוד ל"היי-טק"), כלומר הרבה פחות מתוחכמות ומורכבות ממחשבים. רובם מיועדים לביצוע פעולה אחת, או אוסף בסיסי של פעולות, ולכן יש להם מספר קטן של כפתורים. זה בוודאי מהדברים שעזרו להפוך אותם קלים מאוד לשליטה ולשימוש.
אז נכון, קשה שלא להתמלא קנאה כשרואים זאטוט ששולט בקופסת הפח המהבהבת ביד אומן. ונכון, קל יותר ללמוד דברים חדשים כשאתה צעיר, ובמיוחד כשאתה ילד. אפשר לטעון, במידה מסוימת של צדק, שכדי "לתקשר עם המחשב" יש ללמוד את שפתו, וכולנו יודעים שלימוד שפות נעשה קשה ככל שמתבגרים. אבל אם אתם רוצים להשתמש במחשב - אתם יכולים ללמוד. כל אחד יכול.
מדוע הגיל לא חשוב
הפסיכולוג הבריטי טוני בוזן כתב את ספרו הפופולרי "How to Use Your Memory" (כיצד להשתמש בזיכרון) כחצי תריסר שנים אחרי שהיה כבר סבא ופנסיונר. בספר, העוסק בשיפור הזיכרון, הוא נדרש בין השאר לשאלה האם הזיכרון תלוי בגיל, והאם אנשים מבוגרים יכולים בכלל לשפר את הזיכרון שלהם. הוא משיב על כך בדוגמה משעשעת: נסו, הוא מציע, לבקר בבית ספר אחרי שעות הלימודים. היכנסו לאחת הכיתות הנמוכות, ושימו לב כמה חפצים תמצאו שם - עפרונות, קלמרים, מעיל שנשכח, צעצוע, ממתקים. זו שטות, הוא קובע, לומר שלילדים יש זיכרון טוב יותר. נהפוך הוא, הם שוכחים דברים כל הזמן. אבל כשהילד בן ה-7 מגיע הביתה ומגלה ששכח את המעיל שלו בבית-הספר, הוא לא אוחז בראשו, מורט את שערותיו, וזועק בבעתה "אללי! אני כבר בן 7! הזדקנתי והזיכרון שלי לא שווה כלום".
השימוש במחשב ובאינטרנט, כפי שנסביר בהמשך, לא רק דומה לשימוש בזיכרון אלא גם משפר את הזיכרון. בכל אופן, נסו להעתיק את התובנה של טוני בוזן לענייננו: מדוע בעצם לילדים קל יותר עם המחשב? בין השאר, משום שהם ניגשים אליו עם פחות חשש, מתוך סקרנות טבעית ותחושה של אתגר. מה שמניע אותם הוא רצון ולא צורך, והם לא חוששים מכישלון שיציג אותם כמטומטמים בעיני חבריהם.
מה אומרים המדענים
במילים אחרות, למקרה שזה לא הובן עד עתה: אם טכנופובים מבוגרים חשים שהם סוחבים על גבם מטען כבד, הרי שאין זה מטען הגיל והשנים אלא מטען רגשי. ממצאי המחקרים בתחום מצביעים אמנם על קשר בין גורמים תרבותיים, סוציולוגיים ומנטליים לבין הכישורים הטכניים - אבל רק כמשתנים המסבירים מדוע הנחקרים חרדים מהמחשב. אף מחקר לא הצליח למצוא איזו "נכות", שמונעת מאנשים לגלוש באינטרנט.
לארי ד. רוזן, ומישל מ. וויל, זוג חוקרים אמריקניים, פרסמו את אחד המאמרים המרתקים ביותר בנושא כבר ב-1995, בירחון Computers in Human Behavior (בתרגום חופשי: מחשבים והתנהגות אנושית). המאמר, שכותרתו "תחכום טכנולוגי וטכנופוביה אצל תלמידי אוניברסיטה מ-23 מדינות", הציג ממצאי מחקר בן כשלוש שנים, בהשתתפות 3,392 סטודנטים מ-38 אוניברסיטאות ברחבי העולם.
הממצא החשוב ביותר במחקר בהקשר שלנו הוא למרות שהגיל הממוצע של הנחקרים היה 21, מידת ההצלחה של כל אחד מהם להשתמש במחשב הייתה שונה במידה רבה, והייתה קשורה קודם כל לאופן שבו תפסו את הטכנולוגיה. אלו שחשו מאוימים הצליחו פחות. הסטודנטים הישראליים, אגב, השיגו את התוצאות הטובות ביותר במחקר.
21.08.06
(עודכן ב - 24.02.09)