"אצל הורי מעולם לא חגגנו את ראש השנה כהלכתו. היינו אוכלים ארוחת ערב משפחתית, מאחלים שנה טובה וזהו", מספרת שרון, אמא לתאומים בני שנתיים. "גם אחרי שבן זוגי ואני עברנו לגור ביחד מעולם לא חשבנו לערוך את כל הטקס ולברך, למשל, על שבעת המינים. השנה, כשהילדים כבר גדלו והם מבינים, הרגשנו פתאום שזה מאוד חסר לנו והחלטנו להתכונן מראש ולחגוג כמו שצריך. זה היה מאוד נחמד ובטוח שנעשה זאת בכל שנה".
סיפורה של שרון מוכר, עם שינויים קלים, בבתים רבים בארץ. זוגות חילוניים לגמרי, שמעולם לא חשבו על לצום בכיפור או לבנות סוכה, מגלים את המסורת היהודית פחות או יותר ברגע שמגיעים הילדים. הזיכרונות הרחוקים מהקידוש של שישי בבית סבא וסבתא, אליו הגיעו חלקם כל שבוע בזמן שהיו ילדים, או אפילו הטקסים שעשינו בגני הילדים בתקופת החגים, חוזרים אלינו עם ההורות ורבים מתחילים להדליק נרות שבת ולחגוג את ראש השנה כהלכתו.
ניתוק טוטאלי מהעבר
כאמור, בדורות הקודמים לא היה שילוב בין המסורת לבין אורח החיים החופשי, כפי שקיים היום. הסיבה: דור המייסדים של המדינה רצה לחוות ניתוק טוטאלי מאורח החיים שהשאיר בארץ המוצא שלו.
סמל המשפחתיות
ארוחת יום שישי הייתה תמיד סמל המשפחתיות הישראלי. בערב שישי נפגשים ליד השולחן, בלי קשר לדת ומסורת, כדי לשוחח, להעביר חוויות וגם לפתור בעיות שהתעוררו במהלך השבוע.
בשנים האחרונות נדמה כי גם המוסד הזה הולך ומאבד מחשיבותו לטובת הטלוויזיה והאינטרנט.
קבוצת יזמים, הרואים חשיבות עליונה בחיזוק התא המשפחתי ובשמירת מורשת המשפחה היהודית, החליטו להוביל קמפיין ציבורי הסברתי שמטרתו להחזיר את מסורת המפגש המשפחתי המשותף כך שתתקיים לפחות פעם אחת בשבוע, תוך הידוק הקשר של התא המשפחתי החם, הישיבה המשותפת של כל המשפחה סביב שולחן אחד לארוחה, לשיחה, להחלפת חוויות, לתמיכה ולגיבוש.
התנועה, הנקראת "שישי משפחתי'', מובילה קמפיין ציבורי ופרסומי שמטרתו לחזק בתודעת הציבור בישראל את מסורת המפגש המשפחתי המשותף לתודעת הציבור בישראל.
בין מובילי הקמפיין נמצאים פרופ' יעקב נאמן, אסף חפץ, משה ליאון, ראובן אדלר, גבי אופיר , ראובן שיף, טל ברודי, שמעון שובל, בועז וקסמן, דני רופ ורמי מנדל.
"הציונות ותקופת העליות השנייה והשלישית, היוו את שיאו של מרד שהתחולל באירופה, והתבטא בהתנערות ממקומו של אלוהים בחיים", מסבירה ד"ר שגית מור, ראש החוג לתרבות ישראל במכללת בית-ברל וממקימי מרכז "הוויה" (פיתוח ועיצוב טקסי חיים ישראליים, הנגישים לציבור החילוני). "המרד הזה לווה בהתנתקות ממשית של צעירים ממשפחותיהם, כיוון שאלה רצו ליצור לעצמם את היהודי החדש העומד כנגד התפיסות הגלותיות והמסורתיות. הצעירים, שעלו ארצה בגילאי 18-19, גזרו על עצמם ניתוק מהחוויה של להיות בתוך משפחה כיוון שהמסורת הייתה מזוהה עבורם עם הדת, כלומר, עם אמונה באלוהים ובסמכות ולאו דווקא עם התרבות".
עם קום המדינה נוצרו מנגנונים פוליטיים שמזהים את התרבות היהודית רק עם האורתודוכסיה, הראשי שבהם בא לידי ביטוי בהקמת מוסד הרבנות הראשית. כתוצאה מכך ויתר הציבור היהודי-חילוני על חלק גדול מאורח החיים היהודי ולמעשה עבור רבים כל מה שנשאר מהיהדות היה התנ"ך.
"הניתוק מהמסורת בתקופה הראשונה של המדינה קשור, כמובן, גם לשואה", מבהירה ד"ר רות קלדרון, מייסדת וראש "עלמא" - בית לתרבות עברית. "בזמן הקמת המדינה הייתה בפירוש קריאה לעזוב את כל מה שהיה קשור לגולה והתחבר לטראומה של השואה. בגלל המטען שנשאו עימם החיים בגולה, אנשים בפירוש רצו להתנתק מהחלק הגלותי שבהם. הדת כללה את דמות היהודי שאינו ריבוני ואינו 'איש מעשה', ונתפסה כחלק בזהות שצריך לתקן. בבחינת 'אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה'".
הדעה הרווחת אז הייתה כי יש לעשות חיתוך מהתנ"ך לפלמ"ח, כדי להשתית את דמות הישראלי על דמותו של הגיבור המקראי. "ואכן, בתקופה זו הוצאו אל מחוץ לתוכנית הלימודים ארבעה מדפי ספרים קלאסיים שאנחנו וילדינו איננו מכירים - משנה, תלמוד, קבלה וחסידות - המהווים חלק עצום מהיצירה היהודית", מוסיפה קלדרון. "הגיבור התרבותי שהציעו ספרים אלה אינו דווקא דוד המלך במופעו המקראי הלוחם - זה ההולם את האג'נדה הציונית-בן-גוריונית של לחימה וגבורה. תרבות החסידות והתלמוד מציגות דמות גיבור 'הכובש את יצרו', שזהותו וקיומו מדגישים מדדים אחרים, לא רק של לאומיות ויצרנות".
ארוחת יום שישי הייתה תמיד סמל המשפחתיות הישראלי
אנשים רוצים מסורת
במציאות הישראלית העכשווית, שהיא מלטנטית הרבה יותר מזו של תקופת הקמת המדינה, אין ספק שערכים כמו אלה המוצעים בתרבות החסידות והתלמוד היו מבורכים. אבל בזמנו, בצל הזיכרון הכואב של העיירה היהודית במזרח אירופה, הם לא התאימו למסר של מדינה בהתהוות. "תפיסה אחרת, מכילה יותר, אומצה בקהילות הספרדיות. אלה מצאו דרך ליישב את הזהות הלאומית שלהם יחד עם זהות יהודית, והשתלבו במודרנה מבלי להפנות עורף למסורת היהודית שלהם", מתארת קלדרון.
אולם כיום אפשר לזהות נטייה לשוב למסורת בכל פלגי האוכלוסייה. "אנשים רוצים מסורת", קובע בארי צימרמן, מורה ב"עלמא". "זהו חלק מהאינסטינקט הקיומי שלנו - להיות שייך ובעל חוט מחבר. הקביעות הזו מחזקת אותנו. בעבר התוכן הלגיטימי היחידי היה דתי כי כולנו היינו דתיים, ולכן אין פלא שרוב הסמלים שמבטאים זהות יהודית הם במקורם בעלי תוכן דתי. גם היום יש יהודים דתיים שמתעקשים שהתוכן הדתי הוא התוכן היחידי שקיים ואם תגיד להם שאתה מדליק נרות שבת ולאחר מכן נוסע ברכב לארוחה - הם יראו בכך התנהגות לא לגיטימית, כי בעיניהם אתה מחלל את הסמל".
אז איך ניתן ליישב את הסתירה?
"אני אומר שהסמל משותף לכל היהודים וכי התכנים הם בגדר בחירה", אומר צימרמן. "מדליקים נרות בחנוכה כי הסמל משותף לכל היהודים, אך הסיבות לכך יכולות להיות שונות ומגוונות".
הילד לומד ונהנה
לדברי צימרמן קל מאוד להשריש מסורת אצל ילדים, כיוון שחוויות המחוברת לילדות הן תמיד בעלות עוצמה. "ילד שחווה שנה אחר שנה הדלקת נרות חנוכה, למשל, יזכור זאת לעד, ולכן חשוב לשמור על המסורת, ולהבין שאם לא נקיים מנהגים - הילד פשוט לא יכיר אותם, וחבל", הוא אומר.
"שיהיה ברור, אין לי שום קשר לדת היהודית ואני ממש לא מאמינה באלוהים", אומרת איילת, אמא לילדה בת חמש. "אצלנו בבית לא עשינו אף פעם קידוש ומעולם לא נכנסה הביתה מצה בפסח. כשהילי, הבת שלי, נכנסה לגן בגיל שנתיים היא פתאום התוודעה לקבלת השבת בגן. היא חזרה כל כך מלאה בחוויות שהחלטנו לקיים קבלת שבת גם בבית. אנחנו עושים אותה אחרת. אני והיא מדליקות נרות ומברכות ברכה משלנו, אליה אנחנו מכניסות את המשאלות שלנו. אחר כך אנחנו עושים קידוש ושרים שירים מהגן. אנחנו משתדלים לעשות זאת בכל שבת כי ההנאה מזה עצומה".
"הילד חווה באופן מוחשי ואמיתי את החג דרך הסמלים"
אילוסטרציה: Clipart
מחפשים את שביל הזהב
אך נראה שהחשיפה הזו למסורת מתרחשת בעיקר בגיל הגן. מסקירה של התכנים הנלמדים על-ידי ילדינו במסגרות החינוך הממלכתיות עולה כי חגי ישראל, על מנהגיהם ושיריהם, נלמדים בעיקר בגני ילדים. בבית הספר היסודי אין כמעט נגיעה בנושא ובחטיבת הביניים ובתיכון הוא אינו נכלל בשום דרך במערכת הלימודים. עם זאת, ניתן למצוא תוכניות ייחודיות במערכת החינוכית הנוגעות במסורת, אולם לרוב מדובר בתוכניות עצמאיות או בתוכניות שמאומצות רק על-ידי בתי ספר במספר קטן של יישובים ולכן אינן נגישות לכלל האוכלוסייה.
אחת מהתוכניות הללו, אולי הוותיקה והבולטת שבהן, היא תוכנית תל"י (תגבור לימודי יהדות), המשותפת למשרד החינוך ולקרן תל"י. התוכנית מבוססת על רצונם של הורים ומחנכים לתגבר את לימודי היהדות בבית הספר על-ידי העשרה בתכנים יהודים-ציוניים. בשנים האחרונות הפכה תל"י למסגרת חינוכית פלורליסטית, הפתוחה לביטויים שונים ורבים של זהות יהודית ומציעה כלים לעיצוב זהות יהודית-ישראלית-מודרנית עבור קבוצות שמחפשות את "שביל הזהב" בין אורתודוקסיה דתית לחילוניות אידיאולוגית נטולת מטען יהודי.
האם חשוב להכליל נושאים הקשורים בחגי ישראל ובמסורת גם במסגרת תוכנית הלימודים הבסיסית?
"את השקפת העולם שלנו נוכל להנחיל לילדינו בצורה הכי אפקטיבית דרך חגים וטקסים במשפחה", אומרת מור. "הילד חווה באופן מוחשי ואמיתי את החג דרך הסמלים, בזמן שאנו אוכלים מאכלים מסוימים ולובשים בגדים מסוימים, שרים יחד שירים וקוראים טקסטים מתאימים. כל אלה יוצרים חוויה שחוזרת על עצמה מדי שנה, ובתוך כך יוצרת את הקשר למסורת.
מה מקומה של המסורת בערכי המשפחה שאנו מנחילים לילדינו?
מור: "חשוב להבין שברגע שאנו נמנעים מלחגוג חג מסוים ומתעלמים ממנו, אנחנו בעצם משדרים לדור הצעיר אמירה המתנכרת מהתרבות ומערכי המשפחה. כחברה בוגרת אנו מחנכים את הדור הבא, והחגים והמסורת הם חלק מהעניין. התעלמות מהם משדרת מסר של חוויה עכשווית מנותקת, שאינה מתמודדת עם שאלות עקרוניות של קשרים לחברה ולקהילה המורחבת. בכל אחד מהחגים וטקסי החיים טמונים ערכים בעלי משמעות אוניברסלית: חופש וחירות, חשבון נפש והסתכלות לאחור ולפנים, יצירת שינוי ועוד. מבחינה זו, המסורת מזמנת לנו חוויה מסוג אחר, ולכן כדאי להפסיק לפחד ולזהות את הנושא כלא שייך אלינו. אין מנוס מלבצע תהליך של לימוד".
בהמשך הכתבה: על חשיבות הטקסים, על לימודי המסורת, על מנהגים מסורתיים ברוח מודרנית וגם: כך תתחילו לטפח תרבות מסורתית בביתכם»
מתוך: מגזין הורים וילדים
לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה
גולשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב:
